פרישת הכהן הגדול ומעמד הר סיני

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

יומא ד – פרישת הכהן הגדול ומעמד הר סיני

הדף של היום ממשיך את סוגיית הפתיחה של המסכת, שבה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש על מקור חובת הפרישה של הכהן הגדול פני יום הכיפורים: לדעת רבי יוחנן המקור הוא בימי המילואים, ואילו לדעת ריש לקיש המקור הוא מפרישת משה רבנו במעמד הר סיני. הגמרא (ד ע"א-ד ע"ב) מביאה ברייתא המסייעת לריש לקיש, ומתוכה אפשר לנסות וללמוד על מטרתה של הפרישה לשיטתו:

תניא כוותיה דריש לקיש: משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר (שמות כד, טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני. זה היה מעשה אחר עשרת הדברות, שהיו תחלה לארבעים יום, דברי רבי יוסי הגלילי
רבי עקיבא אומר: וישכן כבוד ה' - מראש חודש, ויכסהו הענן - להר, ויקרא אל משה - [משה] וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה.
רבי נתן אומר: לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת.
רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו, כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת ובזיע.

הברייתא פותחת במחלוקת בין רבי יוסי הגליל לרבי עקיבא בשאלת פרישתו של משה קודם עלייתו להר סיני. לדעת ריה"ג הענן כיסה את משה במשך שישה ימים אחרי מעמד הר סיני, לפני עלייתו להר. ואילו לדעת רבי עקיבא לא התקיימה פרישה כזו והפסוק "ויקרא אל משה" מתאר את קריאתו של הקב"ה אל משה בסוף מעמד הר סיני, כשכל ישראל עומדים, ומטרתו לחלוק כבוד למשה. ברור מדברי הברייתא שדעת ריה"ג מסייעת לריש לקיש ואילו דעת ר"ע חולקת עליו, אך לא ברור מהי עמדתם של רבי נתן ורבי מתיא בן חרש.

המהרש"א (בחידושי אגדות ד ע"ב ד"ה למרק) כתב שדברי התנאים הללו מהווים המשך לשיטת רבי עקיבא, שלא הייתה כלל פרישה, והם מסבירים את מטרתה של הקריאה אל משה. למרות דבריו, נראה שההבנה הפשוטה של דברי התנאים היא שהם מקבלים את עמדת ריה"ג ומסבירים את טעם פרישתו של משה, וכן כתבו הראשונים על אתר. לאור זאת, יש מקום ללמוד מדבריהם בעניין פרישת הר סיני על טעם הפרישה לפני יום הכיפורים.

בעיון זה נדון בדברי רבי מתיא בן חרש, "לא בא הכתוב אלא לאיים עליו". הריטב"א (ד ע"א ד"ה זה) כתב שסברה זו איננה שייכת בכהן גדול לדורות, אך מדברי רש"י (ד ע"ב ד"ה לאיים) עולה אחרת:

הוא נמי סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה, ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה, בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה.

רש"י כותב שהצורך באיום הוא כדי ש"ישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה", ומדבריו עולה שמדובר בדין כללי של הנכנס למחנה שכינה ולא בסברה ייחודית הקשורה למעמד הר סיני. במשנה אפשר למצוא הד מסוים לאימתו של הכהן הגדול בתיאור טקס ההשבעה בערב יום הכיפורים (יח ע"ב):

אמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין.

מן המשנה עולה שהיה צורך בהבאתו של הכהן הגדול מצב לרגשי של אימה, בכדי שישמור על קיום עבודת היום כהלכתה. מסתבר שהבכי המתואר במשנה לאחר פרישת הכהן מן הזקנים, מבטא גם את ה"אימה" שבה היה הכהן הגדול שרוי, ולא רק עלבון על כך שחשדו בו. עם זאת, נראה שמדובר בסוג אימה שונה מזה שחווה משה בהר סיני.

סברתו של רבי מתיא בן חרש מופיעה בפירוש בראשונים על גמרא המתארת את תפקיד הפרישה ביום הכיפורים ביחס לפרישת הכהן השורף את הפרה (ח ע"א-ח ע"ב):

תנו רבנן: אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא שזה פרישתו לקדושה, ואחיו הכהנים נוגעין בו, וזה פרישתו לטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו.

את הביטוי "שזה פרישתו לקדושה" פירש רש"י (ח ע"ב ד"ה שזה) כך:

שזה פרישתו לקדושה - ליכנס למחנה שכינה, ולא יהא לבו זחה עליו, ויהא נבדל מכל קלות ראש, שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות.

מדברי רש"י עולה שתכלית הפרישה ביום הכיפורים, בדומה לתכלית הפרישה בהר סיני, היא להבדיל את הכהן מקלות ראש ולגרום שתחול עליו אימה לקראת הכניסה למחנה שכינה. דברים דומים כתב גם הר"ן בדרשותיו (הדרוש השלישי), תוך שהוא משווה את הפרישה ביום הכיפורים לפרישה במעמד הר סיני:

וידוע הוא שאלו ימי הפרישות כמו שאמרו ז"ל, הם כדי שיתבודד האדם באותם ימי הפרישה בדרכי השם יתברך ובעבודתו המוטלת עליו, ויפשיט עצמו מדמיונות גשמיים המונעים שלמותו, ושיוציא אל הפועל מה שבכוחו.

וכך כתב גם ערוך השלחן העתיד (קנח, א):

מפרישין כה"ג... כדי שיתבודד שמה וליתן אל לבו להכין עצמו לעבודות של יום הקדוש, ושיכנס לפני ולפנים וגם יתפלל בעד כלל ישראל, וידע ויתבונן לפני מי הוא עובד ולאיזה מקום הוא נכנס למקום להבת שלהבת, ואז תקובל עבודתו ותפלתו. ושבה ימים הוא היקף שלם להתרגל במחשבות טהורות.

הרב אברהם סתיו