פרישת הכהנים בשעת הקטרת הקטורת ועבודות הפנים

  • הרב יוסף מרקוס

א.      פתיחה

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, במרכז עבודת הכהן ביום הכיפורים עומדות עבודות הפנים, אשר כוללות את מעשה הקטורת והזאת דם הפר והשעיר בתוך קודש הקודשים. תיאור עבודת הפנים בתורה מסתיים בציווי כללי (ויקרא טז, יז):

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

בפשטות, הביטוי 'בבואו לכפר בקודש' מתייחס אל פעולת הזאת הדמים בקודש הקודשים שהרי זהו הביטוי בו השתמשה התורה לעיל כאשר היא ציוותה על הזאת הדם בקודש הקודשים. מדיוק זה, ניתן היה להסיק שהפרישה של שאר הכהנים מאוהל מועד נזקקת דווקא בשעת עבודות הדמים. נראה שכך הבין החזקוני, על פי הפשט, כאשר הציע את המשמעות של דין זה:

שמא יארע להם טומאה בעודם שם ואין הכהן מכפר על טומאה שאירעה בו ביום.

החזקוני מסביר שהחשש הוא שהכהנים שיהיו באוהל מועד יטמאו את המשכן ועבודת הכהן הגדול לא תוכל לכפר  על טומאה זו.

אולם, בניגוד להסבר זה של הפסוקים, חז"ל הבינו שהציווי מכוון אף לשעת הקטרת הקטורת. יתר על כן, מדבריהם נראה שהמוקד המרכזי של הציווי הוא דווקא על שעת הקטרת הקטורת. הגמרא בדף מג ע"ב – מד ע"א מביאה דרשה בנושא (המופיעה אף בספרא):

תנו רבנן: וכל אדם לא יהיה באהל מועד...אין לי אלא בשעת הקטרה, בשעת מתן דמים מנין? תלמוד לומר: "בבאו לכפר". אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין - תלמוד לומר: "עד צאתו".

מדרשה זו נראה כי עיקר הציווי נאמר ביחס להקטרת הקטורת בעוד שהצורך בפרישה גם בשעת כפרת דמים נלמד רק מריבוי, מהמילים 'בבואו לכפר'.

ב.      פרישה בשאר ימות השנה

דין הפרישה, על פי חז"ל, אינו ייחודי דווקא ליום הכיפורים. כך מפורש בתוספתא בכלים (ב"ק א, ו):

ר' יוסי אומר: כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, כך פורשין בשעת מתן דמים, פר כהן משיח, פר העלם דבר של צבור, ושירי עבודה זרה ודמים של יום הכפורים.

רבי יוסי מניח כדבר פשוט שיש צורך לפרוש בשעת ההקטרה שבכל יום. הוא ממשיך ואומר שכפי שיש לפרוש בכל יום, כך יש לפרוש בשעת מתן דמים של החטאות הפנימיות ובשעת הזאת דמים ביום הכיפורים[1].

הגמרא ביומא מד ע"א מביאה ברייתא זו, ובדף מד ע"ב הסוגיה דנה במקורם של הדברים:

אמר מר: כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודת כוכבים. מנא לן? אמר רבי פדת: אתיא כפרה כפרה מיום הכפורים.

רבי פדת לומד גזירה שווה מכפרת הדמים של יום הכיפורים לכפרה בקודש בכל השנה. אולם יש לשים לב לכך שהוא אינו מציע מקור לחיוב הפרישה בעבודת הקטורת של כל השנה[2]. תוס' ישנים שם (ובמקביל בתוס' רא"ש) מעלים שאלה זו ועונים:

ויש לומר דמסתבר ליה כיוון דקטורת הוי דבר שבחשאי שצריך לפרוש גם בשעת הקטרה דהיכל

בדבריהם, תוספות מתייחסים להגדרת מעשה הקטרת הקטורת ביום הכיפורים העולה במספר סוגיות בש"ס[3] -  'דבר שבחשאי'. כך, לדוגמא, ביומא דף מד ע"א :

ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת - על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.

