פסח שחל בשבת

  • הרב יוסף צבי רימון
 
בנושא שלנו, עניינים רבים, חלקם הלכתיים וחלקם עיוניים. ננסה לעיין בעיקרי הדברים.
 
 
בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעא ח"א סימן ה') נשאל מדוע לא גזרו חכמים על אכילת מצה בפסח שחל בשבת, שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר, כמו שגזרו בראש השנה על שופר (ר"ה כט:) ובסוכות על ארבעת המינים (סוכה מב:) ובפורים על מגילה (מגילה ד:)? אמנם, הגמ' (סוכה מב:, ועוד) אומרת: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד". מכך משמע שהבעיה לא שייכת כל כך למצה, אולם, רש"י שם מבאר: "ללמוד - נענועו או ברכתו". ואם כך, גם במצה קיים החשש שילך ללמוד את ההלכות הנוגעות לקיום המצווה?
 
1. הנצי"ב דן בכך בהעמק שאלה (ויקהל, שאילתא לפורים, אות כא) ומיישב שבד"כ אין דרך לצאת בלילה, ולכן לא גזרו על המצה. לולב ושופר, מצוותם ביום ולכן גזרו עליהם (ולגבי מגילה, עיקר המצווה היא ביום).
2. הרב פרנק (במקראי קודש, פסח, ח"ב סימן י"ג, אות ב) מביא תירוץ אחר בשם רבי יצחק ירוחם דיסקין. הוא מיישב, שמצה שיעורה בכזית, ואילו שיעור הוצאה הוא בככותבת או בגרוגרת הגדולות מכזית (עיין רמב"ם הלכות שבת, פי"ח, בתחילתו). לכן, לא גזרו מחשש הוצאה. הרב פרנק דוחה את תירוצו. הגמ' בשבת (תחילת פרק המוציא) אומרת שמי שמוציא רביעית יין, כדי מזיגת הכוס (שיעור לכוס של ברכה), חייב בהוצאה. לפי זה: אמנם בדרך כלל שיעור הוצאה באוכלין הוא בככותבת, אך טעם הדבר הוא, כי רק שיעור כזה הוא שיעור חשוב. לכן, אם יש מקרה שבו גם שיעור קטן יותר הוא שיעור חשוב, כגון שהוא מועיל למצוות מצה, הרי שיתחייב על הוצאתו (וכך בתוס' בשבת צא, שמתוך שדבר הוא בשיעור לטומאה, הרי שהוא שיעור להוצאה). לכן, מתחייבים גם על הוצאת זרע, למרות שהוא פחות מכזית, כי הוא בעל חשיבות.
3. ייתכן שההבדל נובע מן ההבדל בקושי בקיום המצווה. במגילה, בשופר ובלולב, צריך לדעת הלכות רבות, ולכן יש חשש שילך לחכם. אולם, באכילת מצה, לכאורה אין הלכות רבות (או לפחות, לדעת רוב האנשים אין בכך הלכות רבות. ומי שכבר מסתפק בכך, בד"כ ישים לב גם לעניין הוצאה), וייתכן שלכן חשש זה יורד.
4. ייתכן ליישב באופן נוסף. אמנם, יש הלכות רבות גם במצה, ויש חשש שאדם ילך לרב וישאל אותו את ההלכות. אולם, גם אם יעשה זאת, לא יקח עמו את המצה! רק בשופר, במגילה ובלולב, יש חשש שאדם יקח עמו את חפצי המצווה, כי לצורך הלכות רבות, צריך את החפצים עצמם. אולם, כאן, פרט לשאלת השיעור (שגם זו שאלה שאדם בד"כ לא ישאל בעיצומו של ליל הסדר, אלא יאכל עוד קצת) שאר השאלות - הסבה, כוונה, לקחת מן המצה העליונה או האמצעית, לאכול אותה שרויה במים, אלו ברכות יש לברך וכד', אינן קשורות למצה עצמה.
*
ישנן שתי שאלות נוספות בנושא זה, שהפתרונות שהוצעו לעיל, אינן עונות עליהן. הריטב"א הקשה במסכת סוכה מב. מדוע ניתן למול בשבת, הרי היה צריך לגזור שמא יעביר את הסכין? הוא מיישב בכמה אופנים, וביניהם שמילה זו מצווה שבעצם קיומה יש לעבור על איסורי שבת, וממילא, כיוון שהתורה התירה זאת, לא יכלו חכמים לגזור שאין לקיימה מחשש שמא יעבור על איסור נוסף.
 
שאלה נוספת, שואל המנחת חינוך (מצווה ט'. והקדימו כבר הריטב"א): מדוע לא גזרו על תקיעת שופר בכל ראש השנה, הרי בשבת וביו"ט ישנה גזרה שאין לנגן שמא יתקן כלי שיר (ביצה ל.), והיה צריך לגזור שאין לתקוע בשופר שמא יתקן כלי שיר? מיישב המנחת חינוך, שחז"ל יכולים לגזור שמידי פעם לא יקיימו את המצווה, אולם אין הם יכולים לגזור שמצווה תתבטל לחלוטין. אם היו גוזרים על תקיעת שופר בראש השנה, אזי מצוות שופר לא הייתה מתקיימת אף פעם. מחותני, הרב בלומצויג, שמעתי פעם יישוב אמיתי לשתי השאלות גם יחד. אין חשש שמא אדם ישכח את קדושת השבת, ויחלל אותה בגלל מצווה אחרת - ולכן לא גזרו על ברית מילה בשבת. אין גם חשש שמא אדם ישכח את קדושת יו"ט, ויחלל אותה בגלל מצווה אחרת - ולכן לא גזרו על שופר בראש השנה. החשש הוא רק ביו"ט שחל בשבת. יו"ט הוא חג יותר אקטיבי, ובדרך כלל כשחל יו"ט בשבת, בגלל כל המצוות המיוחדות של החג, ובגלל התפילה המיוחדת, נשכחת השבת. לכן יש חשש שמא ישכח שהיום שבת, ויתנהג לפי הלכות יו"ט. זאת הסיבה שהחשש הוא רק בעניין איסור טלטול, שאסור בשבת, ומותר ביו"ט. ולכן החשש הוא רק ביו"ט שחל בשבת.
 
במקרה שלנו, מדובר אמנם ביו"ט שחל בשבת, אבל כפי שביארנו לעיל, החשש אינו קיים, כי מדובר בהלכות פשוטות יותר, או בהלכות שאין צורך לטלטל עבור ידיעתם את המצה עצמה. מכל מקום, ראוי להזכיר בליל הסדר את השבת, כדי שלא תישכח, ולהלן נציין זאת בהקשר נוסף. [דיון בנושא זה - עיין בשו"ת חזון עובדיה, ח"א, כרך ב', סימן ל"א].
 
 
הכלל הקובע לגבי ויהי נועם, נכתב בטור (סימן רצ"ה) בשם רב שר שלום: "אין אומרים ויהי נועם אלא ממוצאי שבת לחול, ולא במוצאי י"ט ואפילו חל י"ט באמצע שבת (השבוע) או צום כפור דליכא ששת ימי המעשה אין לומר ויהי נועם במ"ש, כיון דאומר 'ומעשה ידינו' תרי זימני - בעינן שיתא יומא כולא דחול". לפי זה, רק כאשר יש שישה ימים של מלאכה [="ומעשה ידינו"], אומרים 'ויהי נועם'. והוסיף הטור, שמנהג אשכנז, שכאשר אין אומרים 'ויהי נועם' אין אומרים 'ואתה קדוש', וכ"כ הרמ"א (סימן רצ"ה). לפי זה, כאשר פסח חל בשבת, לכאורה צריך לומר 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפניו. אעפ"כ כתב התשב"ץ (סימן רנ"ז. ועוד אחרים), שאין לומר 'ויהי נועם'. טעם הדבר: ערב פסח עד חצות מותר במלאכה במקום שנהגו לעשות מלאכה, אולם אחר חצות אסור במלאכה, ולדעת התוס' (פסחים נ.) בשם הירושלמי, האיסור הוא מן התורה.
 
הפמ"ג (רצ"ה, מש"ז ס"ק ב) והלבוש (תס"ח) כתבו שאומרים 'ויהי נועם', כיוון שיש הסבורים שכל האיסור הוא מדרבנן (עיין בכך בפרי חדש, תס"ח, א), וכן לכו"ע אין איסור בכל מלאכה, שהרי מלאכה לצורך יו"ט מותרת. להלכה, כתב המשנה ברורה (רצ"ה ס"ק ג) שאומרים 'ויהי נועם'. אולם, בלוח ארץ ישראל (לרב טיקוצ'ינסקי) כתב שאין אומרים 'ויהי נועם', וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג, סימן ל"ו).
 
 
המשנה בשבת עג. מונה בין ל"ט מלאכות "המולחו והמעבד את עורו". הגמ' (עה:) מבארת, שמליחת העור היא חלק מן העיבוד, ולכן היא כותבת שזו למעשה מלאכה אחת (וכדי שיהיו ל"ט, היא מונה בנוסף למלאכות שבמשנה, את מלאכת 'משרטט' בעור). כלומר, שכל פעולה הנעשית לשם הכשרת העור, נחשבת למעבד (עיין שו"ע, שכ"ז ד', ומ"ב שם). זו אחת הסיבות שאסור לצחצח נעליים במשחה בשבת (שש"כ, ט"ו, לז). בגמ' בשבת (עה:) נחלקו אמוראים, האם יש עיבוד באוכלים. לדעת רבה בר רב הונא, מי שמולח בשר, חייב משום מעבד. אולם לדעת רבא, "אין עיבוד באוכלין". בהמשך מבארת הגמ' (רב אשי) שגם רבה בר רב הונא, מחייב רק כשמולח הרבה, כדי לקחת לדרך. לדעת רוב הראשונים, הלכה כרבא (למשל, רמב"ם, פי"א ה"ה). אולם נחלקו ראשונים, האם לדעת רבא (וכן לדעת רבה בר רב הונא, כשמולח מעט) מותר לכתחילה (ר"ח, ורבינו ירוחם), או שמא יש איסור דרבנן (תוס'). לגבי מי מלח, ישנו דיון מפורש בגמ'. המשנה (קח.) אומרת שמותר לעשות מי מלח, ולטבול בהן את פתו. הגמ' מבארת: "אין עושין מי מלח מרובין, אבל עושה הוא מי מלח מועטין". ובהמשך, מוסיפה הגמ', שגם מי מלח מועטין, אסור לעשות אם הם עזין, דהיינו "תרי תלתי מילחא, ותילתא מיא" [שני שליש מלח, ושליש מים]. להלכה פסק השו"ע (שכ"א, ב), שניתן לעשות מעט מי מלח, בתנאי שאינם עזים (פחות משני שליש מלח). ובכך יש איסור דרבנן, משום שדמי למעבד (מ"ב). לכן, כתב בהגהות מיימוניות (חו"מ, פ"ח אות ג) בשם ספר התרומה, שיש לדאוג להכין מי מלח לפני שבת, ואם לא הכין לפני שבת, יכין מעט מי מלח. וכן כתב המשנה ברורה (תע"ג, ס"ק כא): "אם חל בשבת יעשה המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמו שכתוב בסימן שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ לטבול בהן יש לעשות מי מלח מעט". מהו בדיוק השיעור של 'מעט'? ניתן להבין שהכוונה היא לכמות מועטת, שתספיק רק בשביל לתת טעם של מי מלח בכרפס, אך ניתן להבין שהכוונה היא לכמות כזו שתספיק לכיסוי כל חתיכת הכרפס במי מלח. למעשה, ניתן להקל להכין כמות שתכסה את כל הכרפס, אך ישנה מסדר הנתינה הרגיל, דהיינו שיתן קודם מלח ואח"כ מים (ואם רגיל אחרת, יעשה הפוך מהרגלו. ועיין בקצש"ע, סימן קי"ח, ד). נחלקו הפוסקים האם גם ביו"ט רגיל יש לעשות מי מלח מבעוד יום. מן המשנה ברורה שראינו לעיל, משמע שדין זה הוא רק בשבת. ומשמע שביו"ט רגיל אין צורך בכך. וכ"כ במסגרת השולחן (על קצש"ע, קי"ח, ד). אמנם, החיי אדם והקשצ"ע שם - מצריכים גם ביו"ט לעשות מבעוד יום. וכן ראוי לנהוג לכתחילה.
 
 
שתי בעיות יש בהכנת חרוסת בשבת: א. טחינה (של האגוזים וכו'). ב. לישה. לכן יש להכין את החרוסת מבעוד יום. אם לא הכינו: נושא זה מורכב, אך נציין את עיקרי הדברים. לגבי הטחינה: יחתוך לחתיכות קצת גדולות. לגבי הבלילה: בגמ' בשבת קמ. מבואר שמותר ללוש בשינוי. נחלקו ראשונים במהות ההיתר, ולהלכה הובאו שתי דעות בשולחן ערוך (שכ"א, טז):
 
דעה I - מותר לעשות אפילו בלילה עבה בשינוי.
דעה II - בבלילה עבה לא מועיל השינוי (כי עצם המפגש בין הנוזל למוצק הוי לישה). לכן התירו רק בבלילה רכה, ורק אם יעשה שינוי.
לפי זה: לפי דעה II, ניתן לעשות רק חרוסת בבלילה רכה, ורק אם יעשה זאת בשינוי. לפי המ"ב על פי הרמ"א, יש לעשות שני שינויים: א. שינוי בסדר הנתינה (בימינו, נראה לי שבדרך כלל נותנים קודם את האגוזים ואח"כ את היין, ולכן כשעושה בשבת, ייתן קודם יין ואח"כ אגוזים). ב. שינוי בעירוב, דהיינו שיערב באצבעו. לדעת החזו"א (או"ח נ"ח, ה; וסעיף י"ד ד"ה בא"מ), אם עושה שינוי בסדר הנתינה, יכול לערב בכף כרגיל.
 
לפי דעה I, ניתן לעשות גם בלילה עבה, בתנאי שיעשה את שני השינויים. וכתב המשנה ברורה (שכ"א ס"ק סח):
 
"וכשחל פסח בשבת ושכח מבעוד יום ליתן המשקה לתוך החרוסת לדעה קמייתא מותר ליתן המשקה בשבת
 
ולא יטרוף בכף אלא באצבע ולדעת הי"א גם זה אסור אם לא שיעשה אותה ג"כ רכה". הביא המשנה ברורה את שתי הדעות, ולא הכריע. לכן, למעשה, המחמיר יעשה את החרוסת בבלילה רכה, ובשינוי (בסדר הנתינה. ולכתחילה, גם בצורת העירוב). והמקל (בעיקר בגלל שעיקר מצוות החרוסת בעבה - ועיין שער הציון, שם ס"ק פו) שעושה בלילה עבה, ע"י שני השינויים הנ"ל, יש לו על מי שיסמוך. אם הכין מבעוד יום, אפילו לא שם הרבה משקה (אבל שם מעט, ולא טיפות משקה בלבד), יכול להוסיף משקה בשבת (ודבר זה, מציאותי מאוד, גם בבית, ובעיקר במנות סדר בצבא). וכ"כ המשנה ברורה (סימן שכ"א ס"ק סה): "ואם נתן קצת משקה מע"ש מותר להוסיף בשבת לכו"ע, אבל במעט טיפין לא, דלא חשיב כמגובל עי"ז". הערה: גם ביו"ט יש להכין את החרוסת לכתחילה מבעוד יום. א. כדי שלא יתעכב בערב. ב. כיוון שאין טוחנים דבר שהיה יכול לעשותו מבעוד יום (התירו מלישה ואילך). אמנם, אם שכח, יכול לטחון, אפילו בפומפיה, אך בשינוי להיכר, כגון כשמחזיק את הפומפיה בידו, או שטוחן על גבי המפה במקום על הצלחת, וכד'. את הלישה, יכול לעשות ביו"ט כרגיל.
 
 
תמיד כדאי לצלותה מבעוד יום. אולם, בשבת אסור כמובן לצלותה, אף אם שכח. מכל מקום, יכול להניחה מבושלת, וגם זה נחשב כזכר לקרבן פסח (אם אינה מבושלת כלל, תיתכן בעיה של מוקצה - עיין שו"ע, ש"ח ל"א, ומ"ב ס"ק קכ"ה, ושש"כ פי"א הע' כ', בשם הגרשז"א).
 
 
אמירת 'מגן אבות' (ברכת מעין שבע). הגמ' בשבת כד: אומרת שברכת מעין שבע נתקנה מפני הסכנה. רש"י שם מבאר, שבתי הכנסת שלהם לא היו ביישוב, ולכן בימות החול היו מתפללים ערבית בביתם. בשבת היו באים לבית הכנסת, והיו כאלה שאחרו בתפילה, ונשארו יחידים, ונשקפה להם סכנה בחזרתם בלילה. לכן, האריכו את התפילה ע"י מעין שבע [=חזרת הש"ץ]. נחלקו ראשונים האם יש לאומרה בפסח שחל בשבת: הריטב"א (ר"ה יא: ד"ה לילה המשומר. בשם תוס') כתב: "לילה המשומר ובא מן המזיקין (גמ' שם) - אמרו בתוס' כי כשחל פסח ביום שבת, ש"ץ היורד לפני התיבה ערבית, אין לו לומר אותה ברכה מעין ז' שסודר בלילי שבתות, דהא מפני המזיקין תקנוהו תחילה, ולילה זה משומר ובא מן המזיקין". וכך כתבו המאירי (פסחים קט:), ועוד. לעומתם כתב בשיבולי הלקט (סימן רי"ט) והאבודרהם (תפילות פסח), שאומרים מעין שבע, משום 'לא פלוג'. בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו עמ' רצז) כתב שאנו נוהגים כמותם, שהרי בתי הכנסת שלנו ביישוב, ובכל זאת אנו אומרים בכל שבת 'מעין שבע', משום 'לא פלוג', ואם כן, הוא הדין בפסח שחל בשבת, צריך לומר 'מעין שבע'. אולם, הריטב"א שהובא לעיל, התייחס לכך, וביאר אחרת את החילוק: "ואע"ג דאנן השתא לית לן חשש מזיקין, שהרי בתי כנסיות שלנו ביישוב, ואמרינן לה בשאר שבתות, אפילו הכי, אנו תופסים מנהג אבותינו... כל היכא דאינהו לא הוו אמרי, אנן נמי לא נימא". דהיינו, שאנו אומרים לומר 'מעין שבע' גם בבתי כנסת ביישוב, משום שאנו לא משנים את מנהג אבותינו. אולם, בפסח שחל בשבת, גם אבותינו לא היו אומרים מעין שבע! למעשה, כתב בלוח ארץ ישראל, שאין אומרים 'מעין שבע' (אמנם אומרים 'ויכולו') בשבת זו. וכן כתב בשו"ת יביע אומר (או"ח, ח"ב סימן כ"ה; ובשו"ת יחוה דעת, ח"א סימן י"ג). שלום עליכם: מקור מנהג זה הוא רק במאות השנים האחרונות. יש נוהגים בכל יו"ט בשבת, שלא לומר 'שלום עליכם' (עיין מטה אפרים, תקפ"ג, א). אף מבין האומרים ביו"ט בשבת, יש שאין אומרים בפסח בשבת, כי צריך למהר ולקדש מיד וכו' (שו"ת רב פעלים סוף ח"א). אמנם, בלוח ארץ ישראל כתב לומר שלום עליכם. נראה לי, שמצד אחד, ראוי לאומרו ע"פ הסברה שהבאתי לעיל, שכאשר יו"ט חל בשבת, ובמיוחד כאשר ליל הסדר חל בשבת, נוטים האנשים לשכוח כלל את השבת, ולכן יפה הוא להזכירה. מאידך, ראוי למהר ולקדש מיד, ולכן ייתכן להציע, לומר פעם אחת כל בית (ולדלג הפעם גם על מזמור 'אשת חיל').
 
 
ידביק את הנרות מבעוד יום, ולא ביו"ט, כי אין להמיס שעווה ביו"ט (מ"ב תקי"ד, ס"ק יח). אם לא הדביק, יחזק ע"י נייר כסף וכדומה. בימינו, רבים משתמשים בנרונים. בכך אין צורך בהדבקה. אולם, יש צורך להוציא את המתכת (שנשארה מן הנר הקודם) שנדבקת בזכוכית. בעניין זה, כתבו בשם הגרשז"א זצ"ל (ספר הזיכרון, מבקשי תורה, יו"ט, ח"א, עמ' מב), שמותר להוציא פחית מתכת זו, כי מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש: "הגאון רע"א (סוף סימן ת"ק) כתב דמותר להוציא פתילה ישנה כבויה מן המנורה, כדי להכניס חדשה, דטלטול מוקצה הותר לצורך אוכל נפש. ועל פי דבריו התיר מרן זצוק"ל (הגרשז"א) את השימוש ביו"ט בנרונים, שבכדי להשתמש בהם שימוש חוזר יש להוציא מתחתית הכוסית את חתיכת הפח שנשארה מהנר הקודם...".
 
 
לא נאריך כעת בדין זה. צריך להכין עירוב תבשילין ביום חמישי. ונוהגים לקחת מצה+תבשיל (שיש בו כזית, ובדרך כלל, נוהגים לקחת ביצה מבושלת). מברכים "על מצוות עירוב" ואומרים את הנוסח, שבעירוב זה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק את הנר וכו' (אם לא מבין את הנוסח בארמית, יאמר בעברית). את העירוב צריך לשמור עד כניסת השבת, ואז ניתן לאוכלו. גם מי שאינו מתכוון לבשל מיו"ט לשבת, צריך להכין עירוב תבשילין, כיוון שנחלקו ראשונים האם צריך 'עירוב תבשילין' בשביל הדלקת נרות שבת (שמדליקים אותם כמובן ביו"ט עצמו). אמנם, במקרה זה, לא יברך על העירוב, אך יאמר את הנוסח "בהדין עירובא וכו'" (מאמר מרדכי, הובא בכף החיים תקכ"ז ס"ק קיג; שו"ת מנחת יצחק ח"ז סימן ל"ו).
 
 
ביארנו קודם שצריך כמובן לעשות עירוב תבשילין. אולם, האם מותר לבשל דברים שמקפידים שלא לאוכלם בפסח עצמו (כמובן לא חמץ ממש, אבל 'מצה שרויה' או קטניות וכד')?
 
בגמ' בפסחים מו: ("איתמר האופה מיו"ט... ורבנן הוא דגזרו") נחלקו רב חסדא ורבה, האם צרכי שבת נעשין ביו"ט. לדעת רבה אין נעשין ביו"ט (מדאורייתא), ולדעת רב חסדא נעשין ביו"ט מדאורייתא; אלא שיש איסור דרבנן. לפי שניהם, כאשר עושים עירוב תבשילין ניתן לבשל מיו"ט לשבת. לדעת רב חסדא, כיוון שיש רק איסור דרבנן לבשל מיו"ט לשבת, עוזרת תקנה דרבנן של 'עירוב תבשילין' כדי להתיר לכתחילה. לדעת רבה פותר עירוב תבשילין את הבעיה, כיוון שייתכן שישתמש באוכל שבישל לשבת עבור יו"ט עצמו, אם יבואו אורחים, ולכן "הואיל ומקלעי אורחים" יכול ע"י עירוב תבשילין, לבשל לכתחילה לשבת.
 
סיכום הדעות:
 
רבה: צרכי יו"ט אינן נעשים בשבתן אבל בגלל "הואיל" מועיל עירוב תבשילין.
 
רב חסדא: צרכי יו"ט נעשין בשבת (מדאורייתא)ן ולכן למרות שאינו סובר "הואיל" מועיל עירוב תבשילין.
 
נפ"מ: האם מותר לבשל סמוך לערב, כשכבר לא חזי לאורחין? לפי רב חסדא מותר, ולפי רבה אסור (תוס' פסחים מו: ד"ה רבה).
 
להלכה, יש ראשונים שפסקו כרבה ויש ראשונים שפסקו כרב חסדא, ולכן כתב הבה"ל (תקכ"ז) שלכתחילה יש להחמיר, ובדיעבד ניתן להקל.
 
השאלה היא, האם מותר לבשל דברים שאיסורם רק מדרבנן, או ממנהג, כגון קטניות או 'שרויה' וכד'? לפי רב חסדא, בודאי שמותר, שהרי צרכי שבת נעשין ביו"ט. אולם, לפי רבה שהיתרו מבוסס על 'הואיל' יש לברר האם אדם שבישל איסור דרבנן ביו"ט לוקה? לדעת השאגת אריה (סימן ס"ד) - שחט ביו"ט בהמה שהיא טרפה מדרבנן, לא עבר על דאורייתא. אמנם, סברה זו קשה, שהרי אורחים לא יאכלו זאת ביו"ט, ואם כן, אין כאן "הואיל". רע"א (דרוש וחידוש, מערכה ז') - התקשה בדברי השאגת אריה מצד הסברה, אולם הוכיח מתוס' (שבת צה. ד"ה והרודה חלות דבש) שמי שמכין ביו"ט אוכל שיש בו איסור דרבנן, אינו לוקה. כמו כן הוסיף רע"א שכך ניתן לראות ממנהג העולם לבשל צימוקים (שהם נהגו בהם איסור כל ימי הפסח), בשביעי של פסח, עבור שבת. לכן כתב רע"א שאמנם כך הלכה, אך מטעם אחר: שמא יבוא חולה שאין בו סכנה, וייתכן שניתן להקל שיכול לאכול איסורי דרבנן. ואמנם, חולה שיש בו סכנה איננו שכיח, ולכן לא שייכת בו סברת 'הואיל', אולם, חולה שאין בו סכנה - שכיח. החת"ס (או"ח סימן ע"ט) כתב: "זה לי איזה שנים, נשאלתי ממו"ח הגאון מהו' עקיבא איגר נ"י, בפוזנא נוהגים לאכול פירות יבשים (רוזאנגיס /צמוקים) בי"ט אחרון של פסח, והנה אז חל בשבת ורצה שאחוה דעתי אם מותרים להכין בי"ט ז' של פסח תבשילים עם הנ"ל לצורך מחר, דהרי ע"י עירוב תבשילין לא הותר אלא ע"י 'הואיל ואי מיקלעי אורחים' והכא לא שייך זה דהא אסורים ביומי', דז' של פסח נוהגים איסור בפירות יבשים. והיה נראה לו למו"ח הגנ"י [כלומר, לרע"א] להתיר, דמתירים פירות יבשים בפסח לכל חולה שאין בו סכנה ונימא הואיל וחזי לחולה אפילו שאין בו סכנה, וזה שכיח. ולא הודיתי לו, נהי חולה שאין בו סכנה שכיח, אבל לא שכיח שאותו חולה יהיה צריך לרוזינגס...". כלומר, אמנם, חולה שאין בו סכנה שכיח, אך לא שכיח חולה שצריך בדיוק אורז. החזון איש (או"ח סימן מ"ט ס"ק טו) דן בעניין זה, וכתב שאם המנהג שלא לאכול הוא כמו איסור מן הדין, הרי שאין להתיר לבשלו משביעי של פסח לשבת. אולם, אם מדובר בדבר המותר, שהחמירו בו, והוא אסור כדבר הנדור, כמו 'מצה שרויה' הרי שמותר לבשלו משביעי של פסח לשבת. וכך גם לעניין מצה לא שמורה (מהרש"ם, דעת תורה, תקכ"ז א). [וע"ע באור שמח, הלכות יו"ט, פ"א הט"ו, ובדברי הרב פרנק, מקראי קודש, ח"ב סימן ס'].
 
במציאות שלנו, יש סיבה נוספת להתיר, שהרי אנו חיים בקהילות מעורבות, וגם מי שמחמיר בדברים אלו, הרי שאם יבואו אורחים שנוהגים לאוכלם על פי מנהגם (מנהג ע"פ ההלכה כמובן), יוכל לתת להם אוכל זה, ואם כן, שפיר קיימת סברת 'הואיל'. אמנם, יש שאסרו, שמא יבואו לאוכלו בו ביום. וגם מי שמקל בכך, צריך כמובן להיזהר מחשש זה.
 
 
בשאלה זו יש לדון בשני עניינים: א. גזל הגוי. ב. מוקצה. לעניין גזל הגוי לא נאריך כעת. בלוח ארץ ישראל אוסר מסיבה זו, אולם בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ס"ד) כותב שלפי שטר המכירה שלנו אין גזל הגוי, כי אנו כותבים שהנכרי מרשה לישראל להשתמש בחפץ מיד לאחר הפסח וכו'. לעניין מוקצה: לכאורה צריך הדבר להיות אסור, כיוון שבין השמשות היה הדבר מוקצה (שהרי בין השמשות הוא ספק יו"ט ספק שבת, וביו"ט החמץ הוא מוקצה), ולכן מתוך שהתקצה לבין השמשות, הרי שהוא מוקצה לכל השבת. אולם, מכמה ראשונים (עיין תוס' ביצה ד. ד"ה תימא, ובסוכה י: ד"ה עד מוצאי) משמע שאין אומרים מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר, אלא רק להבא. למשל, כביסה שהיתה רטובה מאוד בבין השמשות (ומדובר ביום חורפי, שלא היה צפוי שתתייבש), הרי שמתוך שבין השמשות לא היתה הכביסה ראויה לשימוש, נאסרה לכל השבת (גם אם תתייבש). אולם, במקרה שלנו, בבין השמשות - מצד שבת אין האוכל אסור, אלא רק מצד יו"ט שלפניו, וכיוון שאין האיסור בבין השמשות מצד אותה שבת, אין הוא אוסר לשבת[1]. בשער המלך (הלכות יו"ט, פ"א, הכ"ד) כתב שייתכן שכל דברי התוס' הנ"ל, אמורים רק בדבר שנאסר בבין השמשות מדרבנן, אולם דבר שנאסר מדאורייתא, גם אם האיסור הוא מחמת יום שעבר, אסור לכל השבת. וכן כתב הפמ"ג (תצ"ח, מש"ז, ס"ק ב; פתיחה להלכות יו"ט כ, אות יז). ייתכן להסביר חלוקה זו בסברה, על פי החלוקה המקובלת שאיסורי תורה הם איסורים בחפצא, ואילו איסורי דרבנן הם איסורים בגברא. ואם כן, רק דבר שהיה אסור בגברא בבין השמשות אין מוקצה לשאר השבת, וזו סברת תוס', אולם דבר שהיה אסור בחפצא בבין השמשות, יהיה אסור לכל השבת, אף אם איסורו היה מחמת יום שעבר (ובכמה אחרונים משמע שאין אומרים מיגו דאתקצאי באיסור בגברא, כגון בכלי שמלאכתו לאיסור שנשבר בשבת והפך להיתר, או שהיה על בסיס בבין השמשות, ואכמ"ל).
 
מהרמב"ם משמע שאין איסור מוקצה מחמת יום שעבר גם במוקצה מחמת איסור תורה. המשנה בחולין פג. אומרת, שהמוכר בהמה בערב פסח, צריך להודיע לקונה אם מכר את אמה או את בתה באותו יום. ומבאר הרמב"ם (בפירוש המשניות) שכאשר אדם קונה בהמה בערב פסח, בודאי ישחט אותה באותו יום. ולכן, אסור לקונה השני לשחוט את בהמתו באותו יום, בגלל איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. משמע מכאן שזהו איסור דאורייתא (כי הראשון "בודאי באותו יום ישחטנה"). למרות זאת, פסק הרמב"ם (הלכות שחיטה, פי"ב הי"ד), שלמחרת, דהיינו ביו"ט עצמו, יכול לשוחטה. ואם כך, ניתן להסיק, שלמרות שבבין השמשמות היתה אסורה (בגלל 'אותו ואת בנו') לא נאסרה לשבת, כיוון שזהו מוקצה מחמת יום שעבר. כך עולה גם משו"ת רע"א (סימן ה'). הגמ' בשבת קיד. אומרת שלפי ר' עקיבא, ייתכן ששבת תחול מיד לאחר יום הכיפורים. בהנחה שאוכל ביום כיפורים הוא מוקצה (למרות שראוי לקטנים), הרי שמתוך שנאסר האוכל בבין השמשות של שבת (בגלל איסור היום הקודם - יום הכיפורים), ייאסר לכל השבת, ויהיה צורך לצום יומיים? והגמ' לא שאלה זאת, ולכן ברור שהאוכל לא נאסר בשבת, כי מוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן. ומסיים רע"א, שלפי זה, יהיה מותר בארץ ישראל, לאכול חמץ בשבת שלאחר שביעי של פסח (ואמנם אח"כ כותב וצ"ע. אך נראה שאין הדברים אמורים על עיקר שיטת תוס', אלא על הראיה מיוה"כ לשיטות הראשונים השונות). בלוח ארץ ישראל כתב שיש להקל מצד 'מוקצה מחמת יום שעבר' (ואמנם החמיר מצד 'גזל הגוי'). ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ס"ד) העלה להקל למעשה. ולכן, מי שמקל בכך, יש לו על מה שיסמוך, ובודאי שיש מקום רב להקל בדברים שאינם חמץ, אלא שרגילים לצרף גם אותם למכירה, כי נפתחו לפני פסח, או שאין להם הכשר לפסח וכד' - כי בכך יודה כנראה גם שער המלך שהובא לעיל.
 
 
במוצאי שבת הגדול - לדעת המ"ב אומרים 'ויהי נועם', אך לדעת לוח ארץ ישראל, ושו"ת צי"א, אין אומרים. יש להכין מי מלח לפני שבת. אם לא הכינו, ניתן להכין בשבת כמות קטנה (שתספיק כדי לכסות את הכרפס), וישימו קודם את המלח ואח"כ את המים (ינהג הפוך מהרגיל ביום חול).
 
יש להכין חרוסת לפני שבת. אם לא הכינו: יחתוך את האגוזים לחתיכות קצת גדולות. לגבי הלישה: ייתכן קודם את היין ואח"כ את האגוזים וכו'; יעשה בלילה רכה, ולכתחילה יערב באצבעו (לדעת החזו"א, ניתן לערב בכף). מי שעושה בלילה עבה, בשני השינויים הנ"ל, יש לו על מי לסמוך. אם נתנו מעט משקה בחרוסת לפני שבת (אך קצת יותר מכמה טיפות), ניתן להוסיף בשבת עוד משקה. זרוע - יש לצלותה כמובן לפני שבת. אם לא צלו, יניחו זרוע מבושלת, שאינה צלויה. בליל שבת, אין אומרים מגן אבות ו'מעין שבע' (אך אומרים 'ויכולו'). יש האומרים 'שלום עליכם' ויש שאינם אומרים. ייתכן להציע לומר פעם אחת כל בית (ולדלג על 'אשת חיל'). יש לעשות 'עירוב תבשילין' ע"י מצה ותבשיל נוסף. מי שלא יבשל מיו"ט לשבת, אלא רק ידליק נרות, יעשה 'עירוב תבשילין' ללא ברכה (ויאמר את הנוסח 'בהדין עירוב...'). ניתן להתיר לבשל משביעי של פסח לשבת, 'מצה שרויה' (אף למחמירים בכך) או קטניות עבור שבת. אמנם, ייזהר שלא לאכול בטעות מתבשילים אלו (ויש המחמירים ואינם מבשלים דברים אלו). בשבת הצמודה לשביעי של פסח - נחלקו האם מותר לאכול חמץ. להלכה, המקל בכך, בפרט בדברים שאינם חמץ, אלא שנהגו למוכרם לגוי - יש לו על מה לסמוך (נפתחו לפני פסח; אין 'הכשר לפסח' למרות שלפי המרכיבים אין זה חמץ, וכד').
 

[1] ייתכן להוסיף, שיש כאן מעין 'ממה נפשך' - אם בין השמשות הוא יו"ט, ואם כן האוכל אסור בבין השמשות, הרי שאין קשר בין בין השמשות לבין שבת, ואם בין השמשות הוא שבת, הרי שאין האוכל מוקצה בבין השמשות. אמנם אין דבר זה ברור, שהרי מבחינת מחשבתו של האדם, היה הדבר מוקצה בבין השמשות. ואכמ"ל.
שיעור זה הופיע לראשונה בדף קשר, שבת פרשת צו - שבת הגדול, ז' בניסן תשנ"ח, גליון מספר 646