פסח: "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה?"

  • הרב נחמיה רענן

בפרק "ערבי פסחים" מובאים דברי רבן גמליאל (שנאמרים גם בהגדה של פסח):

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו; ואלו הן: פסח מצה ומרור. פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה - על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור - על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.

(משנה, פסחים, י', ה).

האופן שבו רבן גמליאל סידר את שלוש המצוות מצריך ביאור, שהרי במציאות השעבוד קדם לגאולה, ולכן ראוי היה להקדים את מצוות המרור, שמבטאת את השעבוד, למצוות הפסח והמצה, שמבטאות את הגאולה. אפשר לנסח את השאלה כסתירה בין משנת רבן גמליאל לעיקרון שנקבע במשנה הקודמת:

מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

( שם, משנה ד).

הסבר לדבר אנו מוצאים בתורה של בעל ה"שפת אמת, בשם סבו, ר' יצחק מאיר, בעל "חידושי הרי"מ":

מרור זה כו'. אדוני אבי זקני ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהיה מר להם היה קצת גאולה, מה שנאמר "וימת מלך מצרים ויאנחו" (שמות, ב', כג)[1], ולכך בא הגאולה. וזהו שאמר "מתחת סבלות מצרים" (שם, ו', ו), שמה שלא היינו יכולים לסובלם היה גאולה. ודברי פי חכם חן.[2]

(שפת אמת, ויקרא, פסח, תרל"א).

לפי הרי"מ, המרירות שבני ישראל חוו במצרים מסמנת את תחילת הגאולה. בתחילה היה הרגל העבדות טבוע בעם ישראל באופן כה עמוק עד שהם לא הרגישו בקושי השעבוד: בני ישראל התייחסו לעבדות כמציאות טבעית, ולכן הם לא נאנחו. רק לאחר מות מלך מצרים בני ישראל החלו להבין את העוול שבעבדות והחלו להיאנח. אנחת בני ישראל, אם כן, הייתה נקודת הראשית של תהליך הגאולה.

בספר "כל מבשר" מובאים דברי הרי"מ על רקע משל יפה שהובא בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא:

הרבי רבי בונם זכותו יגן עלינו זצ"ל, היה מתאונן תמיד על מה שמתוך דוחק הגלות עם ישראל בוכה ומתפלל על חיי בני מזוני[3] וכדומה, ומבקש רק ענינים גשמיים, ולא מתחנן ומבקש מהקב"ה שישיב שכינתו ביננו וישוב וירחם עלינו, ויבנה בית המקדש במהרה. והיה ממשיל דבר זה במשל יפה, משל למלך שהיה לו בן יחיד, אשר אהבו מאד והיה קשור אליו בכל לבבו. והמלך פינק אותו מאד וכל מה שביקש - לא מנע ממנו. יום אחד סרח אותו הבן היחיד, ופגע מאד באביו והכאיב לו מאד. נמלך המלך בדעתו באיזה עונש להענישו. והחליט, להגלותו למדינה קשה, רחוקה הרחק מאד מביתו, תחת שלטון קשה ומלך קשה, בתקוה, כי במקום כזה הבן ילמד לקח וידע איך להתנהג ולכבד את אביו. אמר ועשה, ושלח את בנו לארץ נדחה, אשר אין כל קשר בינה ובין מדינת המלך האב. וככה ישב שם הבן שנים על גבי שנים. בתחילה עוד זכר כי הוא בן מלך ויחסן גדול, אולם ברבות הימים והשנים שכח מכל מה שהיה לו, שכח שהיה פעם בן מלך. בפרט, שהמלך לא שלח לו כדי מחייתו, היה הוא רעב וצמא, הולך קרוע ובלוי בלי כסות ושלמה, בלי פרוטה לפורטה. לאחר רבות השנים, ויתעצב המלך אל לבו, ויאמר אל עבדיו, זוכרים אתם את הבן היחיד שלי ששלחתיו אל ארץ גזירה, אולי הגיע הזמן להחזירו אלי הביתה? ויאמר אליהם, הנה אני אשלח את אחד מהשרים העומדים לפני אל הארץ ההיא אל בני מחמדי, וכאשר יפגוש בו השר יראה בעינו, אם לבבו לחזור אלי, או שהוא לגמרי שכח ממני. וייסע השר הלוך ונסוע, עד שהגיע למדינה שבה נמצא בן המלך. והתחיל לחפשו בכל מני מקומות, וישאל עליו את אנשי המקום, ויאמרו לא ידענו מקומו, כי הוא נע ונד בכל המקומות השפלים והבזויים. וכאשר נכנס השר לחפשו בבתי מרזח שבעיר, והנה לפתע רואה הוא את בן המלך יושב ליד אחד השולחנות, שיכור כלוט, לובש קרעים ובלאים. והנה הוא קם ומתחיל לרקוד עם הגויים השיכורים, בלי כתונת לגופו ובלי מנעלים לרגליו. וייגש אליו השר, ויאמר לו, שלום עליך, המכיר אתה אותי? ויסתכל עליו בן המלך ויאמר לו, בודאי אני מכיר אותך, הלוא אתה הוא השר הקרוב ביותר אל אבי המלך. ויאמר לו השר, יפה מאד שהכרתני, ועוד יותר שמח אני כי זוכר אתה שאביך הוא המלך. הנה הבאתי לך פרישת שלום מאביך, ובקש לשאול אותך, האם יש לך איזה משאלה שאתה מבקש ממנו? אזי - אומר לו בן המלך - באת ממש בזמן הנכון. תגיד בבקשה לאבי, באם היה שולח לי זוג גרביים חמות מצמר, ונעלים טובות בלי חורים - זה היה יכול להיות בשבילי ממש הצלת נפשות. כי רואה אתה כי קר מאד, ואני הולך יחף כי אין בידי כסף לקנות נעלים וגרביים. על כן, ידידי היקר, תאמר לאבי שישלח לי כנ"ל, וגם בכלל לא יזיק אם ישלח לי כמה בקבוקי יי"ש[4] לחיות את נפשי. סיים הרבי רבי בונם זכותו יגן עלינו את המשל, נאנח ואמר, תראו את בן המלך הזה עד כמה הוא נעשה מגושם, במקום לומר לשר, "קח אותי הביתה אל אבי"!! "מר לי פה מכל הצדדים"!! מבקש הוא זוג גרביים וקצת יי"ש. כן עם ישראל בגלות המר: בעונותינו הרבים צועקים כל היום, 'הב לנו בני' 'הב לנו מזונא', ובימים הנוראים מתפללין רק על הדברים הגשמיים. מוטב היה להם לעם ישראל, אם היו צועקים על גלות השכינה, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"!! ואז ממילא השם יתברך ברחמיו היה נותן לנו את כל הצטרכותנו בחסד וברחמים.