בפשטות הכוונה היא לעובדה שהקטרת הקטורת של יוה"כ נעשית כאשר הכהן הגדול נמצא באוהל מועד לבדו, וכפי הסביר רבנו גרשום בערכין טז. ולומדים משם גם לאופי של הקטרת הקטורת בשאר השנה[4].

ג.       הגדרת הדין

כמה אחרונים חקרו באשר לדין שלפנינו האם הוא דומה לדין 'ביאה רקנית', אותו למדו חז"ל במנחות דף כז ע"ב מהפסוק 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש' (ויקרא טז, ב), ולפיו ישנו איסור על כניסה סתמית אפילו להיכל, או שמא איסור השהייה הוא חלק מפרטי עבודת הקטורת והדם. נבהיר: האחרונים חוקרים, למעשה, האם איסור הפרישה הנו איסור המוטל בעיקרו על הכהנים או שמא איסור זה הנו סעיף ('דין') בעבודות הקטורת והדם, אשר תפקידו הוא להגדיר כי הן צריכות להיעשות דווקא כאשר הכהן שוהה בקודש או בקודש הקודשים לבדו.

חקירה זו מצויה כבר בדברי המאירי כבר:

אין הכהנים רשאים ליכנס להיכל שלא בשעת עבודה שנאמר: "ואל יבא בכל עת וכו' (ויקרא טז, ב) ואף על פי שזה נאמר [ב]בית קדשי [הקדשים] מכל מקום "מבית לפרוכת" לרבות כל ההיכל וכל שנכנס חוץ לקדש הקדשים שלא לצורך לוקה, ובקדש הקדשים חייב מיתה בידי שמים.

אחר שכן יש לשאול על מה הוצרך להקשות בסוגיא זו מ"וכל אדם לא יהיה באהל מועד"? ואף הפסוק למה הוצרך, והלא חייב על הביאה הואיל ושלא לצורך עבודה היא אפשר שאינו חייב אלא בדרך ביאה, רוצה לומר דרך פתח המזרח אבל הנכנס דרך גגות ופספסין, רוצה לומר, פתחים קטנים שבצידי העזרה פטור, ובא להשמיענו שבשעה זו מיהא לא יכנס בשום פנים, או שמא בא להזהיר ליכנס אף לצורך עבודה כגון להכניס את המחתה.

המאירי מתקשה בשאלה מהו הצורך בדין שלפנינו לאור האיסור הכללי לשהות לחינם בהיכל. הוא עונה שתי תשובות: 1. איסור הכניסה להיכל הוא רק בדרך ביאה וכאן התחדש שקיים איסור אפילו ללא דרך ביאה. 2. יש צורך לאסור כאן אפילו כניסה לצורך עבודה.

נראה ששתי התשובות משקפות את שני צדדי החקירה: בתשובתו הראשונה מניח המאירי שבאופן עקרוני הדין שלנו אכן זהה לדין הכללי של איסורי כניסה למקדש ולכן הוא צריך למצוא 'חורים' באיסור הכללי אשר 'נסתמים' על ידי האיסור שלנו. בתשובתו השנייה, לעומת זאת, הוא מבין שגדר האיסור כאן שונה ואינו מתחשב בגדרים הרגלים של כניסה למקום הקודש.

הגרי"ד (קונטרס, עמ' מו') הביא בשם אביו כמה הוכחות להבנה שהצורך בפרישה הנו 'דין' בעבודות הקטורת והדם ולא חלק מהאיסור הכללי המוטל על הכהנים:

1. הרמב"ם הזכיר חובה זו רק בהלכות עבודת יום הכיפורים (ד,ב) ובהלכות תמדין ומוספין (ג,ג) אולם לא בהלכות ביאת מקדש הכלליות, בחלק בו הוא עוסק בדרכים בהם ניתן להיכנס למקדש.

2. מוני המצוות לא מנו איסור זה כלאו עצמאי, דבר המוכיח שהם תפסו אותה כחלק מפרטי מצוות ההקטרה וכפרת הדם.

