פסוקי דזמרה

  • הרב עזרא ביק

הגענו עתה לפסוקי דזמרה, מזמורי תהלים הנאמרים בתחילת תפילת שחרית. יהיה נכון לומר כי בשלב זה סיימנו את ההקדמה לתפילה היומית, ואנו מתחילים את תפילת שחרית עצמה. למרות מאמצי בעבר להסביר את מקומו של כל חלק, לא היה קשר אמיתי בין החלקים הקודמים בהם דנו לבין תפילת שחרית עצמה. הם השתייכו יותר ל"סדר היום" מאשר ל"סדר התפילה". כפי שנראה בקרוב, פסוקי דזמרה נתפסים כהקדמה הכרחית לתפילה עצמה. קביעה זו מודגמת בקלות על ידי ההלכה הקובעת כי אין להפסיק בתפילה מתחילת פסוקי דזמרה ועד אחרי סיום תפילת שמונה עשרה.

שני מקורות תלמודיים שונים מובאים בתור המקור לאמירת פסוקי דזמרה. הראשון מפורש יותר ומשתמש במונח המוכר:

א"ר יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני?! והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! כי קאמרינן בפסוקי דזמרא.

 (שבת קי"ח:).

אין דרך לדעת מהטקסט של הגמרא למה בדיוק הכוונה ב"פסוקי דזמרה". רש"י מסביר כי מונח זה מתייחס לשני הפרקים בתהלים אשר המילה "הללו" מופיעה בהם (קמ"ח וְ-ק"נ, שהם שניים מהפרקים אותם אנו אומרים). ראשונים אחרים מסבירים כי הכוונה היא לפרקי הסיום של תהלים ("לגמור את ההלל") – מ"אשרי" ועד לסוף. בכל מקרה, שני הפירושים מתאימים למה שאנו מכנים בשם פסוקי דזמרה. מצד שני, בהתבסס על מקור זה, נוכל להסיק שתי מסקנות. הראשונה היא שאמירת פסוקי דזמרה אינה חובה. ר' יוסי רק ממליץ על מנהג זה. הוא מביע את תקוותו להיות מישהו שגומר את ה"הלל" בכל יום. שנית, לא נראה שיש קשר כלשהו לתפילה היומית. אמירת פסוקי דזמרה מומלצת כמנהג יום יומי, אך אין רמז לקשר כלשהו לתפילת שחרית. להיפך, מנהג זה נשמע פחות או יותר כמו המנהג לקרוא תהלים, בדומה למה שאנשים רבים עושים על בסיס קבוע.

הרי"ף מביא מקור אחר. הגמרא בברכות ל"ב. מצטטת את ר' שמלאי, האומר: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל". הרי"ף, בצטטו טקסט זה, מקשר אותו לשתי אמירות נוספות בתלמוד:

דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. מנא לן? ממשה דכתיב "ה' אלוקים אתה החלות" (דברים, ג', כד) וגו' וכתיב בתריה "אעברה נא ואראה וגו'" (שם, כה). וגרסינן בפרק קמא (ד:), אמר רבי אלעזר בר אבינא: כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קיח:), אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום. איני?! והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! כי קא אמרינן בפסוקי דזמרה. אמרינן מאי ניהו? מ"תהלה לדוד" (תהילים, קמ"ה, א) עד "כל הנשמה תהלל י-ה" (שם, ק"נ, ה).[1]

ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו. ומאי ניהו? ברוך שאמר וישתבח. הלכך, מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה עשרה.

