פירורי לחם #1

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 28 – פירורי לחם #1
 

א. פתיחה

בשיעורים האחרונים עסקנו בברכת "בורא מיני מזונות" על "מעשה קדירה" ועל "מזון" (להלן – קטגורית "מעשה קדירה"). בשיעור זה  נדון בלחם שבנסיבות מסוימות מברכים עליו "בורא מיני מזונות" (לדוגמא לחם שאיבד את צורתו, עוגות, פת הבאה בכיסנין; להלן – קטגורית "לחם"). בשיעור זה, הדיון בקטגורית "לחם" הוא במסגרת "ברכות הדגן", כאשר מוקד הדיון עובר מהגדרת "מזון" שבו עסקנו בשיעור הקודם, להגדרת "לחם". קטיגורית "לחם" נבדלת מקטגורית "מעשה קדירה" בכך שבמצבים מסוימים מברכים עליה "המוציא", ואילו במצבים אחרים ברכתה היא "בורא מיני מזונות". סימן ההיכר המובהק המבדיל בין שתי הקטגוריות הוא הדין של ברכת המוציא במקרה של קביעת סעודה. דין זה קיים רק במסגרת הקטגוריה השניה, בעוד הברכה על קטגורית "מעשה קדירה" היא לעולם "בורא מיני מזונות" אף כאשר קובע עליהם את סעודתו. הסיבה להבדל זה נעוצה בכך שתנאי הכרחי לברכת המוציא הוא זיהוי המאפה כלחם, ותנאי זה לא מתקיים בקטגוריית "מעשה קדירה".
נפתח את הדיון בקטגוריית "לחם" בלימוד הסוגיה הדנה בברכה על פירורי לחם. מדובר במקרה מעבר המצוי בין שתי הקטגוריות של "בורא מיני מזונות". מחד גיסא, עצם השם "פירורי לחם" מעיד על זיקתו לקטגוריית "לחם". מדובר בלחם שברכתו היתה המוציא קודם שהתפורר. מאידך גיסא, התפוררותו מפקיעה ממנו "שם לחם", וברכתו היא "בורא מיני מזונות" משום שאיננו לחם. לכן, קבע ה"מגן אברהם" שברכתו היא מזונות אף אם קבע סעודתו עליה.[1] השיוך של "פירורי לחם" למרחב שבין שתי הקטגוריות מושרש בדרכי השימוש בפירורי לחם במסגרת הכנת האוכל במטבח. מחד, מדובר בלחם שנאפה, ומאידך פירורי לחם משמשים כמוצר גלם המשמש להכנת מאכלים שונים כגון בסיס לפשטידות ולמאפים שונים, לציפוי מאכלים שונים (כגון שניצלים), וכן למילוי בשרים ולהסמכת מרקים. בכך, המעבר מלחם לפירורי לחם הוא מעבר מעולם ה"לחם" לעולם של "מעשה קדירה", והוא מצוי בתפר שבין שתי הקטגוריות של "בורא מיני מזונות".
נפתח את עיוננו בהלכה היסודית בתוספתא הדנה בברכת "בורא מיני מזונות":
הכוסס את החטין מברך עליהן בורא מיני זרעים
אפאן בשלן אם היו פרוסות קיימות מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ ומברך אחריהן שלש ברכות
אין הפרוסות קיימות מברך עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריהן ברכה אחת
תוספתא ברכות ד', ו
הברייתא מבחינה בין מצב בו "פרוסות קיימות" לבין מצב בו "אין הפרוסות קיימות". הברייתא קובעת שאת "ברכת המוציא" מברכים רק במצב של "פרוסות קיימות". נראה, ש"שם לחם" קיים רק כאשר הפרוסות קיימות. משמעות הדבר הוא שלא די בכך שהדגן אפוי בכדי להגדירו כ"לחם", אלא עליו להיות בעל צורה מסוימת. בכדי לעמוד על יסוד הדין, נפתח בתיאור המונח "כיכר לחם" וממנו נמשיך לעיון בסוגיות התלמודים הדנות בברכה על פירורי לחם.