ועל משל זה אמר החידושי הרי"ם זכותו יגן עלינו שיכול להיות שזה היה טובה, שמסתמא נתעורר מזה רחמנות יותר. ובזה היה החידושי הרי"מ ז"ל מתרץ קושיית העולם, אמאי בפסח אוכלים מצה זכר לחירות ואחר כך אוכלים מרור זכר לעבדות? כי לעולם היה צריך להיות הסדר הפוך, קודם מרור-עבדות, ואחר כן מצה-חירות? אלא התירוץ הוא, כי גם המרור אתחלתא דגאולה הוא. שקודם לא הרגישו בכלל שום טעם מרירות, אלא אחר כך, כאשר התחיל הגאולה ב"וימררו את חייהם" (שמות, א', יד), היו טועמים את המרירות. ואם כן, גם המרור היה זכר לגאולה. ולכן אוכלים מצה קודם, שזה הוא יסוד הגאולה. והבן.

(קול מבשר, חלק ג', משלים, אות יז).

נסיים בסיפור משעשע שסיפר ר' נחמן מברסלב, שהוא גם משל עם מסר חשוב לעבודת השם:

מעשה ממרור שספר רבנו ז"ל. שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיון שהלשון הוא אחד), והיהודים רחמנים וירחמו עליו. וכיון שבא סמוך לפסח לימדו איך שיתנהג (שיקרא אותו בעל הבית, לבית על הסדר) בכל הסדר, שעושין קדוש, ורוחצים ידיים, רק שכח לאמר לו שאוכלים מרור. וכיון שבא להסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים טובים שאמר לו היהודי, אבל נותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואומרים ההגדה, וכבר הוא בעיניים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים כבר המצה. פתאום נותנים לו מרור ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעודה, שרק זה יאכלו. ברח תכף במרירות ורעבון, וחשב אל עצמו יהודים ארורים, אחר כל הצערמניא [טקס] נותנים זה לאכל, ובא לבית המדרש וישן. ואחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתייה, ושאלו איך היה לך הסדר, ספר לו בכעס. אמר לו הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד מעט, היית אוכל כל טוב כמוני.

כן הוא בעניין רבנו (ועבודת ה'), שאחר כל היגיעות והטרחות עד שבאים (ונתקרבים לרבנו או לעבודת ה' לזכך הגוף) נותנים מעט מרור מרירות, כי זיכוך הגוף בא במרירות. אבל האיש חושב שתמיד יהיה רק המרירות, אך זהו הכול רק המרירות וכו' על כן בורח תכף. אבל כיון שמחכה מעט וסובל זה המרירות מעט מזיכוך הגוף, אז מרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוג (ואלו המשלים יכולים ללמד מהם עצות לכל עניני עבודת ה'). כן הוא בעניין זה של עבודת השם, שמקודם עובר המרירות של זיכוך הגוף, אבל אחר כך מרגישים החיות וכו'.

(כוכבי אור, עמוד ק"צ).

סודו של היהודי קשור ביכולת לראות במרור חלק מהתהליך, ולצפות בסבלנות ובאמונה לגאולה השלמה.

פסח כשר ושמח, שנזכה לגאולה שלמה בקרוב.

 



[1]   הפסוק המלא הוא "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקִים מִן הָעֲבֹדָה".

[2]   קהלת, י"ב, י.

[3]   אריכות חיים, ילדים ופרנסה.

[4]   יין שרף (משקה חריף).