3. 'ראיה עצומה', כלשונו של הגרי"ד, היא מלשון הירושלמי (פרק ה, ג):

"ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי". בעון קומי רבי אבהו: והכתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו" (ויקרא טז, יז) אפילו אותן שכתוב בהן "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א, י) לא יהיו באהל מועד? אמר לון: מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקדוש ברוך הוא היה".

הירושלמי מניח שגם למלאכים אסור היה להיות בהיכל בשעת הקטרת הקטורת, והרי אין איסורים על מלאכים

"ועל כרחנו שלא נאסרה נוכחות אדם מפאת איסור הכניסה אלא מצד טיב ודרך העבודה".

קדם לגרי"ד, בעיסוק בשאלה זו, הר"י פערלא בפירושו 'לספר המצוות' לרס"ג (ל"ת קפג, עמ' רטו ד"ה ע"פ). בראשית דיונו (הארוך ביותר) בנושא, הוא נטה לומר שמדובר בחלק מאיסור כניסה הכולל לכהנים, במקביל לאיסור ביאה ריקנית, ובשעת הקטרה ומתן דמים האיסור מוסיף לאו נוסף. אולם בהמשך הדיון (ריז, ד"ה ואמנם) הוא חוזר בו וטוען שאכן אין כאן אזהרה על הנכנס אלא שמדובר באחד מדקדוקי מצוות ההקטרה וכמו שאמרו על הקטרות שהיא מוגדרת דבר ש'בחשאי'. גם הוא מוכיח (ריח, ב ד"ה ועכ"פ), בין השאר, מהירושלמי הנ"ל ומזכיר גם כן את העובדה שהראשונים לא מנו לאו זה.

ד.      משמעות הדין

ראינו לעיל (בחלק 'פרישה בשאר ימות השנה') את הגדרת הקטורת 'כדבר שבחשאי', והזכרנו שעל פי התוספות ישנים, הגדרה זו היא כל כך יסודית עד שלומדים מסברא שגם בשאר ימות השנה יש צורך ששאר הכהנים יפרשו בשעת הקטרת הקטורת. למעשה, יש לשים לב לעובדה שלמרות שגם בזמן עבודות הדם של יום הכיפורים יש חובת פרישה לשאר הכוהנים, אין עבודות אלו מוגדרות 'דבר שבחשאי', ועל מנת ללמוד שגם בעבודות הדם של החטאות הפנימיות בשאר השנה צריכים הכהנים לפרוש, הגמרא בדף מד ע"א נצרכה לגזרה שווה 'כפרה כפרה'[5].

מהשוני בין אופי הלימודים, נראה שאפשר ללמוד על קיום 'שני דינים' ביחס לציווי הפרישה של שאר הכהנים:

דין אחד - פרישה בשעת הקטרת הקטורת, שאופיו הוא החשאיות שבה הקטורת צריכה להיעשות.

דין שני – פרישה בשעת עבודות הדם, הקשורה לצורך להשיג כפרה עם ישראל.

ניתן לקשור בין הדין הראשון לבין משמעותה של הקטרת הקטורת, כפי שעמדנו עליה בהרחבה בשיעור על מצווה זו. ראינו שהקיום הקטורת (והענן הנלווה אליה) בקודש הקודשים אינה מהווה רק הסתרה של הכפורת מעיני הכהן הגדול, אלא שיש בה קרבן בו 'מכבד' הכהן הגדול את ה' לאור התגלות השכינה המחודשת בקודש הקודשים. בנוסף ראינו שענן הקטורת מהווה בעצמו את ענן ה' המתחדש שם ביום הכיפורים. אם כך הרי ששעת הקטרת הקטורת היא שעת גילוי השכינה. ניתן לומר שהצורך של שאר הכהנים לפרוש מההיכל בשעה זו נקשר לאופי האישי של ה'מפגש' בין הכהן הגדול ובין ה' בקודש הקודשים. המפגש הוא חשאי ואישי. ביטוי משמעותי לתפיסה זו עולה בדברי הירושלמי שהובא לעיל על יד הגרי"ד, בו נאמר שבעיקרון אף מלאכים אינם יכולים להיות נוכחים בשעת כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים.