ב. כיכר לחם ופרוסות

אנחנו רגילים לציין באמצעות המילה "לחם" מאפה דגנים. ברם, המשמעות הראשונית של המילה "לחם" במקרא הוא שם כללי לדברי מאכל, כפי שהאבן עזרא כותב:
ומלת לחם –  מאכל, תמצא על הלחם כמשמעו [הכוונה למאפה דגנים – מ"ל], גם על הבשר, כמו 'לחם אשה' (ויקרא ג, יא). גם על פרי, כמו 'נשחיתה עץ בלחמו' (ירמי' יא, יט).
אבן עזרא שמות ט"ז, ד
נביא כאן דברים שכתב יעקב עציון, במדורו על מלים מפרשת השבוע המתפרסם במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון":
הלחם במקרא הוא שם כללי לדברי מאכל. כך בפסוק זה, וכך במקומות רבים אחרים במקרא. יעקב אבינו הבורח מעשו מבקש שיותן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". כשם שהבגד הוא שם כללי ללבוש, כך הלחם הוא שם כללי למאכל. הוא יכול להיות מן הצומח (כדברי אברהם לשלושת האנשים שבאו לאהלו: "וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם"... ויאמר לשרה: "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח"); אך גם מן החי (כנאמר אצל יעקב בבורחו מלבן: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם"). כשמשביע שאול את העם במלחמה בפלשתים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב", הריהו מתכוון גם לטעימה של מעט דבש בקצה המטה, כמעשה יהונתן (שמואל א יד); וכשנותנים אנשי דוד לנער המצרי פלח דבלה ושני צימוקים, מתאר זאת הכתוב: "וַיִּתְּנוּ-לוֹ לֶחֶם" (שמואל א ל).
אמנם, כשנאמר במקרא לחם בהקשר של מאכל ספציפי, הכוונה היא למאפה דגנים, כבלשוננו היום. ניתן לשער שבתחילה השתמשו בצירופי סמיכות כמו פת-לחם, כיכר-לחם או חלת-לחם (הנזכרים כולם בתנ"ך), ובהמשך השמיטו הדוברים את ההקדמות והסתפקו בלחם לבדו (תופעה טבעית בלשון מדוברת. דוגמה חיה: "מה תאכל, בקר או עוף?", במקום בשר-בקר ובשר-עוף). בלשון חז"ל, כבלשוננו אנו, כבר אין שימוש בלחם במובן הכללי, והלחם הוא רק מאפה התנור.
בערבית משמעות המילה לחם היא בשׂר. ההנחה המקובלת היא שבקרב יושבי המדבריות היה הבשר המאכל העיקרי, ולכן התייחד בערבית השם לחם – שמשמעותו המקורית כללית, כאמור – לבשר, ואילו בקרב העברים והארמים התזונה התבססה על התבואה, ומוצריה הם שנקראו בשם לחם
יעקב עציון, אתר אינטרנט שפה עברית[2]
הדברים הנ"ל עומדים ברקע הקביעה שלא כל דגן אפוי נקרא "לחם". רק מאפי דגנים שיכולים לשמש כציר המרכזי של הסעודה נקראים בשם "לחם", היות ועיקר המשמעות של המילה לחם הוא המאכל העיקרי המזין את האדם. בזמן חז"ל הלחם היווה את עיקר התפריט של פשוטי העם, והוא נאכל יחד עם פרפראות.[3] ככל הנראה, כיכר שלם שימש כמזון לארוחה.[4] בציעת הפת הופכת את הכיכר לפרוסות ונתינתם לאלו המסבים בסעודה מאפשרת להם לאכול עמה את סעודתם. הפרוסה "מזמינה" את האוכל לאכול אותה תוך שהוא מטביל אותה בתוך מטבלים שונים (בלשון  ימינו – "לנגב" עם הפרוסה). כך עולה בצורה בהירה בתוספתא ברכות:
רבן שמעון בן גמליאל או' פרוסות סימן גדול לאורחין
כל זמן שאורחין רואין את הפרוסות יודעין שדבר אחר בא אחריהן
ככר שלם דגה וקטנית יודעין שאין דבר אחר בא אחריהן
תוספתא ברכות ד', יד
ר"ש ליברמן מסביר את דברי רשב"ג:
מכאן נראה שמנהגם היה להביא ככר שלם בסוף הסעודה לפני ברכת המזון... וסימן ברכה זה שמש גם סימן גדול לאורחין
תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 66
הסבר הדברים הוא שכיכר שלם אינו עומד לאכילה, ולכן הבאתו בסיום הארוחה מהווה מעין הכרזה שהארוחה הסתיימה. הבאתו יחד עם דגה וקטנית מהווה סימן ברכה, שכן הם מסמלים שיש לבעל הבית מזון עבור הארוחה הבאה.[5] הכרזה זו גם מציינת שהסועדים לא כילו את כל מזונו של בעל הבית, שכן הוא מפגין לעיניהם שהמזווה שלו לא ריק. לעומת זאת, כל זמן שהאורחים רואים את הפרוסות הבצועות, הם יודעים שהם עדיין מצויים בעיצומה של הארוחה הנוכחית, שכן אלו מיועדות לאכילה. סופו של דבר, מרכזיות הלחם בסעודה מביא לכך שהוא מהווה מעין ברומטר שניתן לעמוד ממנו על מצב הסעודה.
על רקע זה נבין היטב את שיטת התוספתא הדורשת "פרוסות קיימות" בכדי לברך המוציא. נראה שדרישה זו היא  משום שכאשר הפרוסות קיימות ניתן לאכול את הלחם יחד עם הפרפראות. ברם, במצב של "אין פרוסות קיימות", יש לפנינו מאפה דגנים אך לא ניתן לאכול עמו את הסעודה. לכן, הוא לא מוגדר הלכתית כ"לחם", וברכתו היא "בורא מיני מזונות".
כך נראה לבאר את יסוד הדין של התוספתא, אלא שהיא לא ביארה את ההגדרה המדויקת של "פרוסות קיימות". לבירור הגדרה זו נפנה לסוגיות התלמודים.

