פנים רעיוניות בסוגיית הפתיחה של המסכת והרהורי פתיחה

  • הרב יונתן פיינטוך

בשיעור זה נתחיל את עיוננו האגדי והרעיוני במסכת יומא. סדרת השיעורים עוסקת, כפי שתואר בשיעור הקודם, בעיקר בחלקים האגדיים של המסכת. למרות זאת נעסוק תחילה בסוגיה הראשונה, אף על פי שהיא בעיקרה סוגיה הלכתית, וזאת משתי סיבות:

א. היא מכילה חלקים אגדיים אליהם נרצה להתייחס .

ב. לסוגיה זו יש משמעות רעיונית חשובה.

יתר על כן, כפי שנראה בהמשך השיעור, הסוגיה הראשונה סוגיית הפתיחה, מהווה מעין שער למסכת, במהלך השנה  נראה אי"ה שהמחלוקות הרעיוניות שעולות מתוכה מתקשרות לחלק מהאגדות שנגיע אליהן במהלך לימודנו.

המשנה בתחילת המסכת פותחת בקביעה הבאה:

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין

                                                (יומא א, א)

מטרת שבעת ימים אלה, כפי שרואים בהמשך המשנה, הוא להכין את הכהן הגדול לקראת העבודה ביום הקדוש. ברם, למרות התביעה הפשוטה מניסוח המשנה לקיום ימי הפרישה, איננו מוצאים בפרשית עבודת יום הכיפורים (ויקרא, טז) שום זכר לדין זה.

הגמרא (דף ב ע"א) מתמודדת עם שאלת המקור לדין, ומביאה שתי דעות עיקריות:

א. דעתו של ר' יוחנן:

אמר רב מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: אמר קרא (ויקרא ח, לד) 'כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם'. לעשת - אלו מעשי פרה, לכפר - אלו מעשי יום הכפורים.

                                                (בבלי, יומא, ב ע"א)

זוהי דרשה שמקורה כבר במדרשי התנאים – היא נמצאת בספרא על פרשת ימי המילואים

כאשר עשה ביום הזה צוה ה' - מיכן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין

                                                (ספרא צו [מכילתא דמילואים] פרשה א):

 

הלימוד הוא, אפוא, מפסוק בפרשת ימי המילואים. תוכן הלימוד הוא שכפי שאהרן הכהן עשה בימי המילואים, כך צוה ה' 'לעשות' – מילה שחז"ל פרשו שהיא מצביעה על מעשים שייעשו בעתיד, מעבר לימי המילואים עצמם. מהמילים 'לכפר עליכם' המופיעים בהמשך, למדו חז"ל שהעשיה המדוברת מתייחסת ליום הכיפורים. התוכן של הדבר שאהרן 'עשה' מפורט בפסוקים הצמודים לפסוק הנ"ל:

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־ יֶדְכֶם:

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ כִּי־כֵן צֻוֵּיתִי:

להבנתי, הקשר בין היום השמיני ליום הכיפורים, אינה טכנית בלבד - הוא כבר עולה מהכתובים, משום שביום השמיני, כידוע, מתו נדב ואביהוא בגלל הכנסת האש הזרה, מוות אשר פותח גם את פרשת יום הכיפורים בויקרא ט"ז:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...             

(ויקרא טז, א-ב)

וכך מפורשים הדברים בברייתא שמופיעה בהמשך הגמרא (ד' ע"א):

תניא כוותיה דרבי יוחנן: (ויקרא טז) "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - במה שאמור בענין. מאי היא? בענין דמלואים...                

(בבלי יומא, ד ע"א)

וכן בסוגיה המקבילה בירושלמי

תני ר' ישמעאל: 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש' – באמור בעניין... וכי אמור הוא בענין? אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין, ולא מתו אלא במילואין, כמי שהוא אמור בענין...         