הרי"ף מקשר את הגמרא בשבת המדברת על פסוקי דזמרה על הדרישה להקדים שבח לתפילה (תפילה במשמעות בקשה). בכך הוא ממקם את פסוקי דזמרה בתוך ההקשר של התפילה היומית. דהיינו, יש כאן צעד מקדים לפני בקשת בקשות מה', הליכה בעקבות משה, אשר ראשית שיבח את כוחו וגדולתו של ה' ורק אז הציג את בקשתו להיות מורשה להכנס לארץ ישראל. הכלל הבסיסי הוא זה שמופיע במסכת ברכות (והמיקום בפועל של הרי"ף) כי אדם צריך להקדים שבח לבקשה. הרי"ף מוסיף כי התוכן צריך להיות "אשרי" (בגלל הקביעה הנוספת כי זהו רעיון טוב לומר "אשרי" בכל יום), ואז את הפרקים הידועים בשם פסוקי דזמרה, בהתבסס על ההמלצה של ר' יוסי במסכת שבת. לבד מהמלצות אלו, עם זאת, יש כלל מחייב כי אדם צריך "לעולם" להקדים לתפילה שבח כלשהו.

פירושו של רי"ף לפסקה בברכות אינו האפשרות היחידה. הרמב"ם (הלכות תפילה, א', ב) קובע כי המבנה של תפילת שמונה עשרה - ראשית שבח, לאחר מכן בקשות, ולבסוף הודאה - הוא חובה מדאורייתא. הכסף משנה מסביר כי המקור לדברי הרמב"ם הוא הגמרא בברכות, הגוזרת את הכלל של הקדמת שבח לתפילה מן הפסוק בספר דברים המתייחס למשה. בהתאם לכך, הפסקה הנ"ל אינה עוסקת בפסוקי דזמרה, אלא בשלושת הברכות הראשונות של תפילת שמונה עזרה. למעשה, ביחס לפסוקי דזמרה אומר רמב"ם (הלכות תפילה ז, י"ב) כך:

ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר.

זוהי בבירור התייחסות להצהרתו של ר' יוסי במסכת שבת, והיא שומרת על האופי הבלתי מחייב של המלצה זו. כפי הנראה, הרמב"ם לא ראה את אמירת פסוקי דזמרה כנגזרת מהגמרא בברכות, ויש בכך תמיכה בהצעתו של הכסף משנה.

לפי הרמב"ם, אם כן, פסוקי דזמרה הם המלצה לומר תהלים בכל יום; ואילו לפי הרי"ף הם חלק מהפרוטוקול הקובע כיצד להתפלל.

הרעיון כי חובה להקדים לתפילה שבח עשוי להישמע בלתי ראוי לאוזן המודרנית, כאילו אנו מאמינים כי הכרחי להתחנף לה' על מנת לגרום לו לעשות מה שאנו רוצים. אך המקור לנוהג זה צריך להתפס כבא לא מתוך אומנות החנופה, אלא בפרוטוקול של מלוכה ונאמנות. ה' אינו כספומט. אנו יכולים לפנות אליו לא בגלל שהוא מחלק דברים לכל מי שמבקש, אלא כיוון שאנו נתיניו והוא המלך שלנו. כל בני האדם נידונים לפי המגיע להם בצדק. אם אתה רוצה לבקש משהו מעבר לכך, אם אתה רוצה לפנות בתחינה, אזי זה משום שה' הוא המלך שלך ואליו פונים נתיניו על מנת שיספק את צרכיהם. השבח לפני הבקשה הוא לא יותר מאשר הצהרת נאמנות, כהצהרת הנאמנות של נתין לאדוניו. אכן, עלינו לחזור אל העולם הנשכח משכבר של מלכים ושבועות אמונים כדי להבין מערכת יחסים זו. זוהי הפרה של הפרוטוקול – זה פשוט לא מנומס – להתפרץ אל המלך ולפתוח היישר ברשימת דרישות, כמו שאדם עושה במכולת.

תפיסה זו של רמב"ם משאירה דברים בלתי מוסברים. מדוע אמירת תהלים או חלקים מתהלים מומלצת כל כך בכל יום? מהי המטרה של אמירה זו?

