פסוקי דזמרה

  • הרב דוד ברופסקי
מדי בוקר בתפילת שחרית, לפני קריאת שמע ותפילת שמונה-עשרה, אנו אומרים פסוקי דזמרה. פסוקי דזמרה הם אוסף של מזמורי תהילים סביב "אשרי" (תהילים פ"ד, ה; קמ"ד, טו–קמ"ה, כא; קט"ו, יח) שלפניהם ברכת "ברוך שאמר" ולאחריהם "ישתבח".
 
מספר פרשנים דנו במקורם של פסוקי דזמרה. מחד גיסא, מקורות רבים מצביעים על כך שאמירת פסוקי דזמרה מקורה במנהג קדום. בגמרא למשל (שבת קיח ע"ב), מצאנו את דברי רבי יוסֵי:
 
אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! – כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא [ולא הלל ממש (תהילים קי"ג–קי"ח) שנאמר רק בימים מיוחדים].
 
הגמרא מציגה את אמירת פסוקי דזמרה כמידת חסידות, ולא כחובה החלה על כל מתפלל.
 
במקום אחר (ברכות ד ע"ב) הגמרא משבחת את מי שנוהג לומר "אשרי", הפרשה העומדת בלב פסוקי דזמרה, שלוש פעמים ביום, כמי שיש לו חלק לעולם הבא. אולם, כפי שנראה מיד, הקשר בין קביעה זו לבין פסוקי דזמרה לא ברור לחלוטין.
 
ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" מופיעות בפעם הראשונה בספרות הגאונים, בסידור רב עמרם גאון (המאה התשיעית). רב סעדיה גאון כותב אף הוא בסידורו (עמוד לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר תשבחות הקב"ה ולפניהם ואחריהם שתי ברכות". על סמך תיעוד זה רבים מאמינים שעל אף שהיה מנהג קדום לומר פסוקי דזמרה, הנוסח המוכר לנו גובש רק בתקופת הגאונים. ככל הנראה כך גם הרמב"ם רואה את הדברים, כפי שכתב בהלכות תפילה (פ"ז הל' יב):
 
שיבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהילים בכל יום ויום מ'תהילה לדוד' [תהילים קמ"ה, א] עד סוף הספר, וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם ותיקנו ברכה לפני הזמירות... וברכה לאחריהם.
מקור נוסף הקושר את פסוקי דזמרה לתקופת הגאונים הוא הפרי חדש (או"ח סימן נא), פירושו לשולחן ערוך של ר' חזקיה דה-סילווה (1659–1698) הכותב בפליאה: "תמהני מאחר שנסתם ונחתם התלמוד איך יכלו הגאונים לתקן ברכות מחודשות".
 
בניגוד למקורות שהבאנו לעיל, ישנם פוסקים אחרים המעידים על המקור הקדום של פסוקי דזמרה ועל החובה לקרוא אותם כחלק מהתפילה. הרי"ף (ברכות כג ע"א) והרא"ש (ברכות פרק ה סימן ה) כותבים על פסוקי דזמרה והברכות נלוות להם "ותקינו רבנן למימר", ולכן אף אסור להפסיק בדיבור באמצען. השלטי הגיבורים (ברכות כג ע"א) והאבודרהם מציינים שברכת "ברוך שאמר" מופיעה בתלמוד הירושלמי (על אף שהיא אינה מופיעה בגרסאות של הירושלמי שבידינו). ר' מאיר אבן-גבאי, מקובל בן המאה ה-16, בחיבורו תולעת יעקב, מביא מסורת קבלית מימי הביניים לפיה "ברוך שאמר" ו"ישתבח" נתקנו בידי אנשי כנסת הגדולה "על פי פיתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו" (ראה: ט"ז סימן נא ס"ק א).
 

טעמם של פסוקי דזמרה

איזה תפקיד ממלאים פסוקי דזמרה בתפילה? מהו היחס, אם בכלל, בין פסוקי דזמרה ובין קריאת שמע ושמונה-עשרה שלאחריהם? הראשונים דנים מתוך סוגיות שונות בגמרא בשאלה אם פסוקי דזמרה משמשים כהכנה לתפילה (שמונה-עשרה), או שאולי מדובר ביחידה נפרדת שקרוב לוודאי נבנתה סביב "אשרי", שהיא, לפי הגמרא, תפילה מרכזית וחשובה, אך עצמאית.
 