(ירושלמי יומא פ"א ה"א, לח ע"ב):

 

כבר עמדו על כך שיש קשר הדוק יותר בין ימי המילואים ליום הכיפורים ולימים שלפניו. הרב יואל בן-נון הצביע על הקשרים שקיימים בין היום השמיני למילואים ליום הכיפורים.[1] קשרים אלה מתבטאים בקרבנות דומים ובלשונות דומים בפסוקים. במאמר אחר[2], י' קנוהל וש' נאה פיתחו את הדמיון בין ימי המילואים ליום הכיפורים. לטענתם, שבעת הימים שלפני יום הכיפורים הם סוג של שחזור של ימי המילואים. תפקידם של ימי המילואים המקוריים היה חניכה של הכהנים ושל המשכן וכליו. כך גם בשבעת הימים שלפני יום הכיפורים, לפחות בנוגע לכהן הגדול, כפי שמופיע בברייתא הנ"ל בירושלמי (שם):

מה אמור בעניין מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה, אף זה מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה.

אכן בהמשך המשנה ביומא (משניות ב-ג) רואים שהיו 'חונכים' את הכהן בעבודה במשך שבעת הימים:

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל. ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש: מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום ואומרים לו: "אישי כהן גדול קרא אתה בפיך! שמא שכחת!? או שמא לא למדת!?". ערב יום כפורים שחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה".

(יומא א, ב-ג)

אפיון שבעת ימי הפרישה כימי חניכה לכהן הגדול מבהיר גם כל מיני פרטים בהמשך סוגיית הגמרא (ויעויין שם).

מה הרעיון שעומד, אפוא, מאחורי ההבנה של ר' יוחנן, שהפרשת הכהן הגדול שבעת ימים לפני יום הכיפורים נלמדת מימי המילואים? נראה שהרעיון הוא שיש ביום הכיפורים מעין התחדשות, מעין התחלה מחדש של כל הקשור למקדש, כפי שהיה בימי המילואים. אכן, ביום הכיפורים עצמו גם כלי המקדש – הארון והמזבח – עוברים טיהור וניתן לראות בזה סוג של חנוכה והתחלה חדשה עבורם[3]

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל־ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב... וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"                                    

(ויקרא טז, טז-יט)

ה'חניכה' לכהן והכפרה והטהרה למקדש וקדשיו מאפשרים בכל שנה התחלה חדשה ונקיה. התחלה זו מהווה מעין שחזור של ימי המילואים, בהם 'נחנך' הכהן הגדול  לתפקידו ולעבודה. המודל לחניכה הזו הוא אהרן הכהן, שנחנך בימי המילואים.

ב. דעת ריש לקיש

ריש לקיש מציג עמדה שונה לגמרי מזו של ר' יוחנן באשר למקור לדין הפרשת הכהן הגדול שבעה ימים לפני יום הכיפורים:[4]

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן...

אמר ליה: אלא מר מהיכא יליף לה?

אמר: מסיני, דכתיב (שמות כד) "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי". מכדי כתיב "ויקרא אל משה ביום השביעי", מאי "ששת ימים"? זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה - טעון פרישת ששה.

                                    (בבלי יומא, ג ע"ב)

ריש לקיש לומד, אפוא, מפרישתו של משה לפני כניסתו לענן על הר סיני.[5] מה עומד, מבחינה רעיונית, מאחורי הלימוד של ר"ל? ר' יוחנן, שהשווה את פרישת הכהן לפני יו"כ לימי המילואים, ראה את הימים הללו כהכנה לעבודה, לשימושו של הכהן בעבודת הקרבת הקרבנות השונים. ואילו ר"ל מתמקד, ככל הנראה, בעצם כניסתו של הכהן הגדול ביו"כ לפני ולפנים – לקודש הקודשים. לצורך הכניסה הזו מיועדים ימי הפרישה וההכנה שעובר בהן  הכהן.

אכן ניתן להשוות את שתי הכניסות, שהרי לגבי משה התורה עצמה משווה ביניהן:[6]

בתיאור כניסתו של משה לענן כותבת התורה:  

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

(שמות כד, טו-טז):

בנוסף, בכניסתו של משה לאהל מועד, מתואר התיאור הבא:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:... וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

                                                       (שמות מ, לד-לה; ויקרא א,א)

אכן, בהר סיני משה נכנס למחיצת השכינה, וכך גם בכניסותיו לאהל מועד. גם כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקדש הקדשים היא כניסה כזו, ומכאן ההשוואה.

