פסח | פסחים דף קח | ארבע כוסות

"...ואפילו עני שבישראל... ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי".

והרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ז ה"ז כתב:

"...וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין אין פוחתין לו מהן, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות..."

לכאורה, הנשים היו אמורות להיות פטורות מן המצווה הזו, שהרי זוהי מצוות עשה שהזמן גרמא. הטעם לכך שהן בכל אופן חייבות מובא בגמרא פסחים קח.:

"...ואמר ריב"ל נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס".

על משמעותו של טעם זה נעמוד בעז"ה בהמשך.

 

א. טעם המצוה

המ"מ בהל' חנוכה (פ"ד הל' י"ב) כתב, שטעם מצות ארבע כוסות הוא משום פרסומי ניסא. זה מסביר מדוע חכמים החמירו כל כך במצות ארבע כוסות וחייבו את העני לחזר על הפתחים כדי לקיימה, כשם שחייבו אותו למכור את כסותו לטובת נר חנוכה - שגם שם הסיבה היא משום פרסום הנס.

הסבר זה של המ"מ לא מתייחס לשאלה למה ראו לתקן דווקא ארבע כוסות. בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מובא שארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות הגאולה הכתובים בפסוק (שמות ו', ו-ז): "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי". הראשונים נותנים טעמים נוספים לדבר.

כמו כן, קיים הבדל יסודי בין מצוות נר חנוכה ומקרא מגילה לארבע כוסות. בנר חנוכה ומקרא מגילה, שלגביהם ברור שהמטרה היא פרסום הנס, אין חובה על כל אחד ואחד לקיים את המצווה, אלא החובה מוטלת על הבית (בנר חנוכה) או על ציבור (במקרא מגילה)[1]. לעומת זאת, במצות ארבע כוסות המצב שונה - כל אחד ואחד חייב לשתות ארבע כוסות, כאשר לא מספיק שאחד ישתה בכל בית[2] ולא ניתן לצאת יד"ח בשתית אדם אחר.

ראינו קודם, שטעם חיוב נשים במצות ארבע כוסות הוא משום ש'אף הן היו באותו הנס'. עפ"י הכיוון של המ"מ, יש לומר, שמפני שגם הן ניצלו (או מפני שגרמו להצלה[3]) חלה עליהן חובה לפרסם את הנס. ולא מובן, מדוע שונה המצב בשאר חיובי פרסום הנס, ששם הן יוצאות יד"ח ע"י אחרים?!

בפסחים ק"ח: אומר רבא על מי ששתה ארבע כוסות עם יין חי (שאינו מזוג): "ידי יין יצא ידי חירות לא יצא". ומסביר הרשב"ם (ד"ה "ידי יין יצא"):

"משום שמחת יו"ט, כדתניא לקמן (קט.): 'ושמחת בחגך' - במה משמחו, ביין".

מהגמרא משמע, שבמקרה כזה לא יצא יד"ח שתית ארבע כוסות. אך למה התכוון רבא כאשר ניסח את דבריו בלשון: "ידי חירות לא יצא"? מדוע לא אמר פשוט שהוא לא יצא יד"ח מצות שתית ארבע כוסות?!

להלן ננסה להציע הסבר שונה למצווה זו.

בתוספתא בברכות (פ"ד ה"ח) מתואר מהלך סעודה:

"כיצד סדר סעודה: אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו. נתכנסו כולן נתנו להם לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס כל או"א מברך לעצמו... עלו והסבו ונתנו להם לידים אע"פ שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס אע"פ שבירך על הראשון מברך על השני...".

בברכות (מ"ב.) אומרת המשנה:

"ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון".

ומסביר רש"י (ד"ה "ברך על היין"):

"נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין... ואח"כ מביאין השולחן ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני... והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם ברכת המזון".

כמובן, שגם ברכת המזון הייתה נאמרת על הכוס (והוא ה'יין שלאחר המזון' שעליו מדברת המשנה).

מצינו, אם כן, ארבע הזדמנויות שונות שבהן שתו יין במשך הסעודה: לפני הסעודה ובתחילת הסעודה (כפי שמובא בתוספתא), לאחר גמר הסעודה וכוס של ברהמ"ז (כמו שעולה מהמשנה).

ישנם דברים נוספים שהיו נהוגים בסעודה בזמנם של חז"ל, ושניתן למצוא בין חובות ליל הסדר:

פרפראות - לפני הכניסה לטרקלין, היו נוטלים ידיהם ללא ברכה, ואוכלים פרפראות, מה שמקביל לכרפס בליל הסדר ולנטילת הידיים שלפניו (ללא ברכה).

הסבה - לאחר שהיו נכנסים מהפרוזדור לטרקלין, היו מסבים ומתחילים את הסעודה.

כלומר, יש דמיון רב בין סדר הפסח לבין כל סעודה חשובה בימיהם. כמובן, לא כולם ולא תמיד נהגו לסעוד באופן זה. רק האנשים החשובים נהגו כך, והעניים הסתפקו בסעודה פשוטה ומהירה[4]. בליל הסדר אין הדבר כן, אלא "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[5] ובהתאם לכך עליו לערוך את סעודתו כדרך אדם חשוב ובן חורין. לפיכך, חכמים תיקנו כחובה, את כל מה שנהוג היה לעשות בסעודות חשובות: ארבע כוסות, מטבלים, הסבה וכו'.

על פי זה אפשר להסביר מדוע לא ניתן לצאת יד"ח בשתית אדם אחר - מכיוון שיש חובה על כל אחד ואחד לנהוג כבן חורין, ממילא כל אחד חייב לשתות בעצמו. כמו כן, כאשר הגמ' אמרה לגבי הנשים ש"אף הן היו באותו הנס", כוונתה היא שגם עליהן יש חובה אישית לנהוג כבנות חורין, ולכן הן חייבות בשתית ארבע כוסות כמו הגברים.

