ביצה | דף לד | שבת קובעת למעשר

הגמרא בדפים לד–לה עוסקת בשאלה אם שבת 'קובעת למעשר', כלומר אם חשיבותה של השבת יכולה להפוך אכילת פירות טבל לאכילת קבע, האסורה קודם הפרשת תרומות ומעשרות.

הסוגיה פותחת בקביעה שהשבת קובעת למעשר פירות שיוחדו לצורכה, וכך גם דינם של פירות הנאכלים בשבת – הייחוד לצורך השבת או האכילה בשבת מעניקים לאכילה חשיבות, והופכים אותה לאכילת קבע האסורה בלא הפרשת תרומות ומעשרות.

בהמשך מביאה הגמרא את דברי רבא, הדן בשאלה אם שבת קובעת למעשר גם פירות שלא נגמרה מלאכתם. בדרך כלל פירות שלא נגמרה מלאכתם אינם מתחייבים בתרומות ומעשרות, ולכן גם דברים הקובעים למעשר אינם אוסרים אותם באכילה. אולם רבא מעלה אפשרות שלפיה כוחה של השבת חזק מכוחם של דברים אחרים הקובעים למעשר, כגון הכנסת הפירות לחצר ו'ראיית פני הבית', והיא מסוגלת לקבוע למעשרות גם פירות שלא נגמרה מלאכתן.

רבא מבסס את הסברה שלפיה השבת קובעת למעשר גם פירות שלא נגמרה מלאכתן על הפסוק "וקראת לשבת עונג". רש"י מסביר את דבריו:

"כיון דאקרי אכילה דידיה 'עונג' קבעה, שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע".

מדברי רש"י נראה שהקביעה למעשר נובעת מייחודן של סעודות השבת – הפסוק ייחס לאכילה בשבת חשיבות יתרה, ולכן המזון המיוחד לשבת או נאכל בה חשוב יותר ואכילתו נחשבת אכילת קבע בכל שיעור. סברה זו דומה ביסודה לסברה שבגללה השבת קובעת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו, ורבא עוסק רק בשאלה מה עוצמתה של סברה זו, ואם היא יכולה לקבוע למעשר גם דבר שלא נגמרה מלאכתו.

אולם בשיטה מקובצת על אתר מופיע ניסוח שונה מעט:

"כיון דכתיב 'וקראת לשבת ענג', כלומר דחשיבות השבת עושה אותן פירות מתוקנים".

נראה שיש כאן הבנה שונה: לא חשיבות האכילה בשבת קובעת את הפירות למעשר, אלא השבת עצמה מחשיבה את הפירות כאילו היו מתוקנים. אפשר להציע, בהיסוס מסוים, שהבנה זו מבוססת על התפיסה שלפיה הדבר נובע מאופייה של השבת, שעל האדם לראות עצמו בה "כאילו כל מלאכתך עשויה". השבת, שהיא 'מעין עולם הבא', היא יום המדמה את מצבו המושלם של העולם: אין עוד צורך בתיקון, העולם כולו הגיע לייעודו וגם הפירות נחשבים כאילו נגמרה מלאכתם.

האדמו"ר מסוכטשוב העלה בספרו 'נאות דשא' (ענייני שבת יא, ד) הסבר נוסף:

"ענין סעודת שבת לעונג ולא למנוע הרעבון, כי שבת מעין עולם הבא, ושם רק נהנים מזיו השכינה ולא למלאות חסרון, וע"כ השבת קובע למעשר, דאפילו כל דהוא חשוב קבע, דאפילו כל דהוא הוי עונג".

הסבר זה עשוי להתיישב גם עם שיטת רש"י, שכן הוא מסביר שהקביעה למעשר מבוססת על ייחודה של האכילה בשבת, ולא על ייחודה של השבת עצמה, אך אין הוא מתמקד בחשיבותה של האכילה בלבד, אלא באופייה הייחודי – לא אכילה המיועדת למלא חיסרון כלשהו, שחשיבותה תלויה בשיעורה ובדרך אכילה המסוגלת למלא חיסרון זה, אלא אכילה לתענוג, שחשיבותה בכל שיעור שהוא – בכל שיעור שיהיה נהנה האדם ומתענג.

בשולי הדברים נעיר שהאחרונים דנו בשאלה אם הדינים האמורים בסוגייתנו שייכים גם ביום טוב, לאור השאלה אם גם ביום טוב קיים דין 'עונג'. על פי דברינו, יש לשאלה זו משמעות רבה בנוגע לאופיו של יום טוב – האם יום טוב מכיל את אותה תחושה של תענוג והעדר חיסרון, או שעל אף שיש בו חובה לשמוח, אין הוא 'מעין עולם הבא'.