גם תשובת הגמרא שם ביחס לדברי שמעון הצדיק שמי שנכנס עמו היה הקב"ה בכבודו ובעצמו, מחזקים תפיסה זו של פגישה אישית וחשאית.

רמב"ן בפירושו לספר שמות (כח, לה) דן במשמעות הפעמונים שעל בגדי הכהן הגדול, והתבטא בצורה דומה:

ומה שאמר למעלה "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" (שמות כח, לה) הוא על דעתי ביאור למצות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש. וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (א ה) "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (ויקרא טז, יז), אפילו אותן שכתוב בהן "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א, י) לא היו באוהל מועד, על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד...והזהיר זה בכהן גדול למעלתו, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו "כי מלאך השם צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), כי ההדיוטים (לא) יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב.

הרמב"ן רואה בציווי על הפעמונים ביטוי למפגש עם השכינה בקודש הקודשים ומביא דוגמא לרעיון זה מדין הפרישה – דין הפרישה, מבהיר הרמב"ן, קובע כי על הכהן הגדול להיות לבדו מכיוון שהוא "עובד את המלך בייחוד".

כך מסביר ה'בכור שור' על התורה (טז, יז) את טעמו הדין:

"וכל אדם לא יהיה באוהל מועד" – מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטורת כדכתיב "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז, ב).

אופיו ומשמעותו של ה'דין השני' של הפרישה – דין פרישת הכהנים בזמן הזאת הדם, ניתן להבנה בהקשר אחר.

ניתן לומר שמדובר בחשש טכני שמא יכנסו כהנים טמאים, כפי שראינו בדברי החזקוני בראשית הדברים, וניתן לומר שמדובר בחשש שמא הכהן לא יתרכז מספיק בעבודת הדם המכפרת על כל ישראל.

ה.      מקום הפרישה

הברייתא בתורת כהנים מבררת את מקום הפרישה המדויק:

"וכל אדם לא יהיה" - יכול בעזרות? תלמוד לומר "באהל מועד". 

מסקנת הלימוד היא שחובת הפרישה קיימת רק בהיכל אך לא בעזרות, וכפשטות לשון הכתוב 'אהל מועד'. המשנה בכלים (א,ט), המצוטטת בדף מד ע"א, קובעת שישנה חובה לפרוש גם מבין המזבח לאולם. הגמרא מביאה את דברי ר"א שהתייחס למשנה זו:

אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל, אבל בשעת הקטרה דלפני לפנים, מהיכל - פרשי, מבין האולם ולמזבח - לא פרשי

רש"י תולה את ההבדל בעניין המרחק. ביום הכיפורים בו ההקטרה היא בקודש הקודשים, די לפרוש מההיכל אולם בשאר השנה, בהם ההקטרה היא בהיכל בלבד, יש לפרוש אף מבין המזבח לאולם.

הגמרא שם (מד ע"א) מביאה את רב אדא בר אהבה שהתקשה בדברי רבי אלעזר בשל דבריו של רבי יוסי:

מתיב רב אדא בר אהבה ואמרי לה כדי: רבי יוסי אומר כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה. הא מה מעלה יש בין ההיכל לבין האולם ולמזבח? אלא, שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה ובין שלא בשעת הקטרה, ומבין האולם ולמזבח - אין פורשין אלא בשעת הקטרה. בשעת הקטרה מיהא פרשי, מאי לאו - בשעת הקטרה דלפני לפנים.

רבי יוסי קבע שכמו שיש לפרוש מבין האולם והמזבח בשעת ההקטרה, כך יש לפרוש בזמן הזאות הדם של החטאות הפנימיות. על כך שואל רב אדא - מפשט דברי רבי יוסי עולה שאין שום הבדל בין ההיכל ובין המקום שבין האולם והמזבח מצד דיני פרישה, דבר שאינו יתכן. אי לכך הוא מעמיד את רבי יוסי כך ביום הכיפורים בלבד. יוצא אם כך, שעל פי תירוצו בשעת הזאות הדם של יום הכיפורים באמת לא פורשים אלא מההיכל, אולם בשעת הקטורת של יום הכיפורים פורשים גם מבין האולם והמזבח. הגמרא בהמשך דוחה את טענתו.