ג. סוגית הירושלמי

נפתח בלימוד סוגית הירושלמי, שכן זו נשנתה ישירות מול התוספתא, תוך שהיא מציעה הגדרה למונח "פרוסות קיימות":
הכוסס את החטים או' עליהן בורא מיני זרעונין.
אפיין ובישלן, בזמן שהפרוסות קיימות אומ' עליהן המוציא לחם מן הארץ ומברך לאחריו שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות או' עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריו ברכה אחת מעין שלש.
עד כמה יהו פרוסות?
ר' יוסי ביר' אבון כהנא בר מלכיה בשם רב עד כזתים.
ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שו' 39-34
הירושלמי מביא את דברי רב כביאור לדין התוספתא שמברכים המוציא רק על פרוסות קיימות. רב קובע ש"פרוסות קיימות" נקבע לפי גודל הפרוסה – מברכים המוציא על פרוסה בגודל כזית. מדברי הירושלמי קודם לכן בסוגיה, עולה שהגדרה זו ל"פרוסה" נתונה במחלוקת:
עד כמה יפרוס?
ר' חננא ור' מנא:  חד אמר עד כזית, וחרנה אמר עד פחות מכזית.
מאן דמר כזית, כיי דתנינן תמן וכולן פתיתין כזית, מאן דמר עד פחות מכזית, תני ר' ישמעאל אפי' מחזירה לסולתה
ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שו' 17-14
הירושלמי עוסק כאן בגודל הפרוסה שעל הבוצע לתת לכל סועד, ושעליו ניתן לברך המוציא.[6] הירושלמי מציע לקשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקת התנאים בשאלת גודל הפתיתים שבהם פותתים את המנחות. מאן דאמר כזית סובר כתנא שגודל הפתיתין צריך להיות לפחות כזית, ומאן דאמר שניתן לפרוס אפילו פחות מכזית סובר כר' ישמעאל שניתן לפתות אפילו למצב של סולת.[7] הירושלמי ממשיך ושואל על מאן דאמר פחות מכזית:
תני כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ [וכל שאין אחריו שלש ברכות אין אומר לפניו. המוציא לחם מן הארץ],[8] <תוספתא ברכות ד', ז>
התיבון הרי פחות מכזית הרי אין אומר לאחריו[9] ג' ברכות, מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ?
ר' יעקב בר אחא אמר לשאר המינין נצרכה.
ירושלמי שם
משאלת הירושלמי מוכח שהסוגיה הבינה שהמחלוקת אודות הפריסה נוגעת גם לברכת המוציא. לפיכך היא מקשה על השיטה שניתן לפרוס ולברך המוציא על פחות מכזית מהכלל של התוספתא שמברכים המוציא רק על מה שמברכים לאחר אכילתו את ברכת המזון. היות ושיעור ברכת המזון הוא כזית, הרי שגם את ברכת המוציא נברך על כזית. תשובת הירושלמי היא שלשיטה זו, הכלל של התוספתא לא מתייחס לשיעור כזית אלא למין ממנו נאפה המאפה. הכלל מגביל את ברכת המוציא רק למאפה שנאפה מחמשת מיני דגן, שלאחר אכילתו מברכים עליו ברכת המזון. ברם, לשיטה זו ניתן לברך המוציא על פחות מכזית אף שלא מברכים ברכת המזון לאחר אכילתו.
צירוף דברי הירושלמי בשתי הסוגיות מעלה שלשיטת רב והשיטה המחייבת לפרוס כזית, ניתן לברך המוציא רק על פרוסה בגודל שעל אכילתו מתחייבים בברכת המזון. הגבלה זו של ברכת המוציא לשיעור כזית מייחדת אותה מול שאר ברכות הנהנין, אותן מברכים אף על שיעור כלשהו.[10] שיטה זו יוצרת התאמה בין שיעור ברכת המוציא לבין שיעור ברכת המזון, ובכך מבטאת את השתייכותן למסגרת מושגית אחת של "ברכות המזון". ברכת המוציא הינה "ברכת המזון לפניה", ולכן שיעורה דומה לשיעור של "ברכת המזון לאחריה" (ראה שיעור 2).[11] שיטה זו מציעה הגדרה ברורה למושג הכללי המופיע בתוספתא – "פרוסות קיימות". לעומת זאת, השיטה הסוברת שניתן לפרוס אף פחות מכזית, סוברת שניתן לברך המוציא אף על פחות מכזית. לשיטה זו, אין אנו יודעים מהי ההגדרה של "פרוסות קיימות".

