פרקים ב-ג - הקרב על הברכה בגבעון (ב); בני דוד בחברון

  • הרב אמנון בזק

פרק ב' (3) / הקרב על הברֵכה בגבעון (חלק ב) - פרק ג' (1) / בני דוד בחברון

א. פרשת עשהאל

בשיעור שעבר עמדנו על הנסיבות בהן פרץ הקרב בגבעון, קרב שתחילתו הייתה ב'משחק' בין אנשי יואב ואנשי אבנר. ראינו כי הנושא המרכזי בפרק הוא תבוסתם של אנשי אבנר כחלק מהיחלשות ממלכת איש בושת, שאבנר היה זה שהקים אותה. עם זאת, גם יואב אינו נקי לגמרי מאחריות לאירועים, שכן הליכתו לגבעון - עיר אבותיו של שאול, וככל הנראה מקום המשכן - הייתה בגדר פרובוקציה, שיצרה מלכתחילה את האווירה המתוחה במקום.

כדי להמחיש את חלקו של יואב באחריות לשפיכות הדמים, מתאר המקרא את הקרב האישי שהתנהל בין אבנר ובין אחיו של יואב, עשהאל:

(יח) וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: (יט) וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר: (כ) וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי:

עשהאל מאמין ביכולות הריצה יוצאות הדופן שלו, והוא משוכנע שבידו להכריע את המערכה באופן סופי על ידי הריגת אבנר. הוא רודף אחרי אבנר בעיקשות, ואינו מוכן להרפות.

ברם, מהמשך הסיפור מתברר, שעשהאל הפריז מאוד בהערכת יחסי הכוחות בינו לבין אבנר. אבנר, שלכאורה הוא הנרדף, מנסה לשכנע את עשהאל להפסיק את המרדף אחריו, ומציע לו מוצא של כבוד, כדי שיוכל לחזור הביתה עם שלל מן המלחמה - אך עשהאל ממשיך בעקשנות:

(כא) וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ[1] וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו:

אבנר, שאינו יכול עוד להסתפק ברמיזות, פונה לעשהאל שנית בדברים מפורשים:

(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ:

בדרך זו מנסה אבנר להבהיר לעשהאל כי אם לא יניח לו, ייאלץ אבנר לנצל את כוחו העדיף ולהרגו. אבנר מדגיש שאין זו האפשרות המועדפת בעיניו, שכן היא תביא אותו לסכסוך עם יואב,[2] והוא כמעט מתחנן בפני עשהאל שלא ידחק אותו אל הקיר ויגרום לו לנקוט בצעד שאין הוא מעוניין בו.

ולמרות הכול, עשהאל ממשיך לרדוף אחר אבנר. הוא הופך ל'רודף' קלסי,[3] ואינו מותיר לאבנר ברֵרות מרובות:

(כג) וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּו...

יש לשים לב לדרך שבה הורג אבנר את עשהאל. אבנר איננו מסתובב, ואינו פוגע בעשהאל בלהב; הוא תוקע את ידית חניתו, בשעה שגבו מופנה עדיין לעשהאל הרודף אחריו. קשה לדמיין כוח עצום שכזה, המאפשר לא רק להרוג בדרך זו, אלא גם לגרום לחנית לעבור את גופו של עשהאל ולצאת מאחוריו. אין ספק שבתיאור אכזרי זה מבקש המקרא להראות, עד כמה היה עשהאל רחוק מלהבין את פער הכוחות העצום שבין אבנר לבינו.

עשהאל מוצג כאן אפוא כבן דמותם של אחיו חמי המזג, הממהרים לשלוף את חרבם. בספר שמ"א ראינו את הצעתו של אבישי אחיו להרוג את שאול (שמ"א כ"ו), ועוד נשוב ונראה את רצונו להרוג את שמעי בן גרא (להלן פרקים ט"ז וי"ט). וגם יואב עתיד להרוג בהצדקות מפוקפקות מספר אנשים: אבנר (פרק ג'), אבשלום (פרק י"ח) ועמשא בן יתר (פרק כ'). בני צרויה אחות דוד הם אנשים בעלי כישורי מלחמה מיוחדים, אך מזגם החם מעביר אותם לעתים על דעתם. מעשהו של עשהאל, שעליו שילם בחייו, ממחיש את המזג הזה, ובכך מעיד גם על אופיו של יואב ועל מגמתו בסיפור כולו, כפי שראינו לעיל.

מכל מקום, מותו של עשהאל קטע את מומנטום הניצחון של מחנה יואב:

(כג) ...וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ:

סביר להניח, שהמראה המזעזע של גופתו של עשהאל תרם אף הוא להלם שאחז באנשי יואב. בשלב זה פסק הקרב בין שני המחנות, ונותר רק המרדף האישי בין ראשיהם:

(כד) וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וְהֵמָּה בָּאוּ עַד גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן: (כה) וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת:

לפנינו מרדף שני של בני צרויה אחרי אבנר, שאף הוא אינו מצליח. דווקא בני בנימין מתגלים כאן באופן חיובי, בשעה שהם מתקבצים סביב אבנר כאגודה אחת, ומגנים עליו כחומה חיה מפני יואב ואבישי.

