דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דפים מח, מט | פדיון הבן - בין מצוה לחובה ממונית

 

מסכת בכורות עוסקת בשלושה סוגים של בכורות: בכור בהמה טהורה, המוקרב על גבי המזבח, ונאכל לכהן אם נפל בו מום; פטר חמור, אשר אמור להיפדות בשה, ואם לא נפדה נערף ונאסר בהנאה; ובכור אדם. דומה, שאחד ההבדלים הבסיסיים בין בכור אדם ובין שני הבכורות האחרים הוא בכך שלבכור אדם אין כל קדושה. הבן הבכור אינו אסור בהנאה ואינו מוגדר קודש קודם פידיונו. הלכה בסיסית זו מלמדת, שמצות פדיון הבן היא מצוה ממונית גרידא, הדורשת נתינת חמישה סלעים לכהן. נתינה זו - אף שמכונה "פדיון" - איננה פודה או מחללת קדושה מסויימת, וכאמור, כל עניינה היא זכותו הממונית של הכהן.

למרות קביעה זו, יש מקום להבנה נוספת. המשניות במהלך הפרק מניחות בפשטות, שפדיון הבן אפשרי רק לאחר שלושים יום. לדעת רש"י (מט עמוד א, ד"ה יחזיר; וכן משמע בספר החינוך, מצוה שצב), קודם שלושים יום יש לחשוש שהולד הוא נפל, ולכן אין אפשרות לפדותו. התוספות (מט עמוד א, ד"ה מת בנו; וכן נראה מדברי הרמב"ם) סבורים, שישנה גזירת הכתוב הקובעת שאין אפשרות פדיון בתוך שלושים, אף אם יוכח בוודאות שאותו ולד איננו נפל. כך או כך, הנחה פשוטה ומוסכמת היא, שאין אפשרות לפדות את הבן בתוך שלושים יום (אלא אם כן מפרישים את הכסף בתוך שלושים, אך דוחים את חלות הפדיון לאחר שלושים יום, כמבואר בסוגיה בדף מט).

מדרישה עקרונית זו לפדיון לאחר שלושים יום, הסיק הר' שמעון שקאפ (בספרו שערי יושר, שער ה פרק כה. פרק זה מוקדש כולו לבירור אופיה של מצות פדיון הבן) מסקנה עקרונית:

"ונראה לעניות דעתי דודאי מוכח מזה דמצות פדיון הבן אינה רק מצות מתנות כהונה לחוד כשאר מתנות כהונה שהמצוה בהם הוא רק להשיב הממון לכהנים ככל מצות תשלומי ממון לבעליהם, אלא שמלבד פריעת הכסף חמש סלעים ציותה תורה לפדות את הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה, אף שלא גילתה לנו תורה שום דין בבכור אדם שיהיה איזה הבדל בהנהגה מקודם שנפדה עד לאחר פדיה. אבל כיון דכתיב בתורה בלשון פדיון מוכרח הענין שכן הוא, שעל ידי פדיון נעשה איזה ענין חדש בבן הבכור שהכסף פודהו ומחדש בו איזה ענין של הסתלקות קדושה איזו שתהיה".


הר"ש שקאפ עומד על החדשנות שבהצעתו, שלפיה הפדיון אכן מפקיע קדושה, ואולם נראה שהוא משוכנע בו.

בניגוד לדבריו, כאמור לעיל, פשטות הדברים היא שאכן מדובר על מצוה ממונית גרידא. כך משתמע, לכאורה, מן המשנה בדף מח עמוד א. המשנה קובעת, שכאשר מתעורר ספק אודות החיוב בפדיון הבן, אין האב מחוייב לתת חמישה סלעים לכהן, ומסביר רש"י (מח עמוד א, ד"ה אין כאן לכהן):

"וכהן ידו על התחתונה דהמוציא מחבירו עליו הראיה".


ההלכה קובעת, שכאשר מתעורר ספק בעניין ממוני - המוציא מחבירו עליו הראיה. אילו היה במצות פדיון הבן גם פן איסורי של הפקעת קדושה, ראוי היה להחמיר משום שמדובר על ספק דאורייתא, ולפדות את הבן (כפי שאכן מצאנו בפרק הראשון, שבמצב של ספק בפטר חמור יש לחלל את הקדושה על שה, אך אין חובה לתתו לכהן). הר"ש שקאפ מקשה קושיה זו, ומיישב:

"אמנם מהא דקיימא לן דספק פדיון הבן לקולא, ודאי מוכח שהמצוה של פדיה מיתלי תלי בדין ממון, והיכא דליכא חיוב ממון מחמת ספק ליכא מצות פדיה ... ולפי זה נוכל לומר לומר שאף דאיכא במצוה זו מצות פדיה שהיא מצוה לשמים, דמדין ספק מצוה אזלינן בספיקא לחומרא, אבל כיון דמדין ממון קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה דפטור בספק ... בכהאי גוונא פטור ממצות פדיה. דהמצוה החיובית בזה שישלם החמישה סלעים ואחר כך יפדה הבן, והיכא דליכא דין חמישה סלעים לשלם לכהן ליכא מצוה".


נמצאנו למדים, אם כן, שהפן הממוני אכן עומד בלב מצות פדיון הבן, אלא שכאשר מקיימים את המצוה בפועל, ופודים את הבן, מתווסף גם הפן האיסורי, המפקיע את קדושתו של הבן.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)