ישנם מספר מקורות מהם ניתן ללמוד שלפני פנייה בבקשה לקב"ה יש לפתוח בשבח. לדוגמה הגמרא (ברכות לב ע"א) המביאה את דברי רבי שִׂמְלאי:
 
לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה, דכתיב [דברים ג', כג–כה]: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא'. וכתיב: 'ה' אלהים אתה החילותָ להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה אשר מי קל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'. וכתיב: 'בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'
 
חלק מן ראשונים (רש"י, עבודה זרה ז ע"ב; רמב"ם הלכות תפילה, פ"א ה"ב) סוברים ששלוש הברכות הראשונות של תפילת עמידה ממלאות את דרישת הגמרא לשבח את הקב"ה לפני שאילת צרכים. אולם ישנם גם אחרים (ראה לדוגמה שיבולי הלקט, עניין תפילה הל' ז) הרואים דווקא בפסוקי דזמרה את המענה לדרישתו של רבי שִׂמְלאי.
 
מקורות אחרים עוסקים ברעיון שלפני תפילה נדרשת הכנה רוחנית. כפי שאומרת המשנה (ברכות פ"ה מ"א):
 
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לִבם למקום.
 
התוספות (ברכות לא ע"א, ד"ה רבנן) מסבירים: "לכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפילה". לפי התוספות, פסוקי דזמרה מאפשרים לנו למקד את מחשבותינו בתפילה.
 
מדברי הראשונים שהבאנו עולה קשר ברור בין פסוקי דזמרה ובין תפילה (שמונה-עשרה). קריאת פסוקי דזמרה ממלאת את הדרישה לשבח את הקב"ה לפני שפונים בשאילת צרכים או לחילופין עוזרת לנו לגשת לתפילת שמונה-עשרה בהלך הרוח המתאים. אם כך, לכאורה עולה שמי שכבר התפלל לא צריך עוד לקרוא פסוקי דזמרה. ואולם לפסוקי דזמרה תפקיד נוסף. בגמרא (ברכות ד ע"ב) מובא:
 
אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: כל האומר 'תהילה לדוד' [אשרי] בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת? נימא 'אשרי תמימי דרך' [תהילים קי"ט] דאתיא בתמניא אפין! אלא משום דאית ביה 'פותח את ידך' [תהילים קמ"ה]? נימא הלל הגדול דכתיב ביה: 'נותן לחם לכל בשר'! [תהילים קל"ו]. אלא: משום דאית ביה תרתי.
 
הגמרא משבחת את הקוראים "אשרי" שלוש פעמים ביום משום שתפילה זו בנויה על סדר הא"ב וגם מביעה את ההכרה בכך שכלכלתם של כל היצורים החיים תלויה בקב"ה.
 
בהמשך הפרק נדון ביחודיות של "אשרי", אולם בנקודה זו ניתן להעלות סברה שפרקי השבח שסביב "אשרי" מרכיבים יחד יחידת תפילה עצמאית שאינה קשורה מיסודה לתפילת שמונה עשרה שלאחריה. למעשה, הרמב"ם שהובא לעיל (הלכות תפילה פ"ז הל' יב) כותב:
 
ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהילים בכל יום ויום מ'תהילה לדוד' [תהילים קמ"ה, א] עד סוף הספר, וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותיקנו ברכה לפני הזמירות... וברכה לאחריהם.
 
מדברי הרמב"ם עולה אם כן שפסוקי דזמרה נתקנו כהרחבה ותוספת לקריאת "אשרי" ואינם בהכרח קשורים לשמונה-עשרה.
 
על פי תפיסה זו של פסוקי דזמרה ניתן לכאורה להסיק שמי שהתפלל שמונה-עשרה עדיין רשאי (או חייב) לקרוא פסוקי דזמרה.
 
