פסח

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". (שמות י"ג, ח)

בליל הסדר אנו מקיימים מצווה מיוחדת - לספר ביציאת מצרים. הגמרא והפרשנים הרבו לדון בגדריה של מצווה זו: כיצד יש לספר ביציאת מצרים (על ידי שאלה דווקא), מתי יש לעשות זאת ("יכול מראש חודש?"), ובעיקר - על מה יש לספר: האם יש לתאר את עצם היציאה ממצרים, או שמא ניתן לדון גם בהלכות ההגדה ובהלכות קרבן הפסח, מבלי לתאר את תהליך היציאה ממצרים[1].

שאלה נוספת, שבדרך כלל אינה עולה לדיון, נוגעת למסגרת היציאה ממצרים: ממתי מתחילה "יציאת מצרים" שעליה יש לספר? האם יציאת מצרים מתחילה בברית בין הבתרים? אולי בבריאת העולם, שנוצר למען התורה ולמען ישראל? ומתי מסתיימת יציאת מצריים - האם ברגע שבו בני ישראל גורשו ממצרים? אולי בקריעת ים סוף? ואולי יש לציין את הכניסה לארץ ישראל או את בניית בית המקדש כרגע המציין את סיומו של השחרור משעבוד מצרים?

למעשה, ייתכן ששאלה זו תלויה בלשונות הגאולה השונות: ארבע לשונות הגאולה הראשונות מסתיימות בשחרור ממצרים, אך הלשון החמישית - "והבאתי" - מציינת את הכניסה לארץ ישראל. בשיר "דיינו", לעומת זאת, אנו מתייחסים לבניין בית המקדש כסיומו של תהליך היציאה ממצרים. להלן ננסה לבחון את השאלה שהצגנו, כפי שהיא משתקפת בפסוקים.

מצוַת ההסבה

כידוע, אנו נוהגים להסב בליל הסדר, כדי לבטא ולפרסם את העובדה שאנו בני חורין. חובה זו יוצרת בימינו בעיה קשה, שהרי כיום - בני חורין אינם נוהגים להסב כלל, ואף מלכים אינם מסבים בשעה שהם אוכלים. מכאן, שההסבה מסמלת מבחינתנו חירות רק כיוון שחז"ל אמרו לנו שהיא מסמלת חירות, ואם חז"ל היו אומרים שישיבה על כריות אדומות מסמלת חרות - היינו יושבים על כריות אדומות בליל הסדר, כדי לסמל את חירותנו. יתר על כן: ההסבה בימינו אינה נוחה כלל (ולכן בשעת האכילה, כאשר חובת ההסבה אינה קיימת, אף אחד אינו מסב...). סביר להניח שבזמנם של חז"ל, כאשר נהגו להסב בשעת הסעודה, היו יושבים על כורסאות המתאימות להסבה ומשתמשים בכוסות המתאימות לשתייה בשעת ההסבה.

אם נעמיק לבחון את חובת ההסבה, נגלה שהיא לא סימלה שחרור בצורה מושלמת גם בימי חז"ל. ראשית - הנביאים מתייחסים במקומות שונים להסבה כאל פעולה שלילית, המאפיינת אנשים הזוללים ואינם שובעים. מעבר לכך, גם בעבר, כאשר העשירים והאצילים היו נוהגים להסב, רוב העם ודאי השתמשו בכסאות רגילים, וההסבה לא הייתה נוחה להם במיוחד. מדוע, אפוא, תיקנו חז"ל להסב בליל הסדר, ולא מצאו ביטוי אחר לחירות - ביטוי שאין לו משמעויות שליליות נלוות, והוא מסמל חירות גם עבור רוב-רובו של העם?

סדר הכתובים וסדר המאורעות

באחד מהשיעורים הקודמים, ביארנו שחלק מהפסוקים שבפרשת החודש (שמות י"ב) נאמרו לבני ישראל רק לאחר היציאה ממצרים. ההוכחה הבולטת לכך הוא הפסוק "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים", שיכול היה להיאמר רק לאחר היציאה ממצרים, למרות שהוא כתוב בתורה עוד לפני מכת הבכורות. כך גם הבינו חז"ל, שהרי הם קבעו שפסח מצרים נהג יום אחד בלבד, למרות שהתורה כותבת במפורש בפרשת החודש שיש לחגוג את הפסח שבעה ימים. מכאן, שחז"ל הבינו שציווי זה לא נאמר על פסח מצרים אלא על פסח דורות[2].

במקביל לפרשת החודש, שחלקים ממנה נאמרו לאחר יציאת מצרים ונכתבו לפניה, פרשת "זאת חוקת הפסח" (שמות י"ב, מג-נ) נכתבה לאחר היציאה ממצרים אך ודאי שנאמרה לפניה. לא ייתכן שמשה לימד את בני ישראל את הלכות אכילת הפסח לאחר היציאה ממצרים, שהרי התורה מעידה שבני ישראל עשו כאשר אמר להם משה, והפסח נאכל באותה השנה בערב היציאה ממצרים[3].

בסך הכל, עולה מכאן שישנן שתי פרשיות שסדרם בפסוקים אינו תואם את הסדר ההיסטורי: פרשת החודש נאמרה לאחר היציאה ונכתבה לפניה, ופרשת "זאת חוקת הפסח" נאמרה לפני היציאה ונכתבה לאחריה. כמובן - יש לשאול מדוע לא סדרה התורה את הפרשיות לפי הסדר ההיסטורי.

התיאור הכפול של יציאת מצרים

פעמיים מוזכרת יציאת מצרים בפסוקים. בתחילת פרק י"ב, ה' מצווה את משה על לקיחת הפסח ואכילתו, משה מצווה זאת לעם, והתורה מעידה "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (שמות י"ב, כח). מייד לאחר מכן, התורה מתארת את מכת הבכורות ואת יציאת מצרים.

לאחר תיאור היציאה ממצרים, חוזרת התורה לפרשת "זאת חוקת הפסח": תחילתה וסיומה של פרשייה זו כמעט זהים לתחילתה ולסיומה של פרשת החודש, ולאחריה מציינת התורה פעם נוספת: "ויהי בעצם היום הזה, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאֹתם" (שמות י"ב, נא).

נראה, שהאזכור הכפול של יציאת מצרים מציין שתי זויות ראיה של היציאה. הזווית הראשונה מתארת את גירושם של בני ישראל ממצרים על ידי פרעה. יציאה זו אינה מכובדת כפי שהייתה צריכה להיות: בני ישראל מגורשים ממצרים בחיפזון, בלילה, הם אינם יכולים להתמהמה ואינם מספיקים אפילו להכין לעצמם צדה לדרך. הזווית השנייה, לעומת זאת, מתארת את שחרור בני ישראל ממצרים על ידי הקב"ה. כאן, בני ישראל יוצאים ממצרים ביד חזקה, בעצם היום הזה, ולא כגנבים בלילה[4].

מתי יצאו בני ישראל ממצרים?

בפרשת "קדש לי", כותבת התורה שיש לחוג את חג הפסח ביום השביעי בלבד[5]:

"שבעת ימים תאכל מצֹת, וביום השביעי חג לה'". (שמות י"ג, ו)

באותה פרשה, מצווה התורה על מצוַת "והגדת לבנך ביום ההוא", אולם אינה מפרשת מהו "היום ההוא" שיש לקיים בו מצווה זו. באופן פשוט, כיוון שהתורה ציוותה קודם לכן לחוג את היום השביעי, ניתן היה לומר שמצוַת ההגדה נוהגת ביום השביעי, ובו יש לספר לבנים על יציאת מצרים. כמובן, הבנה פשוטה זו אינה תואמת את ההלכה שאנו נוהגים, שמצוַת ההגדה נוהגת בליל הסדר, החל דווקא ביום הראשון של חג הפסח. יתר על כן: כלל לא ברור מהי משמעותו של היום השביעי, שבו מצווה התורה לחוג חג לה'.

נראה, שהבנת משמעותו של היום השביעי עוברת דרך השאלה שפתחנו בה: מתי התחילה יציאת מצרים. בני ישראל גורשו ממצרים בט"ו בניסן, אולם מצרים היא ארץ גדולה, וייתכן שגבולה הגיע עד ים סוף, שאותו חצו בני ישראל רק ביום השביעי[6]. ואכן, הניגוד בין היציאה ממצרים ביום ט"ו בניסן לבין תהליך היציאה הארוך יותר, מט"ו בניסן ועד כ"א בו, מתבטא בדבריו של משה:

"ויאמר משה אל העם - זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... היום אתם יֹצאים בחֹדש האביב". (שמות י"ג, ג-ד)

מחד גיסא - "זכור את היום הזה אשר יצאתם", אך מאידך - "היום אתם יוצאים".

ייתכן שההבדל בין ט"ו בניסן לבין כ"א בו מקביל לשתי זוויות הראייה שהזכרנו לעיל. מזווית הראייה של פרעה, בני ישראל גורשו ממצרים בט"ו בניסן, אולם מזווית הראייה של הקב"ה - יציאת מצרים לא הושלמה עד כ"א בניסן, כאשר בני ישראל עברו את ים סוף והמצרים טבעו בו. לכן, כאשר התורה מתארת את זווית הראייה של הקב"ה - היום הראשון אינו מוזכר אלא היום השביעי בלבד, ואילו כאשר התורה מציינת את זווית הראייה של פרעה - מוזכר רק יום ט"ו בניסן.

שבעת ימי חג המצות

תיאור שתי זוויות הראייה נותן מענה לשאלה נוספת: מדוע חייבים אנו לאכול מצות במשך שבעה ימים? בספר דברים, התורה מנמקת את חובת אכילת המצות בכך שבני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון:

"שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים...". (דברים ט"ז, ג)

בדומה לכך, מתארת התורה את היציאה ממצרים גם בספר שמות:

"כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צֵדה לא עשו להם". (שמות י"ב, לט)

המצות מסמלות את זווית הראייה הראשונה: יציאה שאינה מכובדת, בחיפזון ומבלי יכולת להתמהמה. אף על פי שהגירוש התרחש כתוצאה מהמכות שהקב"ה הכה בהם את מצרים, זו אינה היציאה ביד חזקה ובזרוע נטויה, המתוארת ע"י זווית הראייה השנייה[7]. הגאולה החלקית הזו הפכה לגאולה שלמה רק בקריעת ים סוף[8], ולכן אנו אוכלים מצות במהלך כל שבעת הימים, מהתחלת היציאה ממצרים ועד להשלמתה.

אמנם, לאכילת המצות יש משמעות גם בזווית הראייה השנייה - זו המתארת את הגאולה מנקודת מבטו של הקב"ה. חובת אכילת המצות מקבילה לאכילת לחמי תודה עם הקרבנות, ולכן חייבים ישראל לאכול מצות בליל הסדר, כאשר מביאים את קרבן הפסח[9]. אכילת המצות שבעה ימים מסמלת שהגאולה עדיין לא הגיעה, בני ישראל עדיין נחשבים למגורשים מפרעה ונמצאים תחת מוראו. רק ביום השביעי, כאשר בני ישראל נשתחררו לחלוטין מעולו של פרעה, אפשר לחזור ולאכול חמץ[10].

ההסבה - סמל לגאולה שאינה שלמה

עתה ניתן לחזור לשאלת ההסבה שבה פתחנו. המאכלים הנאכלים בליל הסדר אינם מסמלים באופן ישיר את הגאולה: המרור מסמל את השעבוד, קרבן הפסח מסמל את פסיחתו של הקב"ה על בתי ישראל, ואף המצות - כאמור - אינן מסמלות את הגאולה השלמה. כאשר אנו כורכים את הפסח, המצה והמרור כאחד - אנו מסמלים את תחושת השעבוד, את ראשית הגאולה ואת זמן הגאולה הלא-שלמה. חז"ל קבעו את חובת ההסבה כדי לסמל חירות מחד (שכן בליל הסדר החלה הגאולה), אך גם שעבוד מאידך (שהרי הגאולה עדיין אינה שלמה). יציאת מצרים שבליל ט"ו היא יציאה סמלית בלבד. יציאת מצרים המלאה מתרחשת רק ביום השביעי. ההסבה היא סמל לגירוש ממצרים - גאולה לא-שלמה, הנכפית עלינו גם אם היא אינה נעימה לנו.

מעתה מבינים אנו שהמצות אינן מכונות "לחם עוני" כיוון שהן לחמם של עניים (שהרי התורה אינה מציינת בשום מקום שבני ישראל אכלו בשעבוד מצרים מצות), אלא כיוון שהן מייצגות גאולה 'ענייה'. אין זו הגאולה השלמה העתידה להיות בקריעת ים סוף, וודאי שאין זו הגאולה השלמה של הכניסה לארץ ובניין בית הבחירה.

מהותו של ליל הסדר

כדי להשלים את התמונה, נתייחס לעוד שאלה אחת, כמעט מתבקשת: מדוע, אפוא, אנו חוגגים את ליל הסדר בליל ט"ו בניסן ולא בליל כ"א בו? אם הגאולה השלמה התרחשה רק ביום השביעי - מן הראוי היה לחגוג את חג החרות בליל היום השביעי, ולא בליל היום הראשון?!

התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שתחילת הגאולה היא הזמן המהותי יותר, אף על פי שהוא אינו עיקר הגאולה[11], אך נראה שניתן להוסיף תשובה משמעותית יותר. בספר דברים, התורה קובעת שמועד היציאה ממצרים הוא "בערב כבוא השמש" (דברים ט"ז, ו) - כלומר, עם שקיעת החמה. בין אם נבין שהיציאה התרחשה ביום ובין אם נבין שהיא התרחשה בלילה - ברור שהיא לא התרחשה לפנות ערב. מהי, אפוא כוונת התורה?

נראה, שהגאולה ממצרים אינה מתחילה במכת הבכורות אלא קודם לכן, כאשר בני ישראל החלו לפעול למען יציאתם[12]. האדם מתחיל להיות בן חורין מאותו הרגע שהוא מתחיל לפעול למען חרותו. בני ישראל החלו להיגאל כבר בשקיעת החמה, כאשר שחטו את הפסח ומרחו מדמו על המשקוף.

אמנם הגאולה ביום הראשון אינה גאולה שלמה, אך היא התחילה ע"י מעשיהם של ישראל. בניגוד לגאולת היום השביעי, שבה לא עשינו דבר - כפי שנאמר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - אין אדם שלא היה שותף לעשיית הפסח קודם גאולת היום הראשון.

כמו הגאולה, אף מצוַת ההגדה פותחת ביוזמה: קודם שהאב מספר לבנו על היציאה ממצרים, הבן שואל אותו "מה זאת". כך אנו מסמלים עיקרון חשוב המבוטא בליל הסדר: הבן לא יקבל תשובה אם לא ישאל, ועם ישראל לא ייגאל אם לא יפעל כדי לגאול את עצמו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ואין הכוונה רק לעצם היציאה. בכל דור ודור חייב אדם לפעול כאילו הוא יוצא ממצרים, ולִרצות ולפעול כדי שיזכה לצאת מעבדות לחירות.