ברם, ההשוואה הזו משליכה יותר מאשר על הבנת יעוד ימי הפרישה: היא מאירה באור חשוב את עצם הכניסה של הכהן הגדול לקודש הקדשים ביום הכיפורים. מטרה אחת ברורה לכניסה היא הזיית הדמים על הכפורת ולפני הכפורת, כפי שכותבת התורה

וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת... וְלִפְנֵי הַַּפֹּרֶת... וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

                                                (ויקרא טז, יד-טז):

ברם, מההשוואה למשה ניתן ללמוד על מטרה אחרת: בכניסת הכהן הגדול לקדש הקדשים יש בראש ובראשונה מפגש עם השכינה![7] וכעין מה שמתואר בברייתא הידועה בבבלי ברכות ז ע"א: 'תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי...שהוא יושב על כסא רם ונשא...'.

נעמיק את ההשוואה: כאשר אנו בוחנים את המאפיינים של המפגש של משה עם השכינה הם מאפיינים של מפגש פרטי ואישי, אפילו אינטימי, כפי שעולה כבר בציווי בספר שמות:  

וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ

(שמות כד, א-ב):

 

ציווי דומה קיים בפרשת יום הכיפורים לגבי הכהן הגדול,

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ

במפגש של משה עם ה' בהר סיני בהמשך ספר שמות אנו מוצאים תיאורים נוספים שמדגישים את האינטימיות של המפגש ביניהם. הכוונה בעיקר למפגש בנקרת הצור, שהוא אולי המעמד האינטימי ביותר של משה עם השכינה:

וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק: וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן...

                                                                (שמות לד, ה-ח)

אמנם, יש לשער שהדרגה הזו של מפגש ייחודית למשה, אך הקשר של פסוקי שלוש עשרה מידות של רחמים שנאמרו שם בהקשר של כפרה על עם ישראל ליום כיפור ברור.

            נראה שההקבלה של כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לכניסת משה למחיצת השכינה, כמפגש עם השכינה, מתבטאת בייחוד בתחילת כניסתו של הכהן, בעבודת הקטורת. עשן/ענן הקטורת גם מכסה, אך גם מאפשר התגלות שכינה, כפי שהדבר קורה בפסוקים שזה עתה ציטטנו – 'וירד ה' בענן', וכך כבר הבין ר' יוסף בכור שור:[8]

וכל אדם לא יהיה באהל מועד – מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטורת. כדכתיב: 'כי בענן אראה על הכפרת'.

מכל מקום, ההקבלה למשה מסבירה היטב גם פן רעיוני נוסף בפרישת הכהן הגדול מביתו. הגמרא בהמשך (ו ע"א) שואלת:

למה מפרישין? למה מפרישין!? כדקאמרינן -אי לרבי יוחנן כדאית ליה, אי לריש לקיש כדאית ליה! הכי קאמר: מביתו למה פירש? תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה, ויבא עליה...

דבר דומה במעט לגבי משה מצינו בכמה מקורות, למשל, באבות דר' נתן (נוסחא א פרק ב):

פירש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום. כיצד? אמר: מה אם ישראל שלא נתקדשו אלא לפי שעה ולא נזדמנו אלא כדי לקבל עליהם עשרת הדברות מהר סיני, אמר לי הקב"ה 'לך אל העם וקדשתם היום ומחר' (שמות י"ט י') ואני שאני מזומן לכך בכל יום ויום ובכל שעה [ושעה] ואיני יודע אימתי מדבר עמי או ביום או בלילה על אחת כמה וכמה שאפרוש מן האשה...

אמנם הנימוק של ר' יהודה בן בתירא לפרישת הכהן מאשתו הוא הלכתי-פרקטי, אך אפשר שמאחוריו מסתתר גם רעיון רחב יותר - אם המוקד של הפרישה, כפי שרואה זאת ריש לקיש, קשור במפגש עם השכינה, הרי שהכהן הגדול פורש בימים אלה מאשתו, מפני שבשיאם הוא מייצג את עם ישראל במפגש אחר, מפגש אינטימי עם השכינה.