הטור (או"ח סימן נב) מביא דעות שונות בנוגע לשאלה זו. מחד גיסא, עומדים דברי אביו של הטור, הרא"ש, הקובע שמי שאיחר להגיע לבית הכנסת ואין לו די זמן לקרוא פסוקי דזמרה, צריך לדלג עליהם ולגשת לקריאת שמע ושמונה-עשרה ולאחר מכן לקרוא את פסוקי דזמרה ואת הברכות הנלוות להם, וזאת כדי שלא יחמיץ תפילה בציבור. מאידך גיסא, הטור מביא גם את דעתו של רב נטרונאי גאון שכתב בתגובה לאותה שאלה: "ממהר להתפלל עם הציבור ולא יאמר אותם אחר התפילה כל עיקר". האחרונים נחלקו בשאלה אם רב נטרונאי גאון אסר רק על אמירת "ברוך שאמר" ו"ישתבח", שכן אין זה ראוי לומר שבח אחרי שכבר שטחנו את בקשותינו, או שאולי האיסור כולל אף את פרקי המקרא המרכיבים את פסוקי דזמרה (ראה בית יוסף, ב"ח ופרישה).
 
השולחן ערוך (סימן נב סעיף א) פוסק שכדי להספיק להתפלל שמונה-עשרה עם הציבור ניתן לדלג על כל פסוקי דזמרה אולם אחרי התפילה יש לחזור ולקרוא פסוקי דזמרה למעט ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח". הקיצור שולחן ערוך (סימן יד סעיף ז) והחיי אדם (כלל יט סעיף ה) פוסקים כך אף הם. הערוך השולחן (סימן נב סעיף ה) לעומת זאת, פוסק לפי הפשט של דברי רב נטרונאי גאון ועל סמך פסיקתם של הב"ח ושל הפרישה, שאין לחזור ולקרוא את הפרקים שהושמטו משום שאין זה ראוי לקרוא פסוקי דזמרה אחרי שמונה-עשרה. נראה שבמצב כזה יש לכל הפחות לומר "אשרי" כדי למלא את דרישת הגמרא לקרוא "אשרי" שלוש פעמים ביום.
 
השאלה אם פסוקי דזמרה הם הכנה לתפילת שמונה-עשרה או יחידת תפילה עצמאית עשויה להשפיע גם על שאלת חיובן של נשים בפסוקי דזמרה.
 
המשנה ברורה (סימן ע ס"ק ב) פוסק שמכיוון שנשים חייבות בתפילה (כפי שנראה בפרק יב) ומכיוון שפסוקי דזמרה נתקנו כהכנה לתפילה, הן ממילא חייבות בפסוקי דזמרה. הערוך השולחן (סימן ע סעיף א) חולק עליו וכותב שכעיקרון אין חיוב על נשים, אך מוסיף ואומר: "ויכולות לומר, ולמה לא יוכלו לזמר לה' כמו שעשתה מרים וכל נשי ישראל בקריעת ים סוף?" נראה שהערוך השולחן סובר שפסוקי דזמרה אינם קשורים מיסודם לתפילת עמידה ולכן נשים פטורות מקריאתם, כפי שהן פטורות מיתר מצוות עשה שהזמן גרמן.

 

תכנם של פסוקי דזמרה

הודו

ככל הנראה כבר בתקופת הסבוראים (מסכת סופרים פרק יח הל' א) נהוג היה לקרוא ממזמורי השבח של דוד המלך בהעלותו את הארון לירושלים – עשרים ותשעה פסוקים, החל מ"הודו לה' קיראו בשמו" (דברי הימים א ט"ז, ח–לו). לעשרים ותשעה פסוקים אלה מצטרפים עשרים ושניים פסוקים שונים מתהילים, הראשון שבהם פותח ב"רוממו".
 
