פא. - תוספת יום הכיפורים

  • הרב אביעד ברטוב

תוספת יום הכיפורים / אביעד ברטוב

פתיחה

את צום יום הכיפורים אנו מתחילים זמן מסוים קודם השקיעה, ולהקדמה זו אנו קוראים תוספת יום הכיפורים. מהי משמעותה ההלכתית של תוספת זו? גם בשבת אנו מוסיפים מן החול אל הקודש, האם תוספת השבת שונה מהתוספת של יום הכיפורים?

אופי קדושת היום ביום הכיפורים

הגמרא ביומא דנה בקדושת יום הכיפורים, ומדבריה עולה כי לקדושת היום יש מבנה מיוחד:

"חמשה קראי כתיבי במלאכה: חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא, וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא" (יומא פא.).

כל אחד מחלקי היממה (הלילה והיום) זקוק ללימוד מיוחד בפסוק לאיסור מלאכה וחובת עינוי. תוספות ישנים על על אתר, תמהים האם גם בשאר שבתות וימים טובים יש ללמוד את איסור המלאכה ליום ולילה בנפרד. בכדי לענות על שאלה זו, נצטרך לעמוד על הדעות השונות בדין תוספת יום הכיפורים, ואנו נגיע לכך בהמשך השיעור. בשלב זה, רק נזכור כי בשונה משאר המועדות, קדושת היום של יום הכיפורים אינה עשויה מקשה אחת, אלא מחיבור של קדושת הלילה וקדושת היום.

המקור בתורה

בפרשת המועדות שבפרשת אמור מפרטת התורה את גדריו של איסור מלאכה ביום הכיפורים:

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כ"ג, כז-לב).

הדגשות בציטוט דלעיל, באות להראות את המתח הקיים בין הפסוקים הראשונים לפסוק החותם את הפרשה. בפסוקים הראשונים אנו מוצאים שימוש מרובה במילה 'בעצם', ומריבוי זה ניתן להבין כי איסורי המלאכה וחובת העינוי מצטמצמים ליום י' בתשרי בלבד. מאידך, בפסוק החותם את הפרשה מורחבת חובת העינוי אף ליום ט' בתשרי. הספרא על אתר לומד מכאן כי ביום הכיפורים קיימת חובה להוסיף מן הקודש אל החול, בנוסף למצוות שביתה ממלאכה ועינוי:

"'ועיניתם את נפשותיכם בתשעה' - יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר 'בערב', אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה', הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפים מחול על הקודש. אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מנין? תלמוד לומר 'מערב ועד ערב'. אין לי אלא יום הכיפורים, שבת בראשית מניין? תלמוד לומר 'תשבתו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר 'שבתכם', הא כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. יכול יהיו חייבים כרת על התוספות? תלמוד לומר 'וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי' - על עצם היום הזה ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה" (אמור פרשה יא).

בניגוד לדברי הספרא, בגמרא ביומא (פא.) קיימת מחלוקת תנאים מהו המקור לדין תוספת יום הכיפורים. חלק מהתנאים למדו את חובת התוספת מ'כללא'. כלומר, מן העובדה שהתורה הדגישה כי חיוב כרת הוא רק "בעצם היום הזה", מכאן שרק על עיצומו של יום חייבים כרת, אולם קיים חלק נוסף עליו מוזהרים במלאכה ועינוי אבל עונשו אינו כרת. החולקים סוברים כי את חובת העינוי יש ללמוד מהפסוק האחרון בלבד המרחיב את חובת העינוי מיום י' בתשרי ליום ט' בתשרי בערב.

בכדי שנוכל להבין את מחלוקת התנאים, נחזור לדברי הספרא. כאמור, הספרא הבין כי חובת התוספת ביום הכיפורים אינה שונה מתוספת שבת. אם נקבל הנחה זו, ונשווה בין שתי התוספות, נוכל ללמוד דברים רבים על אופיים של שתי התוספות.

תוספת שבת

מהו אופיה של תוספת השבת? מהגמרות ומהמדרשים עולים כמה כיוונים[1]:

במכילתא דרבי ישמעאל מובא הטעם הבא:

"'זכור ושמור' - 'זכור' מלפניו 'ושמור' מאחריו. מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומאחריו" (יתרו פרשה ז).

המדרש לומד את דין תוספת שבת מהמילים 'זכור ושמור', והמשל אותו מביאה המכילתא אומר כי יום השבת היא מעין זאב הטורף את ימי החול ומקדש אותם. ממשל זה עולה כי תוספת השבת הינה דין חיובי, ויסודה הוא הרחבה של השבת אל ימות החול.

מקום נוסף בו מתנהל דיון באופיה של תוספת מן החול על הקודש, הוא בגמרא בראש השנה המחפשת מקור לדין תוספת שביעית (שמיטה):

"ודמוסיפין מחול על קדש מנלן? דתניא: 'בחריש ובקציר תשבת' (שמות ל"ד), רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית - שהרי כבר נאמר 'שדך לא תזרע וגו'' (ויקרא כ"ה). אלא: חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות. יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל - מוסיפין מחול על קדש מנא ליה? - נפקא ליה מדתניא: 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' (ויקרא כ"ג), יכול בתשעה? תלמוד לומר בערב - אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום - מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר 'מערב עד ערב' (שם). אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין? תלמוד לומר 'תשבתו'. ימים טובים מנין? - תלמוד לומר 'שבתכם'. הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות - מוסיפין מחול על קדש. ורבי עקיבא, האי 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' - מאי עביד ליה? מבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי. דתני חייא בר רב מדפתי: 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה', וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב..." (ראש השנה ט.).

ר' עקיבא לומד את חיוב תוספת שביעית מהמילה 'תשבת' ואילו ר' ישמעאל לומד זאת מתוך השוואה לדין תוספת יום הכיפורים[2]. רבי ישמעאל לשיטתו במכילתא שתוספת שבת מרחיבה את קדושת השבת לתוך ימי החול. כשם שביום הכיפורים מרחיבים את יום י' בתשרי ליום ט' בתשרי, כך מרחיבים גם את שנת השבע אל תוך שנת השש. אולם, מהי שיטתו של ר' עקיבא? ר' עקיבא לומד את חיוב התוספת מהמילה 'תשבת', ואם כך יש לברר מהו גדרה של שביתה. בהקשר זה מפורסמים דברי הרמב"ן בפרושו לתורה:

"אבל פירוש 'שבתון' כך הוא: שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל... והוא ענין הגון וטוב מאד. והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה, וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה. וממנו אמר הנביא (ישעיה נ"ח, יג) 'מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר'. וכן 'שבת שבתון יהיה לארץ' (ויקרא כ"ה, ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל" (רמב"ן פרשת אמור).

לדעת הרמב"ן, חיובי השבתון באים לשמור על אופייה של השבת. כלומר, תוספת השבת שומרת על השבת בכך שהיא מספקת מרווח ביטחון, כך שהאדם לא יתחיל לשבות בדקה ה-91 ויחלל את השבת.

נראה כי שתי הדעות הללו משתקפות גם במחלוקת בגמרא שראינו לעיל (יומא פא.) אודות המקור לדין תוספת יום הכיפורים. הלומדים את חיוב התוספת מהפסוק 'בתשעה לחודש בערב' - מבינים שתוספת יום הכיפורים היא המשכת יום י' בתשרי ליום ט' בתשרי. אולם הלומדים את חיוב התוספת מריבוי המילה 'בעצם', מבינים שתוספת יום הכיפורים מטרתה ליצור מרווח ביטחון הבא להגן על יום הכיפורים.

האם תוספת יום הכיפורים דורשת קבלה בדיבור?

האחרונים התלבטו האם תוספת יום הכיפורים דורשת קבלה בדיבור, כשם שמצאנו בתוספת שבת. כך כותב הרב צבי פסח פראנק:

"יש לעיין אם קדושת תוספת של שבת ויום הכיפורים חלה מאליה, אף בלא קבלת האדם וממילא נאסר, או שהחיוב על האדם להוסיף ולקבל עליו תוספת ואם לא קבל ביטל המצוה, אבל קדושת התוספת לא חל ממילא בעל כורחו. ומלשון 'מוסיפין' משמע דדוקא אם מוסיף מדעתו חלה קדושת התוספת, אבל אם לא הוסיף וקיבל עליו מדעתו לא חל עליו מדעתו, לא חל עליו קדושת התוספת, ואינו נאסר בעל כרחו" (מקראי קודש סי' ל"ח).

בהמשך דבריו, מביא הגרצ"פ ראיה מרבותינו הראשונים להבנה שקבלת תוספת שבת דורשת אמירה מפורשת, וז"ל:

"ומדברי רבינו יונה (ברכות פרק תפלת השחר) משמע קצת שעיקר דין תוספת שבת תלוי בקבלת האדם מדעתו, שכתב שם שתוספת שבת ויו"ט דומה לתרומה, שדי בחיטה אחת וכל מה שנותן הוא תרומה. ומזה השווה רבינו יונה תוספת לתרומה, משמע שקדושת התוספת לא חל ממילא בעל כרחו, ובלא קבלת אדם לא חלה קדושה זו מאליה, כמו קדושת תרומה שאינה חלה מאילה בעל כרחו רק ע"י קריאת שם שהוא קורא מדעתו" (שם).

דברי רבנו יונה מעלים את השאלה מהו אופייה של תוספת שבת? אם התוספת היא תרומה של זמן החול על הקודש, אזי ביום הכיפורים בו מצאנו ציווי מפורש אליבא דר' ישמעאל שגם יום התשיעי התקדש (מהמלים "בתשעה לחודש בערב"), אין צורך לקבלה בפה שכן היום מתקדש בעצמו לבדו. במילים אחרות, להבנתו של רבי ישמעאל התוספת ביום הכיפורים היא מעין יומא אריכתא. התורה ציותה אותנו לשבות ולצום 24 שעות ועוד קצת, והתוספת היא חלק מהציווי עצמו ואינה תלויה באדם.

אולם, לר' עקיבא הסובר כי תוספת יום הכיפורים נלמדת מריבוי המילה 'שבתון', ברור מודע נצרכת קבלה בפה. שכן, לדעתו התוספת היא הרחבה חיצונית שאיננה קשורה באופן אורגני ליום עצמו.

שיטת הרמב"ם

לרמב"ם, ישנה שיטה מיוחדת בסוגיה זו:

"כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה, וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב', כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (הל' שביתת עשור פ"א, הלכה ו).

הרמב"ם לומד את חיוב התוספת ביום הכיפורים כרבי ישמעאל מהפסוק "בתשעה לחודש בערב". בראשית ההלכה משמע שהתוספת חלה גם על העינוי וגם על השביתה ממלאכה, אולם כאשר הרמב"ם מביא את המקור לתוספת בערב ובבוקר הוא מדבר על עינוי ולא על שביתה ממלאכה. בשעורים הקודמים הראנו כי לשיטת הרמב"ם מצוות העינוי ביום הכיפורים היא חלק מאיסור המלאכה, ולכן יתכן שזו הסיבה מדוע הרמב"ם לא האריך בלשונו, וכלל את חיוב השביתה ממלאכה בעינוי.

נקודה נוספת עליה העירו מפרשי הרמב"ם היא שהרמב"ם התעלם מדין תוספת שבת, למרות שכפי שראינו לעיל הספרא קושר בין הדינים. הביאור הלכה (סי' רס"א) מבאר שהרמב"ם הזכיר את דין תוספת שבת בצורה מובלעת בהלכות שבת. בפרק י"ח מהלכות שבת מזכיר הרמב"ם את שלושת התקיעות שנהגו במדינות ובעיירות, ושם הרמב"ם כותב כי התקיעה השלישית נעשתה קצת לפני שקיעת החמה בכדי להוסיף מן החול על הקודש. גם אם נקבל את הסברו של הביאור הלכה, עדיין עלינו להבין מדוע בחר הרמב"ם לציין זאת בדרך אגבית בלבד.

יתכן, כי לשיטת הרמב"ם התוספת ביום הכיפורים, שונה במהותה מתוספת שבת. שכן, ביום הכיפורים התורה עצמה הרחיבה את קדושת היום ל-ט' בתשרי, מה שאין כן בשבת המצטמצמת ל-24 שעות. לאור הערתו של הביה"ל יש להסביר שתוספת שבת היא סייג, מעין מרווח ביטחון. באופן זה הבין כנראה גם השו"ע את הרמב"ם המביא באו"ח סימן רסא כי י"א שדין תוספת שבת הוא דרבנן.

אם נסכם, הרמב"ם השמיט את דין תוספת שבת מהלכותיו כי לדידו הוספה מן החול על הקודש היא דין מיוחד בתוספת יום הכיפורים הנובעת מן האופי המיוחד של קדושת היום שלו. מה הסברא בדבר?

לעיל, הזכרנו את דברי הגמרא (ביומא פא.) כי ביום הכיפורים הלילה והיום נתקדשו בפני עצמם. בניגוד לכל המועדים בהם הלילה הולך אחר היום, ביום הכיפורים היום והלילה הינן שתי יחידות לכאורה נפרדות. ביום הכיפורים קדשה התורה את הלילה לחוד והחליטה להוסיף על גביו מעט מיום ט', ובאופן דומה קידשה התורה את יום י' והחליטה להוסיף עליו קצת מיום י"א. פיצול זה איננו אפשרי בשבת, בה הקדושה תלויה ביום השביעי שהוא יחידה סגורה ולכן השמיט הרמב"ם את ההלכה של תוספת שבת, והבליעה במסגרת דין דרבנן[3].



[1] הרחבנו את הדיבור על אופייה של תוספת שבת בשיעור במסכת ברכות http://www.etzion.org.il/vbm/archive/beshiv/31tosefet.php

[2] ראינו כי ביומא פא. הגמרא מציינת כי נחלקו התנאים מהו המקור לדין תוספת יו"כ. דומה שמחלוקת ר"ע היא מחלוקת מקבילה- ור"ע הוא התנא שדרש בשתי המקומות את החיוב לשבות כבר בתשעה בערב.

[3] הסבר זה מבוסס על חידוש של הגרי"ד סולביציק (הררי קדם סימן מז).