על רקע זה יכול כעת אבנר ליזום את הצעת הפסקת האש שלו, שאותה מקבל יואב. בשיעור הקודם עמדנו על טיבם של חילופי ההאשמות ההדדיים בין יואב ואבנר בשאלה מי אשם בתוצאות המרות: יואב, שחולל פרובוקציה בהליכתו לגבעון, או אבנר, שהגיב אליה ויזם את קרב הביניים בין הנערים. כך או כך, שני המחנות שבים הביתה בצער, והם מונים את חלליהם:

(ל) וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל: (לא) וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ:

ב. וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן

ובכל זאת, יש הבדל בין תיאורי החזרה של שני המחנות:

(כט) וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן[4] וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם...

(לב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן:

שני המחנות הולכים כל הלילה, בחשכה ובעלטה. ואף על פי כן, מבחינה ספרותית בולט ההבדל ביניהם: בסופו של אותו לילה אפל מגיעים אנשי יואב אל האור שבחברון - אל דוד, ששמשו מתחילה זה עתה להפציע.

ביטוי ספרותי זה אינו מקרי, וכבר נתקלנו בו בדמדומיה של מלכות שאול. פרשת בעלת האוב מלֻווה אף היא לכל אורכה באווירת הלילה הקודרת: ראשיתה "וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה" (שמ"א כ"ח, ח), וסופה - "וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא". בפרק שלאחר מכן, לעומת זאת, כשמסופר על שובו של דוד ממחנה פלשתים היוצא למערכה, אומר אכיש לדוד: "וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ. וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (שם כ"ט, י-יא). גם שם שאול הולך לקראת החושך, ואילו דוד צועד אל אור הבוקר.

ואכן, ברוח זו מסכם המקרא את פרקנו ואת התהליכים הנוספים שהתרחשו באותה תקופה:

(ג', א) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים:

ג. בני דוד בחברון (תחילת פרק ג')

הפרשייה הבאה מונה בקצרה את הבנים שנולדו לדוד בחברון:

(ב) וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת: (ג) וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר: (ד) וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל: (ה) וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן:

מה עניינה של רשימה זו לכאן? דומה שהפרשייה תורמת לתחושת היציבות של ממלכת דוד. שישה בנים נולדים לדוד בחברון, ובהם "בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן" - יורש העצר - וישנה תחושה של התבססות והמשכיות.

ברם, הרשימה מעוררת עניין גם מכיוון אחר. שלושה מבין ארבעת הבנים הראשונים השתתפו בהמשך במאבקי הירושה: אמנון, שהיה כאמור יורש העצר, נרצח על ידי אבשלום (עיין פרק י"ג); אבשלום מרד באביו והחל למלוך בחייו, עד לכישלון המרד ולמותו (פרק י"ח); ולאחר מכן ראה אדוניהו את עצמו כמלך המיועד - "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ... וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (מל"א א', ה-ו). לאור הרשימה שבפרקנו מתבקשת השאלה: וכלאב, בנו השני של דוד, להיכן הלך? מדוע אין אנו מוצאים אותו בין הטוענים לירושת כתרו של דוד?

לשאלה זו מצטרפת תופעה מפתיעה נוספת - שמו של בן זה שונה ברשימת היוחסין המקבילה שבספר דברי הימים:

(א) וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ בְּחֶבְרוֹן הַבְּכוֹר אַמְנֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית: (ב) הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר הָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית: (ג) הַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה לַאֲבִיטָל הַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אִשְׁתּוֹ:

מה פשרו של השינוי הגמור בשמו של בן זה - מכלאב לדניאל? האם הוא קשור בדרך כלשהי לשאלת אי-הצטרפותו למרוץ אחר ירושת דוד?

דומה, שבמדרשי חז"ל ניתן למצוא שני כיוונים בעניינו של כלאב. לפי גישה אחת, כלאב היה תלמיד חכם וצדיק גדול, ונראה שכוונת הדברים לומר שמשום כך לא נטל חלק במאבק הירושה. לפי גישה זו, שמו המקורי היה אכן דניאל, וכלאב היה כינוי שביטא את חכמתו הרבה:

לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו, ולמה נקרא שמו כלאב - שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה
(ברכות ד ע"א).[5]

הגישה השנייה מסכימה כי השם המקורי הוא דניאל, אך גורסת כי כפל השמות נבע מסיבה שונה לחלוטין:

והיו ליצני הדור מליצים ואומרים: מן נבל היא מעוברת. מה עשה הקב"ה? צוה המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו ואמר לו: לך וצר אותו בדמות דוד אביו, כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו. מנין שכן? כתיב 'ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי'. מה תלמוד לומר 'כלאב'? שהיה כולו אב, שכל הרואהו אומר: דוד אביו של זה (תנחומא תולדות סימן ו).

לפי דעה זו, ליצני הדור אמרו על כלאב שהוא בנו של נבל, והקב"ה צר אותו בדמותו של דוד - דבר המודגש בשמו 'כלאב', המרמז על דמיונו הרב לאביו.

ר"י מדן[6] העלה אפשרות שלישית, ולפיה הצדק היה עם 'ליצני הדור', ואכן כלאב היה בנה של אביגיל מנבל! טענה זו מתבססת על הדמיון הרב שבין השם כלאב ובין מה שנאמר בנבל: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל... וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי" (שמ"א כ"ה, ג). המפרשים אמנם נחלקו מה טיבו של שם זה,[7] אך אם אכן הכוונה שהוא ממשפחת כלב, אזי יש היגיון רב לקרוא לבן זה על שם משפחת אביו - כלאב!

לפי גישה זו מובן היטב מדוע לא השתתף כלאב במאבק הירושה, שהרי הוא לא היה כלל בנו של דוד. סביר גם להניח, שבשלב מסוים בחייו הוחלף השם כלאב, שביטא באופן מובהק את מוצאו, לשם דניאל. ביטוי לכך יש בהבדל נוסף בין שתי הרשימות: בספר שמואל מוזכר במפורש דבר היותה של אביגיל אשת נבל - "כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי" - בעוד שבספר דברי הימים נאמר רק "שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית". בקצרה: בספר דברי הימים ניכרת מגמה לטשטש את נישואיה הקודמים של אביגיל לנבל, וממילא גם את מוצאו הכלבי של בנה.[8]

חיזוק לפירוש הזה יש אולי גם בעצם כינויה של אביגיל "אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי". ביטוי זה, המופיע ככינויה הקבוע של אביגיל עד לפרקנו (שמ"א כ"ז, ג; ל', ה; שמ"ב ב', ב), נראה תמוה לאחר נישואיה לדוד; אך אם אכן הייתה אביגיל מעוברת מנבל, קל יותר להבין את פשרו.

מכל מקום, בשלב זה מאבק הירושה עדיין רחוק,[9] וכאמור, עיקר עניינה של רשימה זו הוא בתיאור ההתבססות של מלכות דוד בחברון.



[1] חליצה היא בגד (מצודת ציון; ועיין שופטים י"ד, יט; זכריה ג', ד), שייתכן שהוא מכונה כך על שום שהוא מכסה את החלציים (ראה פירוש דעת מקרא על אתר).

[2] מכאן ניתן ללמוד, שלמרות היותם השרים של שני צבאות עוינים, היה בין יואב ואבנר קשר מסוים.

[3] עיין סנהדרין מט ע"א - "עשהאל רודף הוה". אמנם בהמשך אותה סוגיה מעלה הגמרא טענה שאבנר לא היה חייב להרוג את עשהאל, ויכול היה להציל את עצמו על ידי פגיעה באחד מאבריו. ייתכן שכוונת הגמרא לומר שגם בסיפור זה, הסובב על אופיים הבעייתי של בני צרויה, לא נהג אבנר לגמרי כשורה.

[4] רש"י ורד"ק פירשו ש"הַבִּתְרוֹן" הוא שם מחוז, אך נראה שהכוונה להרים המבותרים שמשני צדי בקעת הירדן. והשווה "הָרֵי בָתֶר" (שה"ש ב', יז).

[5] בהתאם לגישה זו מנו חז"ל (שבת נה ע"ב) את כלאב בין ארבעת האנשים שלא חטאו כלל, ומתו רק בגלל גזרת המיתה שנגזרה על האנושות ("מתו בעטיו של נחש").

[6] במאמרו "אמר נבל בלבו אין א-להים", מגדים ד.

[7] רש"י שם פירש שהוא מצאצאי כלב, וייתכנו שתי אפשרויות בדבר זהותו של כלב זה: אפשר שהכוונה לכלב בן יפונה (כדעת מצודת דוד), ואפשר שהכוונה דווקא לכלב בן חצרון, המכונה גם כְּלוּבַי (דה"א ב', ט), ובין צאצאיו נמנה מָעוֹן (שם, מה). מפרשים אחרים ראו במילה זו כינוי גנאי לנבל, כפי שכתב למשל רלב"ג שם: "שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים...", ועיין רד"ק שם.

[8] דברים אלו עולים בקנה אחד עם מגמתו של ספר דברי הימים, "שאינו רוצה לדבר בזה הספר שום זילות לבית דוד" (המיוחס לרש"י דה"א י"ז, יג) - וכפי שניכר מהשמטת האירועים השליליים בחיי דוד וביתו, כגון פרשת בת שבע, פרשת אמנון ותמר ופרשת אבשלום. המיוחס לרש"י על דברי הימים משתמש בעיקרון זה פעמים רבות כדי לבאר גם הבדלים קלים בין ספר דברי הימים לבין ספרי שמואל ומלכים.

[9] הגמרא בכתובות סב ע"ב מזכירה ייחוס מפתיע: רבי יהודה הנשיא הוא מזרעו של שפטיה בן אביטל, בנו החמישי של דוד. דומה כי הגמרא מציינת זאת כדי לומר, ששושלת הנשיאות המפוארת של הלל, שהנהיגה את עולם התורה במשך מאות שנים, ושרבי היה אחת הדמויות הבולטות בה, באה דווקא מזרעו של מי שלא היה מעורב כלל במאבקי הירושה.