ניתן למצוא חיזוק לדברינו בדברי הגמרא בדף ק"ח:

"שתאן בבת אחת, רב אמר ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא[6]".

כלומר, סדר שתיית הכוסות הוא לעיכובא, ואילו טעמן היה משום פרסומי ניסא או טעם אחר, לא מובן מדוע לא ניתן לשתותן היכן שרוצים (בדיעבד בכל אופן). נראה, כי יש חשיבות למיקומן של הכוסות בתוך הסדר, משום שהנוהג היה לשתות יין בסעודה בזמנים מסויימים, כפי שהסברנו, ולכן דבר זה מעכב.

כעת, מובנים יותר דברי רבא: "ידי חירות לא יצא". כל מטרת שתיית הכוסות היא להעניק לאדם בליל הסדר את תחושת החירות, וממילא מי ששתה את היין לא כדרך ששותים אותו בד"כ (בבת אחת, או לא מזוג) לא נהג כבן חורין ולא יצא יד"ח.

נראה, שביטוי לעניין זה ניתן למצוא אף בדברי המגרא בדף ק"ט: "רבינא אמר ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא". הוי אומר, הכוסות נתקנו מפני ששתייתן היא דרך חירות.

כך ניתן להבין, מדוע כאשר המשנה מביאה את דיני הסבה וארבע כוסות היא מתייחסת דוקא לעני: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". כוונת המשנה היא שיש חובה על כל אדם בישראל לנהוג כבן חורין בליל הסדר, ואפילו העניים שבעם.

 

ב. האם כל כוס היא מצווה בפני עצמה?

בדברי רבינא שהבאנו לעיל, ישנה נקודה חשובה נוספת. רבינא אומר כי כל כוס וכוס היא מצוה בפני עצמה, ולא כפי שניתן היה לחשוב, שיש מצוה אחת לשתות ארבע כוסות.

לדבר זה יש כמה משמעויות. ראשית, לפי זה יוצא שמי ששתה רק חלק מהכוסות יצא ידי חובת אותן כוסות[7], ואילו הן היו מצוה אחת ברור שהיה צורך לשתות את כל הכוסות על מנת לצאת ידי חובה. אמנם, המהר"ל ב'גבורות ה' ' (פר' מ"ט) אינו מקבל את זה:

"ויראה שאין ללמוד מזה, דלא אמרינן שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו רק לענין זה דאין הארבע כוסות שתיה אחת ויהיה בהם זוגות[8]. אלא לכל אחד ואחד טעם בפני עצמו ואין בהם זוגות ומ"מ מעכבין זה את זה".

לכאורה, נפ"מ נוספת תהיה בשאלה האם לברך על כל כוס וכוס או לא. השו"ע (או"ח סי' תע"ד סע' א') כתב:

"שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה".

והרמ"א חלק עליו וכתב:

"והמנהג בין האשכנים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס".

ולכאורה, היינו אומרים שנחלקו בשאלה האם כל כוס היא מצוה בפני עצמה או שמא כל הכוסות הן מצוה אחת. אולם נראה שאין הדבר כך. יש להבדיל בין ברכות המצוות, שבהן יש לברך על כל מצוה ומצוה בנפרד, לבין ברכת 'בורא פרי הגפן' על ארבע הכוסות שהיא ברכת הנהנין ולא ברכת המצוות. ולכן, גם אם כל כוס וכוס היא מצוה בפני עצמה, עדיין ייתכן שלא יהיה צורך לברך על כל כוס וכוס. ואכן, כך מסביר המ"ב את דברי השו"ע[9]:

"ואע"ג דארבעה כוסות שתקנו רבנן כל אחת מצוה בפני עצמה היא, מכל מקום כיון דליכא הסח הדעת משתיה שהרי כשברך על כוס ראשון היה יודע שישתה עוד כוס הלכך לא בעי לברוכי על כל כסא וכסא[10]".

 

ג. הסבה בארבע כוסות

בדף ק"ח ע"א אומרת הגמ':

"איתמר מצה צריך הסבה מרור אין צריך הסבה. יין -איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסבה ואיתמר משמיה דרב נחמן אין צריך הסבה, ולא פליגי: הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא... השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסבה".

מהגמרא יוצא שוודאי יש צורך להסב בשתיית שתים מהכוסות, אך לא ברור האם החובה היא בשתי הכוסות הראשונות או שמא בשתי האחרונות. לכן, למסקנת הגמ', יש צורך להסב בכולן.

בתוד"ה "כולהו בעי הסבה" הסתפקו, האם ההסבה מעכבת בדיעבד, או שמא גם מי ששתה ללא הסבה יצא יד"ח. נראה שהספק תלוי בשאלה האם חובת ההסבה היא חלק ממצות השתיה או שההסבה היא מצוה נפרדת. אם זוהי חלק ממצות השתיה, אז מי שלא היסב לא יצא יד"ח ועליו לחזור ולשתות. אם זוהי מצוה בפני עצמה, נראה שמי ששתה ולא היסב יצא יד"ח בדיעבד ואיננו צריך לחזור ולשתות[11].

הרמ"א בסימן תע"ב סע' ד' הביא את דעת הראבי"ה שבזמננו אין צורך להסב, כיוון שגם בד"כ אנחנו לא אוכלים בהסבה. נראה כי הראבי"ה למד זאת מהגמ' בדף ק"ח., האומרת שנשים אינן צריכות להסב מכיוון שגם בד"כ הן אינן אוכלות בהסבה[12].

לסיום, תודה רבה לר' אליהו אברהם על התשובה המעניינת ששלחת!