אם נתעלם לרגע מדחייה זו, נבחין בכך שרב אדא מציע שישנו הבדל בין עבודת הדם של יום הכיפורים לבין עבודת הקטורת – ועל פי דבריו רק בזמן הקטרת הקטורת יש צורך לפרוש מבין האולם והמזבח. התוס' שם מתקשים בהצעה זו:

תימה לי מ"ש דגזרו לפרוש מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה דלפני ולפנים ולא בשעת הזאה והא בין הקטרה בין הזאה מחד קרא נפקא לעיל ויש לומר בהקטרה דכתב בקרא בהדיא טפי גזרו בה רבנן ולא בהזאה דמייתורא דלכפר נפקא.

הר"י פערלא (שם) התקשה בדברי התוס', שהרי סוף סוף גם חובת הפרישה בזמן כפרת דמים, למרות שהיא התרבתה בדרשה, היא דין דאורייתא! על מנת לענות על כך הוא חוזר על היסוד שחובת הפרישה היא לא איסור על הכהנים "אלא הוא מדקדוקי עבודה זו שאין לו להקטיר ולהזות אלא בחשאי". על פי זה הוא ממשיך וכותב:

ולפי זה נראה דאם עבר והקטיר שלא בחשאי שלא הפרישו כל אדם מאהל מועד בשעת הקטרה נפסלה ההקטרה. דהרי חוקה כתיב בפרשה. דכתיב "והיתה לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז, לד). וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב. אלא שיש לדון ולומר דהיינו דוקא לענין הקטרה לחוד. אבל לענין מתן דמים אין זה מעכב בדיעבד ולא איתרבי מקרא אלא למצוה לכתחילה.

הצעתו של הר"י פערלא היא להבחין באופן עקרוני בין ההקטרה להזאת הדם: לדבריו, רק בהקטרה הפרישה באמת מעכבת, זוהי הסיבה, הוא מבהיר,  שיש סברא לומר שגזרו לפרוש מבין האולם והמזבח רק בשעת הקטרה. בהמשך דבריו הוא מסביר כך את העובדה שהגמרא מכנה דווקא את הקטורת 'חשאי' ולא את עבודת הדם, וכפי שהערנו לעיל. נראה שהחילוק שלו מתיישב יפה עם הצעתנו לעיל לחלק בין אופי ומטרת הפרישה של הקטורת ובין זה של עבודת הדם.

ו.       כפרה בקטורת

לסיום, יש לציין לקושי משמעותי באשר לדרך בה הצענו להבין את משמעות הפרישה ביחס לקטורת, בניגוד לעבודת הדם. הגמרא בדף מד ע"א מצטטת את הדרשה הלומדת שעיקר דין הפרישה הוא בקטורת ודנה בכוונתה, עמה פתחנו את השיעור:

אמר מר: אין לי אלא בשעת הקטרה. מאי משמע? אמר רבא, וכן אמר רבי יצחק בר אבדימי, וכן אמר רבי אלעזר: אמר קרא "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, ו) איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל - הוי אומר זה הקטרת הקטורת. - וקטורת מכפרת? - אין, דהא תני רבי חנניא: למדנו לקטורת שמכפרת, שנאמר: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז, יב). ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת - על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.

מפשטות הגמרא משמע שהאמוראים הנזכרים הבינו כי הסיבה שיש לפרוש גם בשעת הקטרת הקטורת היא משום פן הכפרה שבה, וכראיה הם מביאים את דברי רבי חנניא ואת דברי רבי ישמעאל שראינו לעיל.