ר' אהרון הכהן מנרבונה (המאה ה-13 עד המאה ה-14), בחיבורו כלבו (סימן ד), מביא את דברי האשכול (ר' אברהם בין יצחק מנרבונה, 1085–1158):
 
נהגו לפתוח אחר מדרש רבי ישמעאל 'הודו לה' קראו בשמו', וכן כתב הרב בעל האשכול ז"ל כי הטעם לפי שכל השנים שהיה הארון ביריעה [לפני בניין בית המקדש] תיקן דוד שהיו אומרים לפניו זה המזמור, כמו שמצינו בספר יוחסין ומפורש בסדר עולם [יד]. כי בתמיד של שחר היו אומרים מ'הודו להשם' עד 'ובנביאי אל תרעו' ובתמיד של בין הערבים היו אומרים מ'שירו לה' כל הארץ' עד 'והלל להשם' ולפי שהזכרנו סדר הקרבנות אנו אומרים גם כן המזמור.
 
הסבר זה מבהיר מדוע לפי נוסח ספרד ונוסח עדות המזרח פסוקים אלה נאמרים אחרי קרבנות אבל לפני "ברוך שאמר" (אשכול, כלבו). פסוקים אלה נתפשים כהמשך של פרשת התמיד, שכן הם נאמרו בעת הקרבת התמיד בבית המקדש. על פי נוסח אשכנז לעומת זאת, פסוקים אלה נקראים אחרי "ברוך שאמר" (ראה טור סימן נ), וזאת כדי לקבץ יחד את כל פסוקי השבח.
 

מזמור לתודה ויהי כבוד

רבים מן הראשונים, ביניהם שיבולי הלקט, הרוקח והמנהיג, כותבים שנהוג לומר את פרק התהילים "מזמור לתודה" (תהילים ק') כחלק מפסוקי דזמרה.
 
ר' בער זליגמן, בסידורו, סדר עבודת ישראל (עמ' 61, רדלהיים, 1868), מסביר שתפילה זו ראויה להיאמר מדי יום "מפני שאין יום שלא נעשה בו נס לאדם, ואין בעל הנס מכיר בנסו וצריך לתת הודאה".
 
חז"ל דיברו רבות בשבחו של מזמור זה. לדוגמה, במדרש ויקרא רבה (פרשה ט ז) נאמר: "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות ההודאה אינה בטלה".
 
מכיוון ש"מזמור לתודה" נאמר במקומו של קרבן תודה, המנהג הרווח הוא לדלג על מזמור זה בשבת, בפסח ובערב יום-כיפור, שבהם קרבן תודה לא הוקרב ולא היה יכול להיאכל.
 
נהוג לקרוא "מזמור לתודה" בעמידה (קיצור שולחן ערוך, סימן יד סעיף ד), על אף שהשערי תשובה כותב שהאר"י ז"ל נהג לאמרו מיושב.
 
אחרי "מזמור לתודה" אנו קוראים אוסף פסוקים הפותחים ב"יהי כבוד" (תהילים ק"ד, לא), מנהג המוזכר כבר במסכת סופרים (פרק יח ה"א). בסידורי רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון "יהי כבוד" נכלל בפסוקי דזמרה.
 

אשרי והמזמורים החותמים את פסוקי דזמרה

כפי שהזכרנו כבר, הגמרא (שבת קיח ע"ב) דנה בהצהרתו של רבי יוסֵי:
 
אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! – כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא.
 
במקום אחר (ברכות ד ע"ב), הגמרא משבחת את מי שאומר "אשרי" (תהילים פ"ד, ה; קמ"ד, טו – קמ"ה, כא; קט"ו, יח) שלוש פעמים ביום וקובעת שהוא בן העולם הבא. כפי שהזכרנו לעיל, הגמרא מסבירה שיחודיותה של "אשרי" טמונה בכך שתפילה זו ערוכה על סדר הא"ב וגם בפסוק "פותח את ידך" (קמ"ה, טז), המביע את כוחו של הקב"ה להחיות את כל היצורים החיים.
 
מה הוא בדיוק ההבדל בין אמירת הלל מדי יום, הנתפשת כחילול הקודש, לבין קריאת פסוקי דזמרה? ושאלה נוספת, מדוע "אשרי" ראויה לשבחם המיוחד כל כך של חז"ל?
 
