שמואל א | פרקים י"ג–י"ד | המלחמה הראשונה עם פלשתים| 5

טו. השבועה

בניגוד להתנהלותו בשלבים הראשונים של המערכה, עובר שאול, דווקא לאחר התפנית שחולל מעשהו של יהונתן, לקיצוניות השנייה, והופך אקטיבי ביותר:[1]

(כד) וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם:

מטרתה של שבועה זו הייתה, מן הסתם, רצון לנצל את המומנטום שנוצר עם בהלת הפלשתים ובריחתם - "למען לא יהיו טרודים במאכלם להנקם מפלשתים" (מצודת דוד). ואולם, מסתבר שגם כאן נכשל שאול, כפי שנראה מכמה נקודות הנזכרות בסיפור:

א. בתחילת אותו פסוק נאמר:

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם...

ביטוי זה מעורר תמיהה: כשלעצמו נראה שמשמעותו שלילית,[2] בעוד שהקשרו חיובי - מיד לאחר האמור בפסוק הקודם "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל". ואכן, רד"ק ראה בביטוי זה פתיחה לקראת הבעיה שבהמשכו: "נגש - נדחק, וכן תרגומו 'אידחיק', כלומר שהיו רעבים כי כבר השביע שאול את העם שלא יאכל עד הערב". לפי פירושו, כבר בשלב זה מציג המקרא שיפוט שלילי של הפרשה כולה.[3]

ב. גם הביטוי "וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי" צורם במקצת, שכן הוא מצביע על היבט אישי, ולא לאומי. ביטוי זה עומד, בין היתר, בניגוד לדבריו של יונתן לנערו: "עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל" (פס' יב).

ג. תוצאת שבועתו של שאול הייתה שלילית, כפי שמספר ליונתן 'איש מהעם': "הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם[4] וַיָּעַף הָעָם" (פס' כח), וכפי שמעיד המקרא בהמשך: "וַיָּעַף הָעָם מְאֹד" (פס' לא).

ד. יונתן, גיבורו של הסיפור, מבקר את צעדו של שאול בנימוק הגיוני לחלוטין:

(כט) וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ[5] עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה: (ל) אַף כִּי[6] לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים![7]

ה. וכמובן, סופו של הסיפור מעיד על תחילתו. אין ספק, שיש קשר ישיר בין שבועתו של שאול לבין חטאו של העם:

(לא) וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד: (לב) ויעש [וַיַּעַט קרי][8] הָעָם אֶל שלל [הַשָּׁלָל קרי] וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם:[9] (לג) וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם:

מסתבר אפוא, שהמקרא מבקר את שאול על שבועתו זו - ולא בכדי. דווקא מעשהו זה של שאול מוכיח את יכולתו למשול בעם, אם רק יהיה מעוניין בכך באמת ובתמים. שבועה זו ואכיפתה על העם מגלות למפרע, שחוסר יכולתו של שאול לשלוט בעם בתחילת המלחמה לא נבע מבעיה מהותית ביכולתו השלטונית, אלא מכך שהוא עצמו פחד מפני הפלשתים, ולפיכך מיהר להקריב את הקרבנות בטרם בוא שמואל. בדברים שבהם נצטווה למשול בעם - לא עשה זאת, בגלל העדר אמונה מספקת ביכולתו לגבור על הפלשתים; רק כאשר הניצחון על הפלשתים היה כבר מובטח, גילה לפתע שאול את כוחו לעצור בעם.

בשיעור שעבר עמדנו על ההקבלה שעורך המקרא בין שאול ויהונתן לבין השופט גדעון. באפיזודה הנוכחית מוסיף המקרא ומקביל בין שאול לבין דמות אחרת מספר שופטים - יפתח הגלעדי.

טז. בין שאול ליפתח

ניתן להצביע על כמה נקודות בהקבלה זו:

א. בשני הסיפורים נשבע המנהיג הצבאי שבועה במהלך המלחמה. שבועתו של יפתח מתוארת בספר שופטים:

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה (שופטים י"א, ל-לא).

ב. בשני הסיפורים אמורים בנו או בתו של המנהיג לשלם את מחיר הנדר, כיוון שלא היו מודעים להתחייבות שהתחייב אביהם:

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת (שם, לד);

וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו (שמ"א י"ד, כז).

ג. בשני הסיפורים אומר המנהיג לצאצאו כי עליו למות:

וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ... וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר... וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שופטים י"א, לה);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן[10] (שמ"א י"ד, מד).

ד. משנודע לצאצא של המנהיג על משמעות מעשהו, הוא מקבל עליו את הדין:

וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן (שופטים י"א, לו);

וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת (שמ"א י"ד, מג).

ה. יש בין שני הסיפורים גם קווי דמיון לשוניים. למשל:

אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי (שופטים י"א, לה);

וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ (שמ"א י"ד, כט).

ו. בשתי המלחמות מסופר על מעבר הגלעד:

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד (שופטים י"א, כט);

וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד (שמ"א י"ג, ז).

מה משמעותה של הקבלה זו?

יז. משמעות ההקבלה

נראה שמשמעות ההקבלה היא בשלושה מוקדים. ראשית, עצם ההקבלה בין שבועתו של שאול לנדרו של יפתח מעצימה את הביקורת המקראית על שבועתו שאול. שני המעשים מוצגים במקרא כמיותרים. נדרו של יפתח מוזכר מיד לאחר שנאמר כי רוח ה' כבר הייתה עליו:

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר... (שופטים י"א, כט-ל).

ולא זו בלבד שהנדר לא נשא שום ערך חיובי, אלא שניסוחו הכוללני גם הזיק באופן מהותי. חז"ל השוו את נדרו של יפתח למעשה אחר של שאול:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי... שאול בן קיש: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ (שמ"א י"ז, כה) - יכול אפילו עבד, אפילו ממזר?! השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי וגו' (שופטים י"א, לא) - יכול אפילו דבר טמא?! השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם (ירמיהו ח', כב), וכתיב אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי[11] (שם י"ט, ה)... וְלֹא דִבַּרְתִּי - זה יפתח... (תענית ד ע"א).

שנית, יש לעמוד על ההבדל בין תגובותיהם של שני האישים כשנודע להם מי אמור לשלם את המחיר של מוצא פיהם:

וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שופטים י