פרקים ט"ו – ט"ז (1) / משל הגפן ומשל האסופית

  • הרב אמנון בזק
א. ירושלים כגפן
פרקים ט"ו–כ"ד משופעים במשלים. עד כה ראינו את השימוש הרב שעשה יחזקאל במעשים סמליים. מכאן ואילך נמצא לפנינו עושר גדול של משלים מסוגים שונים, קצרים וארוכים, שגם בהם נקט יחזקאל כדי להעביר את מסריו. יש שהנמשל מתבאר בתוך המשל גופו, ויש שהוא מתבאר רק לאחריו.
בשלושה ממשליו דימה יחזקאל את ירושלים או את ישראל לגפן: בפרק ט"ו, בפרק י"ז ובפרק י"ט. דימוי עם ישראל לגפן רווח בנביאים בשל התכונות הייחודיות הרבות שיש לה, ועל כן יש נבואות רבות המדגישות היבטים שונים בגפן. נביא שתי דוגמות. משל הכרם המפורסם בפרק ה' בישעיהו עומד על תכונתה של הגפן שתוצאות ההשקעה בה אינן ידועות מראש: "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (שם, ב). מזמור פ' בתהילים מציין פן אחר של הגפן – יכולתה להתפרס למרחק רב: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ. כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵ‑ל. תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ" (שם, ט–יב). הבה נבחן אפוא מהי התכונה הייחודית של הגפן המשמשת בנבואת יחזקאל שבפרק ט"ו.
 
ב. הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה?!
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם מַה יִּהְיֶה עֵץ הַגֶּפֶן מִכָּל עֵץ הַזְּמוֹרָה אֲשֶׁר הָיָה בַּעֲצֵי הַיָּעַר: (ג) הֲיֻקַּח מִמֶּנּוּ עֵץ לַעֲשׂוֹת לִמְלָאכָה אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי: (ד) הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר[1] הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה: (ה) הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה אַף כִּי[2] אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר וְנַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה:
מעלתה הגדולה של הגפן בפירות שהיא מניבה, לא רק בגלל מתיקותם, אלא בעיקר בגלל היין המופק מהם, המביא לשמחה, וכפי הדברים ששם יותם בפי הגפן במשלו הנודע: "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱ‑לֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים" (שופטים ט', יג).[3] פירותיה של הגפן עושים אותה לאחד העצים החשובים ביותר, אם לא החשוב שבעצים. ואולם, אם מתעלמים מן הפירות ומתבוננים רק בעץ עצמו, המצב מתהפך, ואת זאת מבקש יחזקאל להדגיש כאן. בצד מעלת פירותיה, יש לגפן גם חיסרון בולט, שאף בו היא שונה ממרבית העצים: אין תועלת ממשית בעץ הגפן עצמו – אין הוא ראוי לשום מלאכה שהיא; אפילו יתד לתלות עליו כלים אי אפשר להכין ממנו. על אחת כמה וכמה שאין ערך בעץ הגפן לאחר שנשרף: "אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר, הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה?!". והנמשל:
(ו) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' כַּאֲשֶׁר עֵץ הַגֶּפֶן בְּעֵץ הַיַּעַר אֲשֶׁר נְתַתִּיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה כֵּן נָתַתִּי אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: (ז) וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּשׂוּמִי אֶת פָּנַי בָּהֶם: (ח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה יַעַן מָעֲלוּ מַעַל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
כשאין אנשי ירושלים הולכים בדרך ה', הרי הם משולים לגפן שאינה עושה פירות, ואין בה כי אם העץ גופו, שכאמור אין בו ערך. על אחת כמה וכמה שלא יהיה שום ערך ביושבי ירושלים לאחר שיינתנו לשרפה.
בזה יחזקאל חוזר על הרעיון שכבר העלה כמה פעמים, שבמצבו הנוכחי עם ישראל גרוע מן הגויים.[4] משל הגפן מסייע מאוד להבין את ההשוואה הזו. כל תכליתו של עם ישראל היא ללכת בדרך ה'. כאשר הוא עושה זאת, הריהו באמת העם הנבחר. אבל כשאין הוא הולך בדרך ה', אין הוא כשאר הגויים, כי אם חלש ועלוב מהם, ממש כזמורות הגפן כשאינן עושות פרי. וכבר אמר משה לישראל: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ז', ז–ח). מעלתם של ישראל איננה במישור הפיזי, אלא במישור הרוחני, ומשעה שהוא זונח את ייעודו הרוחני, אין בו שום ערך בהשוואה לאומות העולם.
לאור זאת יש מקום לחזור למשפט אחד במשל ולעמוד על משמעותו. מה פירוש המילים "אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ"? ניתן להבין שאין זה אלא תיאור של שרפת זמורת הגפן משני צידיה, וממילא גם בתוכה. ברם, ייתכן שיש כאן גם רמז לנמשל, וכדברי רד"ק, שזהו משל למצבה של ירושלים באותה שעה: ממלכת ישראל שמצפון לה כבר גלתה, ואף יהודה עצמה כבר גלתה גלות אחת, היא גלות החרש והמסגר, שרבים מיושבי ירושלים עצמה נלקחו בה. כעת עתידה האש לאחוז בירושלים ולאכול את הנותרים, עד אשר תהיה הארץ שממה.
 
ג. משל האסופית
בפרק ט"ז מובא המשל הארוך ביותר בספר, ודיוננו בו ייחלק לכמה חלקים. זוהי כנראה הנבואה החמורה והחריפה ביותר שיש במקרא כנגד עם ישראל, כפי שעולה כבר מן הפתיחה לה:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ:
בגלל חריפותה הרבה, אסר רבי אליעזר להפטיר בנבואה זו (מגילה פ"ד מ"י).[5] דומה שהנביא נוקט בסגנון חריף כל כך בשל ייאושו מחוסר היכולת של עם ישראל לשמוע לדבריו, כפי שנאמר בפרקים קודמים.
ואולם, חלקו הראשון של המשל מספר על ההתחלה האופטימית של היחסים בין ה' וישראל. הוא פותח במצבה העגום של ירושלים בראשית דרכה, כתינוקת שהושלכה לאחר לידתה:
(ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ[6] וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית: (ד) וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ[7] וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ[8] לְמִשְׁעִי[9] וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ[10] וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:[11] (ה) לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ[12] בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
המשל מציג את ירושלים כתינוקת ממוצא זר.[13] ואכן, משך תקופה ארוכה לאחר כיבוש הארץ לא הייתה ירושלים עיר ישראלית,[14] וגם לא הייתה עיר מרכזית וחשובה. על דמותה של ירושלים לפני ימי דוד ניתן ללמוד מן המסופר בפרשת פילגש בגבעה: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה" (שופטים י"ט, י–יב). ירושלים עודנה מכונה שם 'יבוס'; אין בה תושבים מבני ישראל; והיא איננה יושבת על אם הדרך, אלא צריך לסור אליה. מציאות זו היא שעומדת מאחורי הדימוי של ירושלים לתינוקת אסופית, שהוא כמובן דימוי מוקצן, בתוך משל שרובו ככולו מקצין תופעות על מנת לתת להן משקל משמעותי.
התינוקת מוצגת כמי שהושלכה לשדה מייד לאחר לידתה, בלא שנעשתה בה ולוּ אחת מן הפעולות השגרתיות המתבקשות מאליהן לאחר הלידה. היא הושלכה בידיעה שאין לה שום סיכוי לחיות, וכבר עמדה ממש על סף המוות. אלא שאז חלה תפנית:
(ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ[15] וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים[16] שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: (ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי:
(ט) וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: (י) וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ[17] וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:[18] (יא) וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: (יב) וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: (יג) וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ [ששי כתיב] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ [אכלתי כתיב] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה: (יד) וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
הקב"ה רואה את התינוקת המתבוססת בדמיה, חומל עליה ואומר לה: "בְּדָמַיִךְ חֲיִי",[19] רוצה לומר: אף על פי שכעת את מתבוססת בדמייך וקרובה למות – חיו תחיי!
הפסוקים הבאים מתארים את חסדו של ה' עם התינוקת בשני מישורים שונים. פס' ז–ח מספרים כיצד המתין לה ה' עד שתגדל, ואז כביכול נשא אותה לאישה ובא איתה בברית. פס' ט–יד מתארים את החסד במובן הגשמי: ה' טיפל במסירות בתינוקת המלוכלכת בדמים, הלביש אותה וקישט אותה בתכשיטים, עד שיופייה היה לשם דבר בגויים.
נראה ששני התיאורים מבטאים שני היבטים שונים בחסדו של ה' עם ירושלים. ההיבט הראשון הוא בחירת ה' בירושלים כמקום השראת השכינה, שבעקבותיו נעשתה העיר העזובה והשכוחה למקום אשר איווה ה' למושב לו. ושני שלבים ניכרים כאן: השלב הראשון – עצם המפגש עם התינוקת, אימוצה וגידולה – מקביל לכיבוש העיר בימי דוד והפיכתה לבירה; והשלב השני, הנישואין, מקביל להשראת השכינה בירושלים. עד שלא הושלם השלב השני, התינוקת-העיר אומנם קושטה, אך עדיין נחשבה כמי שעומדת בערוותה; רק משבחר ה' להשרות בה את שכינתו נגולה מעליה חרפת שורשיה היבוסיים. ההיבט השני הוא גדולתה ויופייה של העיר במובן הפיזי: העיר הקטנה וחסרת החשיבות הפכה לעיר שיופייה היה לשם דבר, וכבוד ה' נגלה עליה – "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱ‑לֹהִים הוֹפִיעַ" (תהילים נ', ב).
השקעה זו בתינוקת האסופית יוצרת כמובן ציפייה להכרת הטוב מצידה. ואולם, כשגדלה אותה תינוקת ונעשתה לאישה, הייתה תגובתה שונה בתכלית.
 
[1]   כמו: נחרך. וכיוצא בו: "נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ" (ירמיהו ו', כט).
[2]   כפי שראינו בפרק הקודם (בפס' כא), הצירוף 'אף כי' משמעו: קל וחומר.
[3]   וכן "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים ק"ד, טו); "וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים" (קהלת י', יט).
[4]   כגון לעיל ה', ז: "יַעַן הֲמָנְכֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם".
[5]   ומסופר בגמרא: "מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר 'הודע את ירושלים את תועבותיה'. אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול". אף על פי שלא נפסקה הלכה כרבי אליעזר, נהגו רוב עדות ישראל שלא להפטיר בפרק זה, מלבד בני תימן, שמפטירים בו לאחר קריאת פרשת שמות; ואף הם חותמים את ההפטרה בפס' יד, דהיינו בסיום החלק הטוב של המשל, ואינם קוראים את דברי התוכחה החמורים שלאחריו (מנהגם זה הוא על פי הרמב"ם, משנה תורה, סוף ספר אהבה).
[6]   המילה 'מכורה' בנטיותיה השונות נמצאת רק בספר יחזקאל, ומשמעותה: ארץ ההולדת, כמפורש להלן כ"א, לה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ". נראה שהמילה גזורה מהשורש כו"ר, שממנו נגזרה גם המילה כּוּר – מקום העשייה של כלי מתכת. מטפורה מעין זו יש גם בנבואת ישעיהו (נ"א, א): "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם". המילה הכתה שורש בעברית החדשה, והיא מוכרת משירים עבריים ידועים כגון: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה" מאת לאה גולדברג, או "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה" (בשיר 'מלאו אסמינו בר' מאת פינחס לנדר).
[7]   משמעות המילים "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ": חבל הטבור לא נכרת. בשתי המילים האות ר' דגושה, וזהו דבר חריג למדיי. במילה "כָרַּת" הדגש הוא דגש תבניתי של בניין פֻּעל, ובמילה 'שָׁרֵּךְ' הוא תשלום לאות ר' אחרת שהייתה צריכה להיות במילה, כמו בשיר השירים ז', ג: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר".
[8]   רחיצת היילוד מייד לאחר הלידה על מנת לנקותו מן הדם ומן הנוזלים ששהה בהם ברחם אימו היא פעולה מתבקשת מאליה.
[9]   המילה "לְמִשְׁעִי" יחידאית במקרא, ומשמעותה כאן אינה ברורה לגמרי. בתרגום יונתן היא מתורגמת "לאתנקאה", ואם כן פירוש המילים "רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי" הוא: נרחצת על מנת לנקותך. אך רד"ק פירש: "להחליק הבשר" (מן השורש שע"ע, שמשמעו בארמית ובשפות שמיות אחרות: חלק), כפי שימושה של מילה זו בצירוף המקובל בעברית החדשה 'מגולח למשעי'.
[10] פעולה זו אינה מקובלת כיום. מסתבר שבימי המקרא נהגו לזרות על גוף היילוד מלח או לשופו בו לשם חיטוי או רפואה.
[11] חיתול הוולד הוא כריכתו בבדים לצורך חימומו ורפואתו. וראו להלן ל', כא: "וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ", ובאיוב ל"ח, ט: "בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ".
[12] צירוף זה הוא המקור למטבע הלשון המקובלת בימינו 'גועל נפש', אך משמעו כאן איננה כמשמעות הביטוי כיום. המילה "נַפְשֵׁךְ" משמשת כאן כנראה במובן 'גופך', כלומר שהתינוקת הושלכה כמות שהיא, בעוד גופה מלוכלך ומגועל. אילו ביארנו את הכתוב כפי משמעות הביטוי בעברית המודרנית, היה פירושו שהתינוקת הושלכה מחמת תחושת גועל שעוררה במי שהשליך אותה, ופירוש זה רחוק למדיי מפשט הפסוק.
[13] חז"ל ראו בכך פגיעה בכבודם של האבות: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך אמור להם לישראל 'אביך האמרי ואמך חתית', אמרה רוח פסקונית [רש"י מבאר שזהו המלאך גבריאל, וכבר עמדנו בפרק י' על מעמדו המיוחד של מלאך זה כמליץ יושר על ישראל] לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך, אתה אומר להם ומכלים אותם?!" (סנהדרין מד ע"ב). ואולם, על דרך הפשט אין הכרח לראות את הדברים כמוסבים על ישראל, כי אם על ההיסטוריה של ירושלים, כפי שביארנו. אכן, בהמשך הפרק נראה כיצד נושא המוצא הזר מתרחב מירושלים לעם ישראל כולו, ושם נבאר את ההרחבה הזאת.
[14] ראו יהושע י', ה: "וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם...".
[15] מסתבר שהמילה 'רבבה' באה כאן במשמעות של ריבוי: הבטחתי לך שתרבי ותגדלי כצמח השדה.
[16] 'עדי' הוא תכשיט (שמ"ב א', כד; ירמיהו ד', ל). "בעדי עדים – בטוב וביפה שבעדים, כמו 'מלך מלכים' (להלן כ"ו, ז)" (רד"ק).
[17] כלומר נעליים עשויות עור תחש. עורות תחשים שימשו כמכסה לאוהל מועד (שמות כ"ו, יד) ולארון העדות (במדבר ד', ו).
[18] המילה 'משי' מופיעה במקרא רק בפרקנו (כאן ובפס' יג), וברור מההקשר שמדובר בסוג של בגד יקר. עם זאת, קשה לדעת מה משמעותה המקורית של המילה, שאינה נזכרת בדברי חז"ל, ואף אין לה מקבילות בשפות שמיות אחרות. בעברית החדשה משי הוא אריג העשוי מסיב המופק מן הפקעת של טוואי המשי הסיני, אך כנראה לא היה בד זה מוכר באזורנו לפני התקופה הרומית, ועל כן אין כוונת הכתוב כאן אליו (על פי פירוש עולם התנ"ך לפסוקנו).
[19] על דרך הפשט, החזרה הכפולה נועדה לתת משקל והדגשה להבטחת ה' לתינוקת. פירוש מקורי הציע שד"ל, ולפיו יש לקרוא את הפסוק כך: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ: חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי", כלומר שה"בְּדָמַיִךְ" הראשון משמעו: בשעה שהיית מתבוססת בדמייך, ואילו השני בא במשמעות הפשוטה שביארנו למעלה. חז"ל דרשו את הכפילות על שתי מצוות הקשורות בדם שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים: דם הפסח ודם המילה (כמובא בשמות רבה פרשה יז ג, ועוד בכמה וכמה קובצי מדרשים).