שאלה זו מתמיהה עוד יותר כאשר מתבוננים בה בהקשר של הגמרא במסכת שבת. ר' יוסי שיבח את מי שגומר את ההלל בכל יום. הגמרא מצטטת אז קביעה כי אמירת הלל בכל יום היא חירוף וגידוף, והתשובה היא שכאן איננו מתכוונים להלל, אלא לפסוקי דזמרה. אך מהו ההבדל? לפי הרי"ף, ההבדל הוא בהקשר. אמירת הלל עצמאית היא בעייתית; כהקדמה לבקשה, היא ראויה לשבח. אך מהי הנקודה המבדילה לפי רמב"ם? לא ייתכן שרק הפרקים השונים שאומרים בפסוקי דזמרה או בהלל הם הגורמים להבדל, שהרי אין שום רמז בטקסט לאילו פרקים הכוונה, ובכל מקרה, שתי הבחירות, ההלל והפרקים הידועים בשם פסוקי דזמרה (מ"תהלה לדוד" ועד הסוף) הם באופן בסיסי שירי הלל כלליים.

רש"י מסביר את ההערכה שלילית כלפי מי שאומר הלל בכל יום באופן הבא:

"הרי זה מחרף ומגדף" - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.), וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ.

הלל הוא שיר שבח לה', הנאמר על מנת לחגוג הזדמנויות מיוחדות, ניסים גדולים או התגלויות יוצאות דופן של שכינת ה' וחסדו. לומר אותו בכל יום פירושו להפוך את החוויה של נוכחות ה' בחיינו לשטחית. ההלל נועד לייצג את התגובה שלנו לבלתי-רגיל, תגובה להתרחשות המתנגשת בשגרת יומנו ופוקחת את עינינו למציאות החבויה אם כי אמיתית, למיוחד, לייחודיות הרגע. אמירת ההלל בכל יום היא ההיפך הגמור מכך; היא הופכת את ההלל לג'ינגל, ומכיוון שכך לבדיחה. אם פסוקי דזמרה אמורים להיות שונים, הסיבה לכך היא שהם אינם מנסים להיות מזמור של תגובה לחדירתו הבלתי צפויה של ה' לחיינו, אלא משהו אחר.

ברור כי לפי הרי"ף, פסוקי דזמרה מכוונים לה'. האדם מדבר אל ה' כאשר הוא אומר את פרקי התהלים, כשם שמשה דיבר אל ה' כשאמר "אֲדֹנָי אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה". האדם משבח את ה' לפני שהוא פונה אליו בתחינה. לפי הרמב"ם, זה לא בהכרח נכון. נאמר לאדם לגמור את ההלל, אך לא ברור למה או מה בדיוק הוא עושה. נקודה זו פותחת את האפשרות כי ההבדל בין ההלל ופסוקי דזמרה הוא כי הראשון מופנה לה' בעוד האחרון הוא רפלקסיבי ופונה כלפי האדם עצמו; האדם קורא מזמורי תהלים אלו על מנת לספוג את תכנם ולהשפיע על עצמו. ההלל מופנה כלפי ה'; פסוקי דזמרה כלפי האדם עצמו. אמירת הלל בכל יום מקטינה את תוכנו על ידי עשיית היוצא-דופן לשגרתי. פסוקי דזמרה, תהליך של גילוי עצמי והארה, יכולים רק להיעשות יותר משמעותיים ככל שהם נעשים רגילים יותר.

נקודה זו היא הנושא העיקרי של הרצאה של הרב סולובייצ'יק שנדפסה ב"שיעורים לזכר אבא מרי". בין שאר ההוכחות, הרב הצביע על כך שפרקי תהלים הנאמרים בבוקר נקראים פסוקי דזמרה - ולא פרקי דזמרה. ההלל מורכב מפרקים שלמים, כיוון שזהו טבעם של מזמורים, וכן ישנה דרישה לאמירה פורמלית. פסוקי דזמרה, מצד שני, אינם תרגול של "השמים מספרים כבוד אל", אלא חוויה של למידה, סוג של תלמוד תורה. הלמידה יכולה להיעשות פסוק אחר פסוק, כאשר לכל פסוק בפני עצמו יש מסר להעביר. הרב מנה הבדלים אחרים בין ההלל ופסוקי דזמרה, כולל הברכה ("יהללוך" לעומת "ישתבח"), ומומלץ מאד לקרוא את המאמר המקורי.