אנו מוצאים, אפוא, במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בבבלי יומא שתי פנים רעיוניות שונות (ואף משלימות), בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. האחד (עמדת ר' יוחנן) הוא מעין חזרה פעם בשנה על ימי המילואים, מעין חנוכה מחדש וחידוש, טהרה וחיטוי של המשכן/מקדש. פן זה בא לידי ביטוי בעבודות הזאת דמי הקרבנות בקודש הקודשים וביתר המשכן. השני הוא עצם המפגש של הכהן הגדול כמייצג את עם ישראל, עם השכינה המתגלה ביום זה לפני ולפנים. פן זה בא לידי ביטוי בעבודת הקטורת מיד בכניסתו הראשונה. זהו, כאמור, מפגש אינטימי, בקודש הקודשים – 'חדר המיטות', שבו נוכח הכהן הגדול בלבד, בין השאר כדי שיהיה לו אופי אינטימי, אך למרות זאת ניתן לראות בו סוג של התאחדות והתייחדות בין עם ישראל לשכינה. זהו החיבור הקרוב ביותר בשנה בין עם ישראל לקב"ה, שניתן לתיאור במונחים של זוגיות, על רקע התיאורים של הנביאים (הושע פרק א ואחרים) והכתובים (שיר השירים) את יחסי עם ישראל וה' במונחים אלה.[9]

ברם, לסיום העניין כאן, וכדברי הקדמה לחלק מהאגדות האחרות שנפגוש במסכת, אנו רוצים להוסיף נקודה אחת.

למחלוקת בין ר' יוחנן ור"ל כפי שמביא אותה התלמוד הבבלי בפתיחת המסכת ישנו צד נוסף: מעבר לשאלה איזה פן מעבודת הכהן ביום הכיפורים מודגש ברעיון של הפרישה. עולה כאן השאלה: מיהו המודל שעמד לנגד חז"ל יוצרי מסכת יומא - אהרן או משה. בהבאת דעת ר' יוחנן עומד לנגד עינינו אהרן, וחניכתו בימי המילואים. אך כשמובאת דעת ר"ל עומד לעינינו משה. ויש לשים לב לברייתא האגדית שמביאה הגמרא כסיוע לר"ל (ד ע"א-ע"ב):

תניא כוותיה דריש לקיש: משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר (שמות כד) וישכן כבוד ה' על הר סיני. זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, שהיו תחלה לארבעים יום, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: וישכן כבוד ה' - מראש חודש, ויכסהו הענן - להר, ויקרא אל משה - [משה] וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה.

בברייתא זו לא רק מסופר על כניסתו של משה לענן, אלא מובאת גם מטרה של הכניסה, מעבר למפגש עצמו: 'כדי לקבל תורה לישראל בקדושה'. מודגש כאן משה כמקבל התורה ונותנה לעם ישראל, כמתחיל את שושלת המסירה של התורה.

מהי המשמעות של נקודה זו? משמעות זו תתברר בהמשך השיעורים, כשנבחן  סוגיות ואגדות נוספות במסכת.

 



[1] י' בן-נון, היום השמיני ויום הכיפורים, מגדים

[2] י' קנוהל וש' נאה, 'מילואים וכיפורים', תרביץ סב (תשנ"ג), עמ' 17­-44. חלק מהדברים שיעלו להלן מבוססים על המאמרים הנ"ל.

[3] הש' קנוהל ונאה, שם, עמ' 21­­-22.

[4] בירושלמי בסוגיה המקבילה מוצגות שתי דעות בשם ר"ל, וזו השניה שבהן (הדעה הראשונה היא מימי המילואים כר' יוחנן, אך המקור לדרשה הוא אחר).

[5] את הפער של יום אחד בין פרישתו של משה (ששה ימים) לפרישתו של הכהן  (שבעה ימים) פותרת הגמרא (ראה שם) בנימוק הלכתי, אך מכיוון שזה לא מעיקר ענייננו כרגע, לא ניכנס לדיון זה במסגרת לימודנו.

[6] וראו את הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה שמפתח את ההשוואה הזו.

[7] כך עולה בפירוש גם מהברייתא הידועה בבבלי ברכות ז ע"א:.

[8] וראה ביתר הרחבה אצל קנוהל ונאה, מילואים וכיפורים, עמ' 33­-35, והש' גם י' ברנדס, 'קטורת', וביום צום כיפור ייחתמון (בעריכת: א' בזק), אלון-שבות תשס"ה, עמ' 91­-110.

[9] וכך הדברים מקבלים גם ביטוי בזוה"ק, (כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף סו עמוד ב): '...כך כהנא בשעתא דעאל ליחדא שמא קדישא ולכפרא בקודשא, לזווגא למלכא מטרוניתא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו'...'