יחזקאל | פרקים י"ב –י"ג | נבואות, נביאים ונביאות

בפס' כ בפרק י"ב נפתחת יחידה ובה כמה נבואות הקשורות זו לזו מבחינת התוכן. כולן עוסקות ביחסים שבין העם ובין הנביאים והנבואות, והן כוללות שלוש יחידות עיקריות:

1.   י"ב, כ–כח: דבר ה' על זלזולם של בני ישראל בנבואות החורבן.

2.   פרק י"ג: תוכחות לנביאי השקר ולנביאות השקר והעונשים הצפויים להם.

3.   י"ד, א–יא: חובתו של הנביא לעמוד על טיבם של הפונים אליו.

ביחידה הראשונה יש שתי נבואות קצרות (פס' כא–כה; כו–כח), שדמיון רב ביניהן:

לשתי הנבואות פתיחות וסיומים זהים, כמודגש. שתיהן עוסקות בזלזול של בני ישראל בנבואות החורבן, ושתיהן טוענות באותה לשון שהזלזול הזה עתיד לחדול בקרוב, כשתתגשמנה הנבואות: "אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה", "לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד".[1] עם זאת, ניכר גם הבדל בין הנבואות. בראשונה נזכר "משל" של בני ישראל, הטוען שהנבואות לא יתגשמו כלל ועיקר, כי אם יאבדו ויישכחו ברבות הימים: "יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן". כנגד זה ה' אומר, שהמשל הזה הוא שיאבד: "הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה".[2] ניכרת כאן המגמה שכבר עמדנו עליה בפרקים הקודמים, להתמודד עם פתגמים של בני ישראל באמצעות פתגם דומה אך מנוגד:[3] כנגד הטענה "יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" מוצגת הטענה "קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן".

בנבואה השנייה מובאת טענה מתונה יותר. ראשית, שלא כטענה הראשונה, שנסבה על מכלול נבואות החורבן, ובכלל זה נבואות של נביאים אחרים – "וְאָבַד כָּל חָזוֹן" – הטענה השנייה נאמרה אך ורק על נבואותיו של יחזקאל: "הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה". שנית, השומעים אינם מטילים ספק בתוכני הנבואה כשלעצמם, אלא שהם מנחמים את עצמם שהנבואה לא נאמרה על התקופה הקרובה, אלא לזמן רחוק, שאיננו נראה באופק: "לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא". טענה זו איננה מוגדרת כ"משל", דהיינו כהתרסה אידאולוגית של זלזול בנבואות, אלא היא מוצגת כמות שהיא; נראה שיותר משהיא מבטאת אידאולוגיה, היא משקפת את ההדחקה של השומעים ואת נטייתם לנחם את עצמם שהם עצמם יינצלו מן הפורענות. ואולם, גם כלפי טענה זו חוזרת ההבטחה: "לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה".

ובכן, מה היחס בין שתי הנבואות? מה טענו בני ישראל: כלום דחו את נבואות החורבן מכול וכול ולא האמינו שתתגשמנה, או שמא רק טענו שהן תתגשמנה בעתיד הרחוק?

מסתבר שמדובר בשתי קבוצות שונות בעם. בנבואה הראשונה מדובר על משל שנאמר "עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל", ואילו בנבואה השנייה על דבריהם של "בֵית יִשְׂרָאֵל". משמע מכאן שהטענה הראשונה היא של יושבי ירושלים, שאותם תקף הנביא בחריפות בנבואות הקודמות, ואילו הטענה השנייה היא כנראה של הגולים, שכונו כך גם בפרק הקודם: "אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (י"א, טו). לאור הבחנה זו יתבהר היטב השוני המהותי שבין הטענות, שהרי כבר ראינו לעיל (ה', ז; י"א, יב) שמצבם הרוחני של אנשי ירושלים חמור ממצבם של הגויים, ומשום כך נגזרה עליהם כליה, מלבד אלו שיגלו "לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (לעיל פס' טז). הגולים, לעומתם, הם שעתידים לשוב לארץ, לגאול אותה וליישבה מחדש: "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (י"א, יז). נמצאת אומר: את הטענה הראשונה, היותר חמורה והמתריסה, אמרו יושבי ירושלים, ואילו הגולים, שכבר הבינו שהגלות והחורבן הם עובדות מוגמרות, עוסקים בנושא בצורה יותר מכובדת.

והינה, בתוך הנבואות הללו נזכר משפט אחד, שיש בו כדי להסביר את עצם התופעה של חוסר אמון בנבואות החורבן הקרבות: "כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (פס' כד). העם איננו מאמין לנבואות משום שהוא שומע נבואות אחרות – חזון שווא ודברי חלקות – הנוחות לאוזני העם, ונושאות מסרים שונים בתכלית מנבואותיו של יחזקאל. פסוק זה הוא החוליה המקשרת הברורה ליחידה הבאה: נביאי השקר ונבואותיהם.

 

בפרק י"ג שתי יחידות מקבילות: פס' א–טז עוסקים בנביאי השקר,[4] ופס' יז–כג – בנביאות השקר. היחידה הראשונה נחלקת בעצמה לשלושה חלקים:

1.   פס' א–ז: התופעה והתוכחה עליה.

2.   פס' ח–ט: העונש הראשון.

3.   פס' י–טז: העונש השני.

הפסוקים עוסקים בנביאי השקר, שנבואותיהם מתומצתות לקמן פס' י במילה אחת: "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר: שָׁלוֹם". מספר ירמיהו אנו למדים שהיו נביאים מסוג זה גם בארץ ישראל וגם בבבל. כבר הזכרנו בעיוננו בפרק א' את נביאי השקר כחנניה בן עזור, שעמדו בארץ ישראל וניבאו שגולי יכניה ישובו במהרה עם כלי המקדש: "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כ"ח, ג–ד). ואולם, בפרק שלאחר מכן מתברר שגם בין גולי בבל רווחו נביאים מעין אלו. באותו פרק ירמיהו פונה אל הגולים ומייעץ להם להשתקע בבבל, כי רק בעוד כשבעים שנה יוכלו לשוב לארץ. ירמיהו קורא להם שלא להקשיב לנביאי השקר, המנבאים להם כי ישובו לארץ במהרה: "כִּי כֹה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה' " (ירמיהו כ"ט, ח–ט), והוא יוצא כנגד הסתמכותם של הגולים על נביאי השקר: "כִּי אֲמַרְתֶּם הֵקִים לָנוּ ה' נְבִאִים בָּבֶלָה" (שם, טו). בהמשך הפרק נדון בשאלה על אילו נביאים מוסבים דבריו של יחזקאל כאן: על הנביאים שבארץ ישראל או על הנביאים שבבבל.

אך תחילה עלינו לעמוד על עצם התופעה: נביאי השקר – מה טיבם? מדוע הם אומרים לעם דברים שאינם נכונים ומטעים אותו? ככלל יש במקרא שלושה סוגים של נבואות שקר:

1.   לפני מלחמתו האחרונה של אחאב עם ארם ניבאו לו כל הנביאים שעמדו לפניו "עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ‑דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מל"א כ"ב, ו). בהמשך הסיפור התברר שאכן שרתה על הנביאים רוח, אך הייתה זו רוח שקר, שנועדה להטעות את אחאב: "וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד... וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" (שם, כ–כב). כמובן, במקרה זה אין כל טענה כלפי הנביאים, שאכן קיבלו רוח מאת ה'. אלא שזהו אירוע יחיד וחריג במקרא, שבו ביקש הקב"ה להטעות את מקבל הנבואה, ואין לדמותו לשום מקרה אחר.

2.   במקרים אחרים ברור שהנביא משקר במודע, מתוך עניין ונגיעה אישיים. כך למשל עשה נביא השקר מבית אל, שהטעה את איש הא‑לוהים שניבא על חורבן המזבח שעשה שם ירבעם. איש הא‑לוהים הצטווה שלא לשוב בדרך שהלך בה ולא לאכול ולשתות במקום, אך נביא השקר אמר לו: "גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם", והמקרא מגלה: "כִּחֵשׁ לוֹ" (שם י"ג, יח).

3.   ואולם, דומה שבפרקנו (ואולי גם במקומות רבים אחרים) מדובר בתופעה שונה. נראה שהנביאים שבהם מדובר כאן אכן האמינו כי קיבלו מאת ה' נבואה המבשרת שלום לעם: "הָאֹמְרִים נְאֻם ה' וַה' לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר" (פס' ו).[8] נראה שאנשים אלו בטוחים בצדקת דרכם, ומתוך אמונתם ותקוותם לעתיד טוב (wishful thinking), הם משוכנעים שהם מביאים לעם את דבר ה'. יתרה מזאת, מן המילים "הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים" ניתן לשער, שלפחות מקצתם היו בעברם נביאי אמת, וכעת הם מתקשים להבדיל בין נבואות אמת לבין דמיונותיהם הכוזבים.

כמובן, עם נביאים מן הסוג השלישי קשה הרבה יותר להתמודד, שכן אין מדובר באנשים בעלי מגמות זדוניות שניתן לחשוף אותן.[9] משום כך הנבואה מתמקדת בביקורת על הנביאים עצמם, שהיו אמורים להבין שאין אמת בנבואתם, שהרי תפקידו של הנביא לנסות למנוע את הפורענות על ידי קריאת העם לתשובה. כשהעם חוטא ואינו הולך בדרך ה', אין זה הגיוני שדבר ה' יבטיח להם שלום, ובכך יעודד אותם להתמיד במעשיהם: "לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה' ", ומכאן המסקנה הברורה: "הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם!", רוצה לומר: הייתם צריכים להבין בעצמכם שלא ייתכן שראיתם חזון אמת.

מכאן גם משמעות הדימוי "כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת": שועלים לא רק מתהלכים בחורבות,[10] אלא גם מזיקים לחומות שנותרו והורסים אותן.[11] וזו בדיוק הטענה כלפי הנביאים: לא דיים שאינם מנסים לעצור את תהליך החורבן, אלא שהם גם תורמים לו.

בהמשך הפרק מתברר, שלמרות הנסיבות המקילות שיש לכאורה לנביאים אלו, שאינם משקרים לעם בזדון, יהיו עונשיהם חמורים ביותר. מסתבר שהטענה המרכזית כלפיהם – שהיה עליהם להבין בעצמם שאין אלו נבואות אמת – הופכת אותם לחוטאים במזיד לכל דבר. מכוח טענה זו הם מכונים כבר עתה "הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים", ומכוחה העונשים החמורים המפורטים בפסוקים הבאים.

 

---