ד. סוגית הבבלי

בשונה מסוגית הירושלמי שדנה בפרשנות המונח "פרוסות קיימות" בברייתת התוספתא, הדיון בסוגית הבבלי אודות הברכה על פרורי לחם נערך ללא ציון זיקה לברייתת התוספתא. הפער היסודי בין המקורות הוא שבתוספתא ובירושלמי עוסקים בברכה במצב שבו "אין פרוסות קימות", ואילו סוגית הבבלי עוסקת בברכה על חביצא שניתנו בה פירורי לחם.[12] להלן נראה שראשונים נחלקו אודות השאלה האם סוגית הבבלי מבארת את מונחי התוספתא או שהיא עוסקת במקרה עצמאי.
נעבור לעיון בסוגית חביצא:
אמר רב יוסף:
האי חביצא דאית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות;
דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
בבלי ברכות לז, ב
בדומה לדברי רב בירושלמי, רב יוסף קובע שברכת המוציא על חביצא שיש בה פירורים נקבעת לפי גודל הפירורים. רב יוסף מביא לכך ראיה ממנחות:
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? 
דתניא: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה;[13]
נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: וכולן פותתן כזית.
הראיה של רב יוסף פשוטה – מצירוף שתי הברייתות עולה שגודל הפתיתים היה כזית ושבירכו עליהם המוציא. לאמתו של דבר, ניתן רק להוכיח מכאן שעל פתיתים בגודל כזית מברכים המוציא, ברם, אין מכאן בהכרח ראיה שלא מברכים המוציא על פתיתים שאין בהם כזית. אביי דחה את ראית רב יוסף:
אמר ליה אביי:
אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ?
וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח!
רש"י מסביר את ראייתו של אביי:
ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה, דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות, והתם לחם בעינן, דכתיב בה לחם עוני, אלמא: לחם הוי, ומברך המוציא, והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא, דהא קתני לקט מכולן כזית - אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי.
רש"י ברכות לז, ב
בשונה מדברי רב יוסף שהצביע על מקור שבו מפורש שמברכים המוציא על פתיתים בגודל כזית, ראיית אביי מושתתת על השוואה מושגית, בהעדר מקור מפורש שלשיטת רבי ישמעאל מברכים המוציא על מנחה שפתתו אותה לסולת. לפי הסבר רש"י, מכך שניתן לצאת ידי חובת מצה בפסח בפתיתי מנחות מוכח שיש על פתיתים אלו "שם לחם", שכן מצה צריכה לענות על ההגדרה ההלכתית של "לחם", כיוון שהיא מכונה "לחם עוני". הקביעה שסולת היא "לחם" לעניין מצה מוכיחה שהוא הדין אף לענין ברכת המוציא. הגמרא דוחה את דברי אביי:
הכא במאי עסקינן - בשערסן (רש"י – כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן)
הגמרא מקשה על כך מהפן הלשוני והסגנוני של הברייתא:
אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה!
היות ותהליך הגיבול והאפייה המחודשים הופכים את הסולת למאפה חדש, הגמרא טוענת שיש לכנות אותו בלשון יחיד, "אכלו". לפיכך ברור שמדובר בברייתא זו במקרה שלא "ערסן", והסוגיה מציעה:
הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול (רש"י – ובשלא ערסן היא, וכדקאמרת; והא דקתני דחשיב למיהוי לחם - בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו, אבל אם נפרס כולו - לא חשיבי פתיתין הפחותים מכזית, ולא מברכינן המוציא, ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח)
לאור דברינו לעיל על המשמעות של כיכר לחם, בהסבר דברי הגמרא נציע שברכת המוציא אינה על הפירורים הנאכלים בפועל אלא על הכיכר כולה. הסיבה לכך היא שברכת המוציא הינה ברכה על הסעודה כולה, וזו מיוצגת על ידי הככר הגדולה. הדברים אמורים בזיקה ליסוד שדנו בו בשיעור 11 שברכה לפני אכילה אינה על הנאת הגברא אלא על החפצא הנאכל.
הסוגיה מסיימת:
מאי הוה עלה?
אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית - מברך עליו המוציא לחם מן הארץ.
אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.
רב ששת דוחה את דברי רב יוסף, ובדברי רבא יש הד ללשונה של התוספתא. בדומה לתוספתא הדורשת "פרוסות קיימות", רבא דורש "תוריתא דנהמא". ברם, הוא לא מגדיר מהו "תוריתא דנהמא".

