פיו מצופה זהב

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ראש השנה דף כז – פיו מצופה זהב

במשנה (כו ע"ב) נאמר:

שופר של ראש השנה של יעל, פשוט ופיו מצופה זהב.

ובגמרא (כז ע"א) הקשו על תיאור זה מן הברייתא:

והתניא: ציפהו זהב, במקום הנחת פיו - פסול, שלא במקום הנחת פיו - כשר! - אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - שלא במקום הנחת פה תנן.

לאור דברי הברייתא, נדחקת הגמרא להסביר שמשמעות התיאור "פיו מצופה זהב" היא שהשופר מצופה שלא במקום הנחת הפה, ואילו ציפוי במקום הנחת הפה פוסל את השופר. מן הגמרא עולה שציפוי פי השופר בזהב מהווה חציצה שפוסלת את התקיעה, אך לכאורה דברים אלו סותרים את הכלל שקבעה הגמרא בסוכה (לז ע"א) ש"כל לנאותו אינו חוצץ", כלל אשר באמצעותו התירו לאגוד את הלולב בגימוניות של זהב!

קושי זה הטריד רבים מן הראשונים והאחרונים, ובדבריהם אפשר למצוא שלוש דרכים עקרוניות של פתרון.

דרך אחת מבקשת לצמצם את הכלל ש"כל לנאותו אינו חוצץ", ולטעון שאין הוא קיים בסוגייתנו. השפת אמת (כז ע"א) הלך בדרך זו, וכתב שדווקא בלולב שיש מצווה לנאותו על ידי האגד אין האגד נחשב כחציצה,

" אבל מי שעושה לנפשו איזה נוי שאינו ממצות חכמים, יש לומר דהוי חציצה".

באופן אחר כתב השפת אמת שבזמן עשיית המצווה מכוסה הזהב בפיו של התוקע, ולכן אין זה נחשב "נוי" (וכ"כ האבנ"ז או"ח תלב).

הדרך השנייה מסבירה שפסול שופר המצופה זהב איננו מדין חציצה אלא מדין אחר. כך כתב המאירי (כז ע"ב) שהבעיה בציפוי השופר היא בכך שהקול יוצא מן הזהב ולא מן השופר, וכעין זה כתב החלקת יואב (סי' ג) שתקיעה בשופר המצופה זהב איננה "בדרך העברתו". נראה שטענה זו קשורה במחלוקת הראשונים בהבנת המשמעות המדויקת של "פיו מצופה זהב". לדעת הרא"ש, הכונה היא לעובי השופר, ואילו הרמב"ן (בדרשותיו) הביא שיטה שמדובר בצד החיצוני של השופר, ואכמ"ל.

בדרך בשלישית הלך בעל האבני נזר (או"ח סי' תלב), ובדבריו חילק בין שני דינים של חציצה:

ותרצתי משום דלנאותו אינו חוצץ. אך כמו שכתב הרמב"ן פרק ג' דבכורות במין במינו דאינו חוצץ. מכל מקום במה דצריך שיגע אינו מועיל מין במינו, דמכל מקום אינו נוגע. כן יש לומר דסבירא ליה בלנאותו. ועיין ר"ח סוכה (דף ל"ז ע"א) וזה לשונו. אמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא, יעיין שם. ועל כן ציפהו זהב פסול אף דלנאותו הוא מכל מקום אין התוקע נוגע. ומוכח שפיר שאם הרחיק פיו משופר לא יצא.

האבני נזר מחלק בין שני דינים: א. דין חציצה. ב. חובת מגע. הדין הראשון עניינו חידוש שחידשה התורה במצוות מסוימות שאסור שתהיה בהן חציצה. כך למשל במצוות לולב חלק מדין "לקיחה תמה" הוא שלא תהיה בה חציצה. בדין זה יש מקום לסייגים רבים, והוא לא נאמר בדברים שהם "לנאותו" או "מין במינו" וכן הלאה. אמנם הדין השני עניינו הוא בכך שעצם המצווה כוללת את הצורך במגע ישיר בין האדם לחפץ. דין זה מחמיר וגורף הרבה יותר, והוא פוסל כל מעשה מצווה שאין בו מגע ממשי, בלי קשר לאופי החציצה וסיבתה. חילוק זה הוא מנכסי צאן ברזל של בית בריסק, והוא מהווה את החקירה ביסודית ביחס לכל דיני חציצה: בטבילה, בכלי שרת וכן הלאה.

הרב אברהם סתיו