ר' מאיר שמחה מדבינסק (1843–1926), בפירושו לתורה משך חכמה (פרשת בחוקותי), מסביר:
 
ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה – לכן יש נסים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לִבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. לכן 'הקורא הלל בכל יום' – שמורה שראוי להודות רק להנך פעולות של דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיווצר אחרי שבראן – 'הרי זה מחרף ומגדף'. אבל 'כל האומר תהילה לדוד בכל יום' – שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, כמבואר – 'מובטח שהוא בן העולם הבא'... ולכן אמרו משום דאיתא באלפא ביתא' – שענין 'אלפא ביתא' מורה על סידור טבעי, שאינו מדלג, רק הולך מאלף עד תיו.
 
לדעת המשך חכמה ב"אשרי" ובסידור האלפביתי של תפילה זו, מתבטאת המשמעות הבסיסית של פסוקי דזמרה. מדי יום ביומו אנו מודים לקב"ה על פלא הסדר הטבעי של העולם. ההודיה המתבטאת ב"מזמור לתודה", כפי שהסברנו לעיל, משלימה היטב רעיון זה.
 
רב עמרם גאון כותב שיש להשתדל לומר "תהילה לדוד" ("אשרי") בכוונה מיוחדת. תלמידי רבינו יונה (ברכות כג ע"א) סוברים כך אף הם אך מדגישים את חשיבותה המכרעת של כוונה בעת קריאת הפסוק "פותח את ידך", שכן לפי הגמרא שהבאנו לעיל (ברכות ד ע"ב), עיקר המהות של "אשרי" טמון בפסוק זה. על כן מי שלא קרא "פותח את ידך" בכוונה, צריך לחזור ולקרוא פעם נוספת. השולחן ערוך (סימן נא סעיף ז) פסק כך להלכה. המשנה ברורה על כן (סימן נא ס"ק טז), מביא את הלבוש והחיי אדם ופוסק שמי שלא כיוון בעת אמירת "פותח את ידיך" צריך לחזור ולקרוא פסוק זה ולהמשיך עד סוף "אשרי", אפילו אם נזכר רק בסוף התפילה שכוונתו לא היתה שלמה. פוסקים אחרים (ראה ציץ אליעזר חלק יב סימן ח) חולקים על דעה זו וסבורים שיש לחזור על הפסוק היחיד בלבד.
 
בנוגע למזמורים הנאמרים לאחר "אשרי", בקרב הראשונים ישנן דעות שונות ביחס לפסוקים המרכיבים את הליבה של פסוקי דזמרה. רש"י למשל (שבת קיח ע"ב) סובר שפסוקי דזמרה מורכבים, בנוסף ל"אשרי", ממזמור קמ"ח בתהילים ("הללו את ה' מן השמיים") ומזמור ק"נ ("הללו קל בקדשו"). הרי"ף לעומת זאת כותב (שבת מד ע"א) שלאחר "אשרי" יש לומר את חמשת המזמורים האחרונים של תהילים (קמ"ו–ק"נ). בעוד המנהג הרווח היום הוא לומר את כל חמשת המזמורים, לדעות אלה ישנן השלכות מעשיות, כפי שנראה כעת.
 

ברוך ה' לעולם, ויברך דוד ואז ישיר

בראשונים מתועד המנהג לומר "ברוך ה' לעולם" (תהילים פ"ט, נג; קל"ה, כא; ע"ב, יח–יט), "ויברך דוד" (דברי הימים א כ"ט, י–יג; נחמיה ט', ו–יא) וגם "אז ישיר" (שמות י"ד, ל–ט"ו, יט). הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז הל' יג) אף כותב שיש הנוהגים לומר שירת האזינו (דברים ל"ב, א–מג) במקום "אז ישיר" או בנוסף לפרק זה לפי מנהג אחר.
 

המאחר לתפילה בציבור

מכיוון שפסוקי דזמרה הם אוסף של פסוקים ומזמורים רבים ולחלקם חשיבות רבה יותר מאחרים, ניתן במקרים מסוימים לדלג על חלקים מפסוקי דזמרה או אפילו על פסוקי דזמרה כולם.
 
דוגמה למקרה כזה קשורה לתפילה בציבור. חז"ל רואים חשיבות אדירה בתפילה בציבור (תפילת שמונה-עשרה), הגמרא (ברכות ח ע"א) אף מתארת תפילה בציבור כעת רצון. אך האם ניתן לקצר את פסוקי דזמרה או לדלג עליהם, כדי להתפלל שמונה-עשרה עם הציבור?
 