יש הגיון רב בכך שתרגול זה בלמידה על גדולתו של ה' יבוא לפני התפילה; זוהי לא רק הקדמה הכרחית לתפילה, אלא במובן מסוים היתרון הכללי של לימוד יומי על ה' משמש למטרה של הכנת האדם לתפילה. וכך, על אף שלפי קריאתו של רמב"ם את הגמרא במסכת שבת, פסוקי דזמרה אינם חלק מהותי מהתפילה אלא חלק מיום רגיל, נהוג לומר אותם לפני התפילה. צריך להיות לאדם מושג ברור יותר על מי שהוא מתפלל אליו לפני שהוא מתפלל. וכך, כותב רמב"ם:

ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותקנו ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר, וברכה לאחריהם והוא ישתבח. ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע.

(ז', יב).

הרלב"ג מסביר את הגמרא במסכת ברכות באופן זה, פחות או יותר. בפירושו על תפילתו של משה, המשמשת כבסיס לקביעתה של הגמרא כי יש להקדים שבח לתפילה, הרלב"ג מסביר כי התפילה תלויה בקשר של האדם עם ה'. לפי המודל הפילוסופי שהרלב"ג מתאר, השגחת ה' שופעת באופן טבעי אל אלו הדבקים בה', וכך התפילה תיענה רק אם לאדם יש קשר קרוב עם ה'. מכאן, הוא טוען, לפני שהאדם מתפלל ומבקש בקשות, הוא צריך לשפר את הקשר הפנימי שלו עם ה', וזה מושג על ידי "שבח לפני בקשה". על אף שיש ניחוח אריסטוטלי כלשהו לתיאוריה זו שאינו פופולרי כיום (ובצדק), היא אכן מסבירה את הגישה שהרב סולובייצ'יק תיאר. שבח לפני תפילה הוא תרגיל בחינוך-עצמי, שינוי העצמי על מנת להיות מסוגל להתפלל טוב יותר. בתרגום (וכמובן התאמת) העמדה של הרלב"ג למונחים בני זמננו, נאמר כי תפילה אינה רק שליחת הודעה לה', אלא מפגש. כאשר אדם מתפלל, הוא נמצא בנוכחות ה', לא כותב אימייל. אין ספק כי מועיל להגיע לחוויה זו מתוך הערכה אינטלקטואלית ורגשית של גדולתו של ה' ושל השגחתו לא רק כדי לדעת טוב יותר, אלא כדי לאפשר את המפגש עצמו, להיות אדם הדבק בה' כאשר מתחילים לדבר אליו.

ישנה נטייה מצערת אך נפוצה להגיע מאוחר לתפילה. הדרך ההלכתית להתמודד עם הבעיה שהאיחור יוצר עבור תפילה בציבור היא לדלג על חלקים מפסוקי דזמרה. במקרה קיצוני, ההלכה הברורה היא כי יש לדלג על כל פסוקי דזמרה אם אין דרך אחרת להצטרף לתפילה בציבור. אני מקווה כי שכנעתי אתכם כי זו תהיה אבדה גדולה. כמה דקות מוקדם יותר בבוקר הן מחיר קטן לשלם עבור ההזדמנות להתקרב לה' מתוך הערכה מלאה של המפגש העומד להתרחש.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   כנראה ששורה זו, אשר איננה מופיעה בנוסח הגמרא שלנו, הייתה בנוסח בו הרי"ף השתמש.