סוכה | דף טו | פרוץ כעומד

במשנה שבסוגייתנו נאמר:

"המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן – כשרה".

מלשון המשנה משמע שכאשר יש שטח שווה של סכך כשר ושל סכך פסול – "ריוח ביניהן כמותן", הסוכה כשרה. הגמרא מקשה שדין זה נכון רק לפי אחת מדעות האמוראים:

"לימא תיהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע, דאתמר, פרוץ כעומד – רב פפא אמר מותר, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור. אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע: מאי כמותן – בנכנס ויוצא".

מחלוקתם של רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מתייחסת במקורה (עירובין טו ע"ב) לדיני מחיצות שבת, שבהן נאמר הכלל שאם פרוץ מרובה על העומד המחיצה פסולה, וממילא יש לדון במקרה שבו הפרוץ והעומד שווים:

"איתמר: פרוץ כעומד – רב פפא אמר מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור. רב פפא אמר מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה: לא תפרוץ רובה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה".

לדעת רב פפא הפרצה נחשבת כפסול, ורק כאשר רוב המחיצה פסולה חל עליה שם של "פרוץ". לעומת זאת, רב הונא בריה דרב יהושע סבור שיש צורך ברוב גדור כדי שיהיה שם של "גדר". ממילא, מקשה הגמרא בסוגייתנו, דברי המשנה, המכשירה בפרוץ כעומד, הם דווקא לשיטת רב פפא. משום כך טורחת הגמרא להעמיד ולהסביר את המשנה בדרכים שונות.

אמנם, בגמרא לקמן (כב ע"ב) נאמר:

"ושצילתה מרובה מחמתה כשרה. הא כי הדדי – פסולה, והא תנן באידך פירקין ושחמתה מרובה מצילתה פסולה, הא כי הדדי – כשרה! לא קשיא: כאן מלמעלה, כאן מלמטה".

הגמרא מקשה בין שני מקורות המתייחסים בצורה הפוכה למצב שבו צלתה שווה לחמתה, ומיישבת "כאן מלמעלה כאן מלמטה". רש"י על אתר (ד"ה כאן) מסביר:

"הא דדייקינן כי הדדי פסולה למעלה קאי, כשיש בין קנה לקנה כמלא קנה אפילו מצומצם פסולה, לפי שחמת האויר נראית בארץ רחבה הרבה מן הצל של סכך, והא דדייקינן כי הדדי כשרה - נקט שיעוריה מלמטה, שחמה וצל שוין, בידוע שהקנים רחבים מן האויר".

מדברי רש"י עולה שכאשר הסכך שווה לאוויר הסוכה פסולה, ודווקא כש"הקנים רחבים מן האוויר" יש להכשיר. דברים אלו מתיישבים היטב עם שיטת רב הונא בריה דרב יהושע, אך לכאורה הם סותרים את דעת רב פפא! קושי זה מתעצם לאור המשך דברי הגמרא שם, המבארת שרב פפא עצמו מקבל את החילוק של הגמרא.

לאור קושי זה יש מן הראשונים (ר"ת המובא בתוספות שם ד"ה כזוזא) שפירשו את הגמרא שם שלא כפשוטה, אך המאירי בסוגייתנו (טו ע"א ד"ה אמר) יישב את הקושיה באופן אחר:

"ומה שהוכשרה סוכה זו בריוח כמותן הוא לדעת רב פפא שאמר פרוץ כעומד מותר, ודוקא בסכך פסול, אבל אם ניטל הסכך פסול ונשאר אויר במקומו אף על פי שהוא בפחות משלשה אין מתירין בה אלא בעומד מרובה שתהא צלתה מרובה מחמת סכך מחמתה".

לדעת המאירי יש לחלק בין שני מצבים: כאשר מעורב סכך פסול בתוך הסכך אפשר להכשיר ב"פרוץ כעומד", ואילו כאשר יש אוויר ריק בין הסככים יש לפסול ב"פרוץ כעומד". מה הטעם לחלק בין המצבים?

נראה להסביר את דברי המאירי לאור נימוקיהם של האמוראים בגמרא בעירובין הנ"ל. כאשר יש בסוכה סכך פסול, סבור המאירי, יש כאן דין של "סכך" אלא שיש פסול חיצוני המבקש לפסול אותו. ממילא, דווקא כאשר רוב הסוכה מסוככת בסכך פסול יש בכך כדי לפסול אותה. אמנם, כאשר חצי מן הסכך הוא אוויר ריק, לא נוצר שֵׁם "סכך" כלל אם אין רוב הסוכה מסוככת, ובמקרה זה יודה רב פפא שהסוכה פסולה, משום שכאשר אין הסכך יוצר צל אין כל הצדקה לכנותו בשם "סכך". הבחנה זו בדיני סוכה עומדת בניגוד לדיני מחיצות שבת, אשר אפשר לראות אותן כמחיצות גם אם יש בהן פרצות, והתורה חידשה שפרצותיהן נחשבות כפסול.