בקרב הפוסקים ישנן מספר דעות שונות.
 
רבים מן המקובלים למשל, מצטטים את דברי הזוהר המגנים את מי שמשנה את סדר התפילות שכן בכך מתהפכים צינורות השפע הבא על ידי התפילה. בתקופות מאוחרות יותר התעוררה השאלה האם כוונת הזוהר היא רק למי שמתפלל ביחידות או אף למתפלל בציבור.
 
מעניין גם לראות בבית יוסף (או"ח סימן נא) את דברי האורחות חיים, המבקר את הנוהַג לקרוא פסוקי דזמרה במרוצה כדי להתפלל עם הציבור. "לא יאות עבדין שמקצרים שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם. היש מושל שיתרצה בכך?"
 
לעומת זאת, עמדתם של רבים מן הגאונים, כמו גם הרא"ש והטור (ראה טור או"ח סימן נב), היא שבמקרה הצורך כדי להתפלל עם הציבור אפשר לדלג על פסוקי דזמרה לחלוטין, כולל הברכות הנלוות לפסוקי דזמרה. השולחן ערוך והרמ"א (סימן נב סעיף א) אכן פסקו כך להלכה.
 
ר' יעקב מקרלין (1787–1844), אחד מתלמידיו החשובים של ר' חיים מוולוז'ין ובעל המשכנות יעקב, מציע דרך אמצעית. ר' יעקב מקרלין רואה חשיבות אדירה בברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" ועל כן פוסק שניתן במקרה הצורך לדלג על פסוקי דזמרה אך לא על שתי ברכות אלה של "אשרי" (משכנות יעקב אורח חיים סימן סז).
 
נראה שלהלכה יש לנהוג לפי השולחן ערוך והרמ"א, הפוסקים שכדי להספיק להתפלל בציבור ניתן לדלג על פסוקי דזמרה. המשנה ברורה (סימן נב ס"ק ו) והביאור הלכה (סימן נג ס"ק ב) פוסקים לעומת זאת על פי המשכנות יעקב שבכל מקרה אין לדלג על "ברוך שאמר", על "אשרי" ועל "ישתבח", אפילו במחיר של החמצת תפילה בציבור.
 
אם כך, מה יעשה מי שיש בידו די זמן לומר חלק מפסוקי דזמרה ועדיין להספיק להתפלל עם הציבור, אלו פסוקים עליו לומר ועל אלו הוא רשאי לדלג?
 
במקרה כזה, אם עדיין לא ברך ברכות השחר אז סדר העדיפות הוא קודם לומר "אלוקי נשמה", ברכות התורה ושתי הברכות של פסוקי דזמרה עם "אשרי" ביניהם. מי שיש בידו שהות רבה יותר יברך גם את יתר ברכות השחר.
אם יש בידו שהות גדולה אף יותר, מהו סדר העדיפויות בתוך פסוקי דזמרה?
 
השולחן ערוך (סימן נב סעיף א), פוסק על פי פרשנותו של רש"י לפסוקי דזמרה (שבת קיח ע"א), שמי שנאלץ למהר כדי להדביק את הציבור צריך לומר לכל הפחות את מזמור קמ"ח ("הללו את ה' מן השמיים") ואת מזמור ק"נ ("הללו קל בקדשו"). אם יש בידו שהות רבה יותר יאמר את כל חמשת המזמורים. המשנה ברורה פוסק שאם יש בידו זמן רב אף יותר יש לומר "ויברך דוד" עד "לשם תפארתך" (הפסוקים מתוך דברי הימים), ואז "הודו" עד "כי קדוש ה' אלוקינו" (הקטע מדברי הימים כולו ושני הפסוקים מתהילים צ"ט הפותחים ב"רוממו").
 