אמנם, אם אכן יש להבין את כוונת הגמרא, ניתן להקשות עליה מספר קושיות:

ראשית, הדרשה שמביאים בשם רבי ישמעאל אכן קובעת שיש פן של כפרה בקטורת, אולם יש לשים היטב לעיקר ולטפל: הדרשה קובעת שמכיוון שהקטורת היא בחשאי ממילא היא מכפרת על דבר שבחשאי, לשון הרע. זאת אומרת שלא בגלל שהיא מכפרת היא צריכה להיעשות בחשאי אלא להפך, בגלל שהיא נעשית בחשאי היא גם מכפרת!

שנית, יש לשים לב להקשר שבו מובאת דרשתו של רבי ישמעאל בגמרא בזבחים דף צח ע"ב. הגמרא  שם מביאה דרשה כללית שמגמתה ללמד איך לכל דבר שבמקדש יש פן כפרה (כגון בגדים). על פניו ברור שמשמעויות הכפרה שמוצאת שם הגמרא בחפצים שונים הן משניות וגם אם יש מימד של כפרה בקטורת, וודאי שאין הוא מבטא את עיקר ייעודו.

עוד יש להעיר שאם באמת הפרישה בשעת ההקטרה היא בשל פן הכפרה על לשון הרע, אם כן מדוע שלא נצריך פרישה בכל כפרה אפילו בזו שעל המזבח החיצון שמטרתו לכפר על שגגת כרת שוודאי חמורה הרבה יותר?! 

על כן, נראה לי בבירור שהקטורת ביסודה אינה מהווה קרבן כפרה.

כך אכן מפורש בתנחומא (פרשת תצוה סימן טו):

אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטרת, תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל כיצד החטאת היתה באה על החטא והאשם כן העולה באה על הרהור הלב השלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם אלא על השמחה הוי שמן וקטרת ישמח לב.

וכבר עמד על כך הגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם (הלכות המקדש פרק ב, ח) והבאנו את דבריו בשיעור על הקטורת, כאשר הבחין בין גדרם של הקורבנות כאמצעי לכפרה לבין גדר מצוות הקטורת "שעיקר מצוותה שיהיה ממנה מעשה הקטרה".

אולם, למרות טענות אלו, עדיין צריך עיון כיצד להסביר את פשטות הגמרא הנ"ל ממנה משמע שאכן הפרישה קשורה לרעיון הכפרה הבא לידי ביטוי גם בקטורת.

 



[1] יש להעיר שהרחבת דין הפרישה לכפרה בהיכל בכל יום מימות השנה נתקלת לכאורה בקושי גדול שהרי בפסוק המופיע לאחר ציווי הפרישה, בפרשת יוה"כ (ויקרא טז, יח) עוסק בהזאת הדם בהיכל: "יָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" ומשמע שאפילו ביום הכיפורים הצורך לפרוש הוא דווקא בעבודות הדם המתקיימות בקודש הקודשים ולא בעבודות דם אחרות. וצריך עוד עיון.

[2]  עיין בגבורות ארי שהעלה קושיא זו ומתוך כך הציע אולי פרישה זו היא רק דין דרבנן (!)  אלא שלבסוף נשאר בצ"ע. עוד יש להעיר לדברי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ג שהסביר שלמדנו בית אב מיום הכיפורים שכל מעשים שיש בהם כפרה מצריכים פרישה. אכן  כבר הקשו עליו המפרשים מדוע שינה מלשון  הגמרא אשר הבהירה כי מדובר בג"ש ונראה שבדבריו הוא מתמודד עם הקושי הנ"ל.

[3] יומא מד ע"א; זבחים פח ע"א; ערכין טז ע"א

[4] אולם הרטב"א ביומא (שם) הסביר שהכוונה היא לכך שבניגוד לכפרה בדמים הנעשית בקול, על ידי ספירה, הקטורת נעשית בשתיקה. עיין גם הערה הבאה.

[5] אכן כמה ראשונים התקשו מדוע רק הקטורת מוגדרת כדבר שבחשאי, עיין בתוס' רא"ש מד ע"א ד"ה 'יבוא' שהביא את ריב"א שהתקשה בכך ולכן הסביר את הגמרא בדרך אחרת, בדומה לרטב"א שהובא בהערה הקודמת.