ה. דיוני הראשונים

בעלי התוספות העירו אודות היחס בין התוספתא לבין הסוגיה:
וא"ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אף על גב דאית ביה כזית וי"ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי
תוספות ברכות לז, ב ד"ה חביצא
התוספות קושרים בין שאלה זו לבין הגדרת חביצא. הם מציינים שהסבר זה נאמר לפי שיטת רש"י שפירש שחביצא הוא כעין שלניי"קוק, שהוא מבושל.[14] הדברים מבוארים יותר אצל תלמידי רבנו יונה:
ונחלקו בפירוש הברייתא דהכוסס את החטה דרב יוסף מפרש מאי דאמר בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליו המוציא רוצה לומר שיש בהם כזית ולפיכך אמר שמברך עליו המוציא ושלש ברכות אין הפרוסות קיימות רוצה לומר שאין בהם כזית ולפיכך אמר שמברך עליו בורא מיני מזונות וכן פירשו בירושלמי דגרסי' התם עד כמה הן פרוסות עד כזית ורב ששת היה מפרש הברייתא כן בזמן שהפרוסות קיימות אפי' אין בהם כזית כיון שהם קיימות מברך עליהם המוציא ושלש ברכות אבל אין הפרוסות קיימות מברך עליהם בורא מיני מזונות כיון שאין בהם כזית ואינם קיימות וכיון דהלכה כרב ששת נמצא לפי זה שהברייתא בזמן שהפרוסות קיימות נצטרך להעמיד אותה אליבא דרב ששת בשאין בפרוסות כזית ולא כדברי הירושל' זו היא שיטת רש"י ז"ל
תלמידי רבנו יונה, רב אלפס ברכות כו, א
ברם, התוספות חולקים על הגדרה זו, ולשיטתם החביצא לא נתבשלה:
לכך נ"ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין
תוספות שם
לשיטתם, יש להבחין בין המקרה בו דנה התוספתא לבין חביצא. סוגית הבבלי דנה במקרה שונה מזה של התוספתא, והיא לא עוסקת כלל בפרשנות המונח "פרוסות קיימות" אלא בנושא עצמאי והוא מעמד פירורים שנדבקו. אף כאן, הדברים מבוארים היטב בתלמידי רבנו יונה:
... אלא ודאי משום דברייתא איירי בבישול והכא בלא בישול הוצרך רבא לומר דכי אמרי' דאפי' פירורין שאין בהם כזית שמברך עליהם המוציא זהו כשיש בהם תואר לחם דאי מברייתא הייתי אומר דדוקא בדבר שהוא מבושל צריך שיהא בו תואר לחם אבל בחביצא שאינו מבושל אף על פי שלא יהיה בו תואר לחם ואין בפירורין כזית יברך עליו קמ"ל רבא חידוש שאע"פ שאינם מבושלים אינו מברך עליהם אלא בשיש בהם תואר לחם,
לאור זאת, יש להפריד בין סוגית הבבלי לבין מקורות א"י. את פרשנות הברייתא יש למצוא בסוגית הירושלמי ולאמץ את הגדרת כזית במקרה של בישול (לכו"ע ואף לרב ששת), ואילו במקרה של חביצא יש לאמץ את עמדת רב ששת שאין צורך בכזית:
 ועכשיו נעמיד הברייתא כדעת הירושלמי בשיש בפרוסות כזית ואפי' אליבא דרב ששת ור"ל בזמן שהפרוסות קיימות שיש בהם כזית בתחילה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות אין הפרוסות קיימות שאין בהם כזית בתחילה מברך בורא מיני מזונות מפני שכיון שהוא מבושל ואין בהם כזית אפי' רב ששת מודה שכבר יצא מתורת לחם ואף על גב דאיכא עליה תוריתא דנהמא:
וכך תלמידי רבנו יונה מסכמים את העולה מהסוגיה:
על כן נראה למורי הרב נר"ו שג' דינין חלוקים הם:
היכא שהוא מבושל אם יש בו בפרוסות כזית [מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בפרוסות כזית] אף על גב דמיחזי דאיכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך עליו אלא בורא מיני מזונות דכיון שהוא מבושל לא תואר לחם לו
והיכא שאינו מבושל אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק בלא שום בישול אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אין בפרוסות כזית ואין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אבל אם יש בהם תואר לחם אף על פי שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא
והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא פירורים לבדם אף על פי שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהן דקין ביותר מברך עליו המוציא וג' ברכות שכיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת
תלמידי רבנו יונה רב אלפס ברכות כז, א
שיטה זו עולה מתוך צירוף המקורות השונים: פירורי לחם מבושלים נדונים על פי התוספתא כפי שנתפרשה בסוגית הירושלמי, ולכן הגורם הקובע הוא כזית; פירורים שנדבקו ללא בישול נדונים על פי שיטת רב ששת ורבא בסוגית הבבלי, ולכן אם יש בהם תואר לחם מברך המוציא אף על פי שאין בהם כזית. את החילוק בין המקרים נראה להסביר על פי דברי הפתיחה של השיעור על שתי הקטגוריות של "בורא מיני מזונות" – קטגוריית "מעשה קדירה" וקטגוריית "לחם". תהליך הבישול מעביר את הלחם מקטגוריה אחת לשניה ומעניק לתבשיל זהות חדשה של "מעשה קדירה". הזהות החדשה של התבשיל המשתייך לקטגוריית "מעשה קדירה" מפקיע בזאת את הזהות הקודמת של הלחם, ובלשון תלמידי רבנו יונה: "דכיון שהוא מבושל לא תואר לחם לו". רק במקרה שבו יש בפרוסות כזית, שהוא שיעור אכילה המחייב בברכת המזון, מתברר שתהליך הבישול לא הפקיע את שם לחם ולכן ברכתו המוציא. לעומת זאת, בנתדבק ללא בישול, אין כאן תהליך היוצר "מעשה קדירה". תפקיד הדיבוק שונה מזה של הבישול. הוא לא יכול ליצור זהות חדשה, ולכן הדיון כולו נותר במסגרת קטגוריית "לחם". בדיון זה נקבע שהגורם הקובע איננו גודל הפירורים אלא צורתם. במידה ויש להם תואר לחם, הרי שהזהות הקודמת לא הופקעה ולכן ברכתם המוציא.

ה. שיטת הרמב"ם

ברכה מיוחדת קובע לעצמו פסק הרמב"ם מפאת עמימות לשונו:
הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק,
אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא,
ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.
רמב"ם ברכות ג', ח
הכסף משנה מעיר על חוסר הבהירות בלשון הרמב"ם:
לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אף על פי שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אף על פי שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אף על פי שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אף על פי שיש בהם כזית מברך במ"מ.
כסף משנה ברכות ג', ח
קושיה זו יוצאת מתוך הנחה שיש לקרוא את דברי הרמב"ם כתשליל. דהיינו, המשפט המתאר את התנאים לברכת המוציא כולל בתוכו גם קביעה ביחס למזונות, מתוך הנחה שכל מי שלא עונה על ההגדרה של המוציא, ממילא ברכתו היא "בורא מיני מזונות". קריאה זו מביאה לידי סתירה בין הרישא והסיפא של דברי הרמב"ם.
הכסף משנה מביא הצעה לפירוש של הריב"ש. עיקר ההצעה היא שאין לקרוא את הרישא והסיפא כתשליל, אלא כמפרטים את פרטי הדין, תוך שהם מתארים מקרים שונים:
והרב מהרר"י ן' שושן כתב וז"ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ"מ, אם (אין) [יש] בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ"מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ"ל הריב"ש
להסבר הריב"ש, שינוי הצורה המתואר בסיפא, "עברה צורת הפת בבישול", שונה משינוי הצורה המתואר ברישא, ומתאר שינוי עמוק יותר משינוי הצורה המתואר ברישא. לפיכך הצעתו היא לקרוא את הסיפא בצורה הבאה (המוסגר בסוגרים הוא תוספת הפירוש של הריב"ש): "ואם אין בהן כזית (אבל לא עברה צורת הפת)  או שעברה צורת הפת בבישול (אף אם יש כזית) מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות". שיטת הריב"ש מזכירה במידת מה את שיטת רבנו יונה המבחין בין בישול לבין דיבוק, אך שונה ממנו בכך ששינו צורה בתבשיל מבטל ברכת המוציא אף אם יש כזית.
ביחס לפירוש זה מציין הכסף משנה:
וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך.
הוא ממשיך ומביא פירוש נוסף:
וה"ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה"ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ"מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל"ז ב') אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ"מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ"ל:
רבי יהושע הנגיד חוזר לדרך הקריאה הראשונית הרואה ברישא ובסיפא תשליל, ולכן הוא מפרש את הסיפא כך שתתאים לרישא. הוא מציע לפרש את המילה "או" בסיפא כ"אם" כדי להתאים בין שני החלקים. שיטת הרמב"ם היא שדי באחד התנאים בכדי לברך המוציא – כזית או שימור צורת הפת. רק במקרה ששני התנאים חסרים – גם אין כזית וגם אבדה צורת הפת – נברך בורא מיני מזונות.
הכסף משנה ממשיך בהבאת הסבר נוסף:
ומצאתי שכתב הרב המובהק מהרר"י פאסי ז"ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול,
הסבר זה דומה באופן בסיסי להסבר רבי יהושע הנגיד, אלא שבמקום לפרש את המילה "או" במשמעות של "אם" הוא מציע להגיה את הנוסח. נעיר, שכיום קשה לקבל הסבר זה, משום שהממצא בכתבי היד של משנה תורה, ובראשם כתב יד הונטיגנטון 80 המאושר בעצם כתב ידו של הרמב"ם, מאשר את הנוסח "או".[15] הכסף משנה ממשיך בהבאת דברי מהרר"י פאסי, תוך שהוא מתאר לנו בתיאור מופלא את הדיון בפרשנות דברי הרמב"ם בבית המדרש בצפת:
 ומ"מ הנראה לו ז"ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר"ל שאם יש בפתיתין כזית אף על פי שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אף על פי שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אף על פי שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב"ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר"ל ממה שהקשו על רש"י ז"ל ששניהם רש"י והרמב"ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש"י יפרש אותו עכ"ל. והעיד ז"ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר"י אברבנאל ז"ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר"י אבוהב ז"ל ושהרב מהרר"י פאסי ז"ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר"ר יהודה ן' שושן ז"ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל שכתב וז"ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אף על פי שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אף על פי שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך במ"מ עכ"ל:
כפי שהכסף משנה מציין, הסבר זה דומה ביסודו לזה של הריב"ש. הכסף משנה עצמו מציע הסבר משלו:
ולי נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אף על פי שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אף על פי שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אף על פי שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אף על פי שיש בו כזית מברך במ"מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ"ש בסמוך (ברכות ל"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי"ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע"פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אף על גב דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע"ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אף על גב דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אף על גב דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ"ל:
הכסף משנה מאמץ יסודות שונים מתוך פירושי קודמיו, ומציע פירוש חדש משלו, תוך שהוא מפסק מחדש את דברי הרמב"ם. מדברי רבי יהושע הנגיד הוא למד לפרש את המילה "או" במשמעות של "אם", אלא שבניגוד אליו הוא מפרש כך את "או לשה" שבפתיחת ההלכה. מדברי הריב"ש לומד הכסף משנה לפרש את דברי הרמב"ם לא כתשליל אלא כמתארים שני מקרים שונים, ולהבחין בין שינוי על ידי דיבוק לבין שינוי על ידי בישול. הצעת הקריאה שלו את דברי הרמב"ם הוא כדלהלן:
הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק,
[אם לשה]
אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא,
[אם בשלה]
ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.
לשיטת הכסף משנה הרמב"ם מביא כאן את שני מקורות חז"ל שדנו בהם בשיעור זה. הרישא הדנה בשינוי על ידי דיבוק נשנתה על פי סוגית חביצא, והסיפא העוסקת בשינוי על ידי בישול נשנתה על פי ברייתת התוספתא. הצעת הסבר זו כמעט ומפרשת את דברי הרמב"ם בדומה לשיטת רבנו יונה, אך בהבדל אחד. בעוד שלשיטת רבנו יונה, כל שיש בפירורים כזית מברכים המוציא, לשיטת הכסף משנה, ישנה דרישה נוספת והיא שימור צורת הפת. לדעתו, הרמב"ם למד הגבלה זו מתוך סוגית חביצא והעבירה לתוך ההלכה שנשנתה על פי התוספתא, ולכן דרש שתי דרישות במצב של בישול – כזית וצורת הפת.

ו. סיום

עקבנו בשיעור זה אחרי המעמד ההלכתי של פירורי לחם. מחד גיסא בחנו את חשיבות צורת הפת ואת ההגדרות השונות שלו, ומאידך גיסא בחנו את השפעת הבישול על מאפה. היסוד המבדיל בין דיבוק פירורים לבין בישולם הוא שבדיבוק אנו בוחנים רק האם הופקע "שם לחם" ובבישול אנו בוחנים יצירת "מעשה קדירה" המפקיעה "שם לחם".
בשיעור הבא נשלים את הנושא בלימוד סוגית "פת צנומה" ובדיון הראשונים האם היא בעלת זיקה לסוגית חביצא. כמו כן, נעסוק בסיכום להלכה של הנושא תוך התייחסות למאכלים שונים – עוגות מקמח מצות, קניידלא"ך, מצה מטוגנת ועוד.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] ראה: מגן אברהם אורח חיים קסח ס"ק כח: "ודע דכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל".
[2] לעיון במאמר המלא לחץ כאן.
[3] ראה: מגן ברושי, "על מזונם של בני ארץ ישראל בתקופה הרומית", קתדרה 43 (תשמ"ז), עמ' 20-15.
[4] ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 278-275.
[5] זכינו ואנו חיים בחברת שפע, ואין אנו חווים מחסור או רעב. ברם, בתקופת חז"ל רבים חוו מחסור ועוני, ולרבים היה מזון לאותו יום בלבד (מעין אוכלי המן), כאשר בסיומה של ארוחה ריחפה השאלה האם יש לנו מזון לארוחה הבאה. 
[6] מהמשך הסוגיה מוכח שהדיון הוא גם על ברכת המוציא, ראה מיד בסמוך.
[7] השוואה זו למנחות מצויה גם בסוגית הבבלי, ונדון בה במסגרת דיוננו על סוגית הבבלי.
[8] המשפט המוסגר לא נמצא בכתב יד ליידן של הירושלמי והוא נוסף על ידי מגיה. נציין שגם בתוספתא נמצאת רק הצלע הראשונה, ואילו הצלע השניה שנוספה על ידי המגיה לא מצויה גם בתוספתא. 
[9] בכתב היד "עליו", והוגה ל"לאחריו".
[10] ראה רמב"ם ברכות א', ב: "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה". בלי נדר נקדיש שיעור מיוחד לדיון על שיעורי ברכות.
[11] הראב"ד קבע להלכה כשיטה זו, ראה חידושי הרשב"א ברכות לז, ב: "כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואף על גב דפחות מכזית ליכא מזון מ"מ מיני מזונות הוא, ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית", אך הרשב"א עצמו חולק עליו: "ועוד נראה לי דבתחילתו מברך עליו המוציא שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור וכפשטיה דירושלמי (כוונתו לדחייה של הירושלמי – מ"ל)".
[12] לביאור המונח חביצא, ראה מילון סוקולוף לארמית בבלית ערך חביצא, עמ' 426 dish of flour, honey, and oil (מאכל של קמח, דבש ושמן).
[13] נעיר קצרות על ברכת שהחיינו של מקריב המנחות. רש"י בפירושו לסוגיה מסביר: "אומר ברוך שהחיינו - אם לא הביא מנחות זה ימים רבים". לעומת זאת, בסוגיה המקבילה במנחות עה, ב, הוא מסביר אחרת: "כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו". לאמתו של דבר מדובר בשני סוגים שונים של שהחיינו. שהחיינו של אדם שלא הביא מנחה זה ימים רבים, דומה לשהחיינו שאנו מברכים על פרי חדש. הברכה אינה על המפגש עם החדש אלא על המפגש עם דבר עונתי הקשור במעגל השנה, וברכת שהחיינו היא על כך שזכינו לסובב שוב פעם במעגל השנה. לעומת זאת, שהחיינו של כהן המקריב מנחה פעם ראשונה הינו שהחיינו של המפגש הראשוני עם החדש, דוגמת שהחיינו של בונה בית חדש. על רקע דבר רש"י במנחות עה, ב, הפוסקים דנו בשאלה האם אדם המקיים מצוה בפעם הראשונה בחייו מברך שהחיינו. לסיכום הדיון, ראה: שו"ת יחווה דעת ב', לא.
[14] ראה באוצר לעזי רש"י: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד.
[15] ראה: רמב"ם מדויק, מהדיר הרב יצחק שילת, ספר אהבה, עמ' קכב ובהערה 1.