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ב סימן טז) כותב שאם אדם רואה שיש לו יותר זמן ממה שסבר בתחילה, הוא רשאי לומר את פסוקי דזמרה שלא לפי הסדר ולחזור לקטעים שדילג עליהם, שכן סדר הקריאה אינו מעכב.
מה לגבי מקרה שבו אם ידלג המתפלל על חלק מפסוקי דזמרה (או על כל פסוקי דזמרה), לא יספיק להתפלל עם הציבור אבל יספיק להתפלל עם שליח הציבור בחזרת הש"ץ?
 
האחרונים חלוקים בשאלה זו. הפרי מגדים (סימן נב) דן בשאלה ומסיק שרק תפילת הלחש נחשבת תפילה בציבור ולא חזרת הש"ץ. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ג סימן ט) פוסק שתפילה עם שליח הציבור אינה נחשבת לתפילה בציבור. לעומת זאת, האשל אברהם מבוטשאטש (סימן נב) ופוסקים אחרים (כפי שמסכם הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, או"ח חלק ב סימן ז, ד–ו) חולקים על דעה זו וסוברים שתפילת שמונה-עשרה עם שליח הציבור נחשבת אף היא לתפילה בציבור.
 
לסיכום נראה שיש הצדקה לדלג על חלקים מפסוקי דזמרה כדי להספיק להתפלל עם שליח הציבור. אולם ישנו ספק אם מותר לדלג על כל פסוקי דזמרה (כולל הברכות) כדי להתפלל עם שליח הציבור. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן ה) פוסק שבמקרה כזה ניתן לדלג על כל פסוקי דזמרה.
 
חשוב לציין שההלכות הנוגעות לדילוגים בפסוקי דזמרה עשויות להיות תקפות גם במקרים אחרים. לדוגמה, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ד סימן צא) פוסק שמורה העלול לאחר לשיעור תורה, או אפילו כל עובד אחר שעלול לאחר לעבודתו (שבה מצפים ממנו להגיע בזמן!), רשאי גם כן לנהוג לפי כללי הדילוג והקיצור. באופן דומה, אדם שחלה ואינו חזק מספיק כדי להתפלל את התפילה כולה רשאי אף הוא לנהוג כך.
 
 

פסוקי דזמרה בשבת

נשמת

בדיוק כפי שמזמורים מסויימים נוספו לפסוקי דזמרה של חול, כך גם מספר מזמורי תהילים נוספו לפסוקי דזמרה של שבת. בנוסף על כך, בשבת אנו אומרים גרסה מורחבת של "ישתבח", הפותחת בתפילה "נשמת כל חי".
מה מקורה של "נשמת"?
 
"נשמת" מורכבת משלושה חלקים. בגמרא (ברכות נט ע"ב ותענית ו ע"ב) מוזכר חלק אחד של "נשמת" – "אילו פינו מלא שירה כים... אין אנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו" – כחלק מברכה הנאמרת על ירידת גשמים. במקום אחר נכתב בגמרא (פסחים קיז ע"ב–קיח ע"א): "מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר". הגמרא מזהה את ברכת השיר עם "נשמת" (או לכל הפחות חלק ממנה) ועם הברכה החותמת תפילה זו.
 
החלק האחרון של "נשמת", הפותח ב"כל פה", נכתב בתקופת הגאונים, שככל הנראה חיברו יחד את חלקי התפילה השונים ויצרו את הנוסח המוכר לנו היום. תלמידי רבינו יונה (ברכות כד ע"א) מתייחסים ל"נשמת" כמנהג גאונים. בזוהר (ויקהל דף רה ע"ב) מוזכר שתפילת "נשמת" נאמרת בשבת בבוקר.
 
ככל הנראה בימי הביניים רווחה שמועה לפיה "נשמת" נכתבה על ידי שמעון (פיטר), שליח ישו. רש"י, במחזור ויטרי (הלכות פסח), כותב כך:
 
ויש שאומרים על אותו נבל שמעון פטר חמור, שהוא טעות של רומה, יסדו אותה תפילה ושאר תפילות כשהיה על הסלע. וחס ושלום שלא תהיה זאת בישראל, וכל האומר דבר זה, כשיבנה בית המקדש יביא חטאת שמנה.
מה צריך לומר מי שאיחר למניין בשבת?
 
המשנה ברורה (סימן נב ס"ק ה), מביא את החיי אדם שאומר שמי שחייב לומר פסוקי דזמרה בשבת בדילוג יאמר קודם כל את כל המזמורים שנאמרים גם ביום חול, כי מזמורים אלה תדירים וזוכים לקדימות. אם יש לו שהות רבה יותר יאמר גם מזמור י"ט ("למנצח מזמור לדוד"), מזמור ל"ד ("לדוד בשנותו את טעמו") ומזמור צ' ("תפילה למשה"). לדעת המשנה ברורה, גם מי שנאלץ לדלג על כל פסוקי דזמרה וקרא רק את הברכות ואת "אשרי", חייב בכל מקרה גם לומר "נשמת". הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן ה) חולק על דעה זו וקובע שקריאת "נשמת" בפסוקי דזמרה היא מנהג בלבד ואין להפסיד תפילה בציבור בשל כך.
 

ברוך שאמר וישתבח

הרב יוסף דב סולובייצ'יק (1903–1993) הקדיש פרק שלם לפסוקי דזמרה בחיבורו "שיעורים לזכר אבא מורי" (חלק א'). בהקשר לדיון רחב יותר, הרב סולובייצ'יק מסביר את ההבדלים בין ברכת "ברוך שאמר" ובין "ישתבח", כמו גם את המסר הכולל של פסוקי דזמרה. לדברי הרב, התוכן של הברכה הפותחת – "ברוך שאמר", שונה מזה של הברכה החותמת – "ישתבח". "ברוך שאמר" מורכבת מרשימה של תִשבחות:
 
ברוך שאמר והיה העולם. ברוך הוא. ברוך עושה בראשית. ברוך אומר ועושה. ברוך גוזר ומקיים.... ברוך אתה... המהולל בפה עמו, משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו... ברוך אתה... מלך מהולל בתִשבחות...
הרב סולובייצ'יק מסביר שכדי להבין לעומק את "ישתבח" יש לבחון קודם לכל את "נשמת", הנאמרת לפני "ישתבח" בשבת ובחג. בתפילה זו אנו מצהירים על החובה לשבח ולברך את הקב"ה ועם זאת אומרים:
ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותנו שבח כמרחבי רקיע... אין אנו מספיקים להודות לך... ולברך את שמך מלכנו...
 
באמירת "נשמת" אנו מביעים את ההכרה שבן האנוש לעולם לא יוכל באמת לשבח מספיק את אלוקיו. על כן "ישתבח" לא עוסקת באדם המשבח את בורא עולם, אלא בעובדה הבסיסית של היות הא-ל ראוי לשבח וכבוד:
 
ישתבח שמך לעד מלכנו... כי לך נאה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיר ושבחה, הלל וזמרה, עז וממשלה, נצח, גדולה וגבורה, תהילה ותפארת, קדושה ומלכות, ברכות והודאות... ברוך אתה... מלך, יחיד, א-ל, חי העולמים.
הרב סולובייצ'יק משווה רעיון זה עם המסר הטמון בהלל, שבו אנו מצהירים:
 
יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך, וחסידיך צדיקים עושי רצונך, וכל עמך בית ישראל ברינה יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו יקדישו וימליכו את שמך מלכנו... ברוך אתה... מלך מהולל בתשבחות.
 
בחתימת ההלל אין כל סימן לתחושת החדלות, לחוסר האונים של האדם מול בוראו. כאן אנו רואים הצהרה על כך שנמשיך להלל ולשבח את הקב"ה, כפי שנצטוונו.
 
ניתן אולי לשער שהבדל זה טמון בזמנן השונה של התפילות. "נשמת" ו"ישתבח" נאמרות כהכנה לתפילת שמונה-עשרה. ההכרה המשמעותית כל כך שהקב"ה ניצב הרבה מעבר לשבחו של האדם, מתאימה לחלוטין לרגע שבו אדם עומד לפני הא-ל לבקש על צרכיו הפשוטים, האנושיים. הלל, לעומת זאת, היא תפילה עצמאית המביעה שבח והלל לבורא עולם הנובעים מעומק הלב, בלי שמץ של תחושת חדלות וחוסר יכולת.
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *