פב. - הפרשת קטן מאיסורים

  • הרב אוהד פיקסלר

הפרשת קטן מאיסורים / אוהד פיקסלר

פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו במצוות חינוך הקטנים, ובחובת החינוך לעינוי ביום הכיפורים. כפי שראינו, במצוות חינוך ביום הכיפורים ישנה שאלה האם ניתן 'להחמיר' ולהתחיל את החינוך בגיל צעיר יותר. ראינו, כי למעשה בגילאים קטנים, גם אם הילד מבין ולומד על קדושת היום, הוא אינו רשאי להתענות וחייב לאכול ביום זה.

בשיעור זה, נעסוק בצד השני של המטבע - החובה להרחיק את הקטן מאיסור. האם מוטלת על האב חובה להפריש את הבן מעבירות, והאם דבר זה קיים גם ביום הכיפורים? האם ביום הכיפורים ההורים יכולים לתת לילדים אוכל בידיים, או שמא דבר זה אסור כשאר איסורים? תחילה נעסוק בדין יום הכיפורים, ונעיין במקורות השונים בהם עולה השאלה האם יש איסור בנתינת אוכל לילד ביום זה.

הפרשה מאיסורים ביום הכיפורים

בשיעורים הראשונים במסכת יומא עסקנו בשאלה האם מקור חמשת העינויים הינו מהתורה או מדרבנן. ראינו כי ישנה מחלוקת ראשונים בנושא: לדעת התוספות העינויים (חוץ מאכילה ושתייה) הם מדרבנן, אך מדברי הרמב"ם עולה שכל העינויים אסורים מהתורה. הר"ן סובר עקרונית כדעת הרמב"ם, אך הוא מקשה עליו לאור דין קטנים ביום הכיפורים:

"אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל. ומוכח בגמ'... היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן... ואי מדאורייתא היכי שרי?! והא כתיב לא תאכלום, הקרי בהם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים..." (תחילת פרק שמיני, ד"ה יום הכיפורים).

הר"ן מקשה על דברי הרמב"ם לאור ההלכה שאומרת שאסור לגרום לקטן לעבור על איסור תורה בידיים. הר"ן מתבסס על סוגיה במסכת יבמות (אותה נזכיר בהמשך), ומבין שאם חמשת האיסורים ביום הכיפורים הם דין תורה אין היתר לעשותם לקטן. לאור כך מסביר הר"ן כי נראה שהאיסורים הינם מדרבנן, היות ומותר להאכיל קטן איסור דרבנן בידיים.

כאמור, לדעת הר"ן, דין יום הכיפורים כדין שאר איסורים - השאלה האם מותר להאכיל קטן או לרוחצו ביום הכיפורים, שווה להלכה האוסרת להאכיל קטן נבילות בידיים[1]. אולם, ניתן לחלוק על הנחה זו ולטעון שיום הכיפורים שונה משאר איסורים, וזאת בכמה כיוונים:

1. ביום הכיפורים לא מדובר על עשיית מעשה שהוא חפצא של איסור כמו אכילת נבלות. בשאר ימות השנה אין איסור ברחיצה או סיכה, ומדובר בפעולה שרק בזמן מסוים נאסרה.

כיוון זה קצת בעייתי, משום שעל פי כיוון זה, אין עניין להרחיק קטן מאיסורים אף בשבת. בסוף השיעור נעסוק בשאלה המחשבתית מדוע עלינו להפריש קטן מאיסור, ולאור הסברות שנעלה יתכן ויהיה ניתן להצדיק גם את כיוון החשיבה הזה.

2. באיסורים אלו קיים עינוי הגוף, וניתן לטעון שהם מופקעים מקטנים. אנו לא דורשים מקטן עינוי שיכול לפגוע בו, ורק בגילאים שקרובים לעול מצוות נתחיל לחנכו במצווה זו לאט לאט.

בשיעור בעניין חינוך הזכרנו את שיטת הרמב"ם הסובר שישנו איסור להתחיל לחנך את הקטנים לפני הגיל שמופיע במשנה. גישה זו תומכת בסברה זו - קטנים מופקעים מחינוך במצוות יום הכיפורים לפני הגיל המופיע במשנה.

3. בניגוד למקרים אחרים, ביום הכיפורים ישנה חפיפה בין הגדרת מצוות חינוך ובין הרחקת הקטן מאיסורים. ברוב המקרים ישנם מצבי ביניים בין חינוך אקטיבי למצוות, ובין גרימה פוזיטיבית לעשות איסור. ביום הכיפורים שני התחומים האלו נפגשים, אולם איננו רואים בנתינת אוכל או רחיצת קטן עשיית איסור, אלא כגיל שעדיין לא מחנכים את הקטן. כיוון זה עולה מדברי תוס' ישנים:

"וא"ת הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. השתא חנוכי מחנכינן, אפרושי מאיסורא מיבעיא?" (פב,א ד"ה בן שמונה).

ה'תוספות ישנים' שואלים מדוע המשנה מתנסחת בלשון של חינוך ולא בלשון הפרשה מאיסורים, ובעקבות כך הם מציעים שני תירוצים. אך ניתן להציע שישנה חפיפה בין התחומים וביום הכיפורים איננו רואים ההאכלה בידיים כנתינת איסור, אלא הדגש הוא על חינוך.

נראה כי הרמב"ם יחלוק על הנחת הר"ן ויסבור שיש לחלק בין הפרשה מאיסורים ביום הכיפורים ובין הפרשה מאיסורים בשאר עניינים. יש לציין כי הרמב"ם גם אינו יכול לקבל את ההנחה שחמשת האיסורים מדרבנן ובכך לענות על הקושי, היות שלשיטתו חייבים להפריש קטן גם מאיסור דרבנן (כפי שנראה בהמשך).

האכלה בידיים

ר"ת נשאל מר' משה מפוטנטיזא האם אין בעיה להאכיל בידיים קטנים ביום הכיפורים:

"עוד ילמדנו רבינו, כי רבו עובדי א-להים המתפרשים בטהרה ובפרישות בישראל, ואינם רוצים להאכיל את בניהם הקטנים ביה"כ אע"פ שלא הגיעו לחינוך, ועל המאכילים אומרים שהם עוברים בלאו, דכל איסורים שבתורה אמרינן להזהיר גדולים על הקטנים היכא דקא ספי ליה בידים, כדמוכח ביבמות... ויש מתירין בדבר משום דקא מסיים התם כל מילי דאית ביה רבותא לינוקא לא גזרו רבנן, ומאן דאסר סבר משם ראיה כל מילי דגזרינן ומדרבנן הוא בגדולים, אי אית ביה רבותא לינוקא לא גזרו, אבל מידי דמדאורייתא גדול מוזהר עליו כגון אכילה להאכילו נמי מוזהר עליו מדאורייתא וכן על שתייה, ורבינו יפרנסנו מחיטי עלייה" (ספר הישר סי' נ"א).

ר"ת מתנגד לגישה העולה בשאלה של יראי ה' שאינם רוצים להאכיל את ילדיהם ביום הכיפורים, ומחזק את ההיתר להאכילם אפילו בידיים:

"...ועל המאכילים קטנים שלא הגיעו לחינוך נראה היתר גמור... ועוד גזרו על שמאי להאכיל בשתי ידיו. ואם יבאו לדחות במאי דאמרינן רחיצה וסיכה וכו' בשילהי שמעתתא דאינו מזכיר אכילה ושתיה דאורייתא, דחיית קנה היא, דמתניתין היא דאכילה ושתייה שריא להו דאי אפשר להו אבל בלא רחיצה אפשר ואפשר. ולדבריהם נתנו דבריהם לשיעורין דמותר להניק ואסור ליתן פת דמסוכן אצל חלב אלא ודאי תרווייהו שרו. דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, לא שייך אלא בדברים שאסורים ואפשר כמו שרצים דם ותרומה ביבמות, אבל אכילה ושתייה אי אפשר דאע"ג דלא סכנה היא חיישינן ולא גזור ולא דמי לשרצים. וסיכה ורחיצה נמי אע"ג דאיפשר כיון דרבותא דינוקא הוא לא גזור. (סי' נ"ב).

בדבריו מזכיר ר"ת את דברי התוספתא (פ"ד ה"ב) המספרת כי הכריחו את שמאי הזקן להאכיל את בנו ביום הכיפורים, למרות שהוא לא רצה לעשות זאת בידיים. ר"ת הסביר שיש להאכיל בידיים הואיל ויש חשש לילדים הקטנים אם לא יוכלו, ולכן לא גזרו בעניין זה כלל. נראה כי השיטות החולקות על ר"ת יטענו שהם לא מונעות מהקטנים אוכל, אלא רק אוסרות על האכלה בידיים. מבחינה מציאותית אפשר להושיב את הקטן לפני האוכל והוא יאכל בעצמו[2].

כאמור להלכה, מותר ואף יש חובה לתת לקטנים אוכל בידיים ביום הכיפורים, גם אם אין כלל סכנה לילדים הואיל והם כבר אכלו (כך גם פסק הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סימן נב).

מי אחראי על הילד?

בשני מקומות מזכירה הגמרא את האיסור לגרום לקטן לעשות עבירות:

"אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו. - אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו..." (שבת קכא.).

"תא שמע: 'כל נפש מכם לא תאכל דם' - להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו להו בידים. ת"ש: אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תיטמו! לא, דלא ליטמו להו בידים" (יבמות קיד.).

הגמרא ביבמות מופיעה דרשה כי ישנו איסור לטמא כהן קטן. מהגמרא בשבת אנו רואים שלב נוסף: על האב אף להפריש את בנו מאיסור. לא מדובר על נתינת איסור בידיים שזה וודאי אסור, אלא בחיוב המוטל על האב למנוע מבנו לעשות איסורים, גם אם זה נעשה שלא מדעת האב. בית דין אינו מצווה להפריש קטן מאיסור, אך האב מצווה בכך גם אם הוא לא אמר לילד אלא הקטן עושה זאת בשביל טובתו של האב. כדברים אלו פסק הרמב"ם להלכה[3], וכך לשון השו"ע:

"קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא); ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד..." (או"ח סי' שמ"ג).

מדברי הפוסקים עולה שישנם שלוש חלוקות של גיל (ראה גם משנ"ב ס"ק ג):

* אינו בר הבנה כלל- אביו אינו חייב למנוע ממנו (אפילו איסור תורה), אך אסור להאכילו בידיים.

* הילד בר הבנה אך פחות מגיל חינוך - אביו מצווה לגעור בו.

* גיל חינוך- אף כל אדם מצווה להפרישו (ע"פ הרמ"א).

לגבי שבת ישנו אף ציווי מיוחד. השולחן-ערוך (סי' של"ד סעיף כה) פוסק כי במקרה של דליקה, אם קטן בא לכבות מוחים בידו, הואיל ועושה זאת לדעת אביו או אדם גדול. המשנ"ב מעיר שהאיסור נובע מכך שהאב מצווה בשבת על שביתת בנו. כלומר, לגבי שבת ישנו טעם נוסף מדוע האב חייב להפריש את הקטן, וזאת הואיל ויש ציווי על האב במפורש שגם הילדים חייבים לנוח בשבת[4].

מקרה נוסף שמצאנו אזכור מפורש בפוסקים הוא בשאלה האם מותר לאשת כהן מעוברת להכנס לאוהל המת. הפוסקים מביאים את דינו של ה'רוקח':

"כתב הרוקח סימן שס"ו אשת כהן שמעוברת, מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא, שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא" (ש"ך יו"ד שע"א, א).

לכאורה בימינו שמרבית ההורים יודעים את מין הילד לפני הלידה, ספק ספקא זה אינו מתקיים, ונצטרך להחמיר מספק. אך לאור דברי האחרונים על פסק ה'רוקח', נראה כי המסקנה לא תשתנה. הרדב"ז הקשה מדוע העובר נטמא הרי טהרה בלועה אינה נטמאת (הובאו דבריו בפת"ש אות א). בעקבות כך העמידו את דברי הרוקח במקרה של אישה שנמצאת כבר בסוף תקופת ההריון, ויש חשש שהילד יוצא את ראשו ואז הוא יטמא[5]. לאור דברים אלו עולה שגם בימינו אין בעיה לאישה מעוברת כהנת ל"טמא" את העובר במשך ימי ההיריון[6].

הפרשה מאיסורי דרבנן

כפי שהזכרנו קודם, הרמב"ם סובר שיש להפריש את הקטן גם מאיסור דרבנן:

"קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות.

אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'" (הל' מאכלות אסורות פי"ז, הל' כז-כח).

לדעת הרמב"ם, ההפרשה מאיסורים הינה חלק ממצוות חינוך, ודבר זה נאמר על כל דבר שהוא איסור ולא משנה מה תוקפו. לעומתו ראינו (בתחילת השיעור) את שיטת הר"ן שסבר כי אין חובה להפריש קטן מאיסורי דרבנן ואף מותר להאכילו בידיים[7].

השו"ע פסק כשיטת הרמב"ם שיש איסור גם בדברים שמקורם מדרבנן. הרמ"א מחלק בין האכלה בידיים האסורה גם באיסור דרבנן, ובין חובת האב לגעור בבנו שזה רק באיסורי תורה.

למרות פסיקתו של הרב עובדיה כדעת מרן ה'שלחן ערוך', בתשובותיו אנו מוצאים מספר מקרים שהוא מקל לתת לקטן דברים שאסורים מדרבנן:

א. איסור דרבנן המוטל במחלוקת הפוסקים. בעקבות כך הוא מקל בזמן ההרחקה בין בשר וחלב לילדים במקרים מסוימים (יביע אומר ח"א יו"ד סימן ד).

ב. בשעת הצורך. במצב כלכלי קשה דן הרב עובדיה האם מותר לתת לילדים גבינת נכרים (יביע אומר ח"ה יו"ד סימן יא).

ג. מקור האיסור הוא במנהג. הרב עובדיה מתיר לאשכנזים לתת לילדיהם קטניות בפסח כשהם צריכים לכך (יחווה דעת ח"א סימן ט).

אבל למה?

נחזור לדון בשאלה המרכזית העומדת בבסיס השיעור: מדוע ישנו איסור שהקטנים יאכלו איסורים, הרי הם לא מחויבים במצוות? התשובה הפשוטה היא שאסור להאכיל קטן איסורים כחלק ממצוות חינוך. כפי שכתב הרמב"ם, עלינו להרגיל את הילדים לחיות על פי השו"ע ולכן עלינו למנוע מציאות שהם רגילים לאכול איסורים. יתכן וניתן להציע הסבר שונה- עקרונית האיסורים חלים גם על הקטנים. התורה אינה מחייבת את הקטנים במצוות עשה, אך האיסורים חלים גם עליהם. דבר זה מסתבר אם אנו מבינים שבאכילת ועשיית איסורים יש דבר שפוגע בנפש ופוגע בעולמות עליונים, ולכן עלינו למנוע כל אפשרות של עשיית מעשים אלו.

יתכן ומחלוקת הראשונים בנוגע להפרשה מאיסורי דרבנן קשורה לסברות אלו: לפי הרמב"ם מצוות חינוך כוללת את החובה להפריש מאיסורים, ולכן אנו מחנכים למצוות מהתורה ומדרבנן. לעומת זאת יתכן והר"ן יסבור שעלינו למנוע עשיית איסורים שפוגעים באדם או בעולם. לאור כך, יתכן וניתן לטעון שיש הבדל בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן במהות ההיזק. הסבר אחר אפשרי בשיטת הר"ן הינו לומר שכאשר חכמים תיקנו את ההלכות והאיסורים, הם לא הטילו אותם על קטן ולכן במקרה זה אין חובה להפרישו.

הרב ישראלי עסק בשאלת משמעות מצוות חינוך. בדבריו הוא מעלה את שתי הבנות במהות מצוות חינוך, שמזכירות את שני הכיוונים שהצענו:

"הנה יש מקום לעיין בדין החנוך למצוות של הקטנים, אם תכנו מצד ההרגל למצוות בכל הכרתו של הילד שאעפ"י שאין דעתו דעה גמורה ואין הכרתו הכרה מלאה, שמתוך כך אנו מוצאים שגם אינם בני כונה, היינו כונה כשל גדול, ומ"מ גם הם מבינים קצת לפי דעה קלושה שיש להם עכ"פ; או שתוכן הדבר מצד ההשפעה שהמצוה משפיעה על הגוף העושה שמכניסה בו רוח של קדושה, ואינו שייך לצד ההכרה והדעה של הילד, (ובדומה למה שמצאנו: תורה מגני ומצלי, מצוה אגוני מגני אצולי לא מצלי. שעכ"פ רואים אנו מזה שיש איזה כח מסתורי למצוה להגן על האדם ממעשה עבירה ולהטותו לצד הטוב)"

(עמוד הימיני סי' נ"ד, חינוך למצוות).

הרב ישראלי דן במצוות חינוך ובוחן באיזה גיל קיימת חובת חינוך- האם הילד צריך להבין את משמעות הדברים או שמא יש מצווה גם אם הילד אינו גדול דיו בשביל להבין. בהקשר זה עולה השאלה האם יש גם על הקטן חיוב לקיים את המצוות או שמא המצווה של חינוך היא רק על האב (בנושא זה עסקנו בשיעורנו בעניין מצוות חינוך). למסקנה, הרב ישראלי מבין שיש את שני הצדדים במצוות חינוך:

"והנראה ששני הדברים ישנם: החיוב מתחיל באמת גם כשהילד אינו מבין, והוא מטעם השפעת המצוה שלא מדעת והכרה. אבל כשהילד מבין יש באמת כבר עליו המצוה של חנוך גם מצד ההכרה, שעל ידי כך יהא נוטה בכח בחירתו לקיום המצוות, ומצוה זו מוטלת גם על הילד עצמו ומקיים מצוה מדרבנן בעצמו, לא רק האב מצד ליתן שכר למביאיהם. באופן זה, הדין בכל המצוות כולן הוא ממש כמו שראינו בהקהל. כל עוד שהם קטנים ביותר אז העיקר מצד 'ליתן שכר למביאיהן', אולם כשגדלו קצת אז יש בהם גופא משום למוד כמו אצל הגדולים" (שם).



[1] יש לציין שהר"ן אינו מחלק בין אכילה ושתייה ובין שאר עינויים. לכאורה שאלתו קשה גם על האכלת קטן בידיים, ולגבי אכילה ודאי שלא ניתן לטעון שאיסורו ביום הכיפורים מדרבנן. הר"ן יצטרך לענות אחת משתיים: או שיש איסור להאכיל קטן בידיים (כפי שנראה בהמשך יש שכך סברו). אפשרות שנייה היא לומר שהר"ן יסביר שבאכילה יש חשש של סכנה שאינו קיים בשאר העינויים.

[2] ראה בחידושי הרשב"א (יבמות קיד. ד"ה רבי יוחנן) שמעלה אפשרות זו לגבי העמדת קטן בסמוך לנבילה שהוא יקח בעצמו. וראה בעניין זה גם בתוספתא כפשוטה עמוד 810.

[3] הלכות שבת יב,ז; כד,יא; הלכות אבל ג,יב.

[4] לאור עקרונות אלו עולה שאין היתר לגרום לקטן לעשות מלאכות בשבת, ולא כמו שיש שגורמים לילד להדליק או לכבות את האור (או פעולות אחרות). במקרה של איסורי דרבנן כפי שנראה ישנה מחלוקת ראשונים, אך נראה שקשה לסמוך על כך למעשה.

[5] וראה בדברי שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סימן קעז שהבין שבמשך על החודש התשיעי ישנה בעיה ולא רק בסמוך ממש ללידה.

[6] עדיין יש לדון לגבי הימים שלאחר הלידה שהאם נשארת עם התינוק בבית החולים. האם גם בימים אלו ישנה בעיה וצריך לחשוש שמא התינוק יטמא למת? לפי מה שראינו אסור לגרום לילד בידיים לעבור על איסור גם אם אינו בר הבנה כלל. אך ניתן להעלות מספר סברות לכך שאין בעיה- א. יתכן והדין נאמר לגבי האב ולא לגבי האם. ב. יתכן ורק הכניסה למצב נחשבת כגרימה בידיים, ופשוט שבהתחלה יש פיקו"נ שגורם לכניסה למציאות זו. ג. החשש של טומאת מת במחלקת יולדות קטן יחסית והפתרונות המוצעים בבית החולים יכולים לפתור זאת. בהקשר זה נזכיר את המשניות במסכת פאה שמסבירות איך ניתן לגדל כוהנים כך שלא יטמאו במהלך כל ילדותם והם יוכלו לשחוט את הפרה אדומה. כמובן, שלא כל ילד של כהן צריך לגדול ע"ג גגות ובמציאות המתוארת שם כדי לימנע מכל אפשרות של טומאה, וכך נראה גם לגבי הימצאותו בבית חולים בימים הראשונים לחייו.

[7] וראה גם בדברי הר"ן בשבת סו,א שמביא את דברי הרשב"א שמותר לתת לקטן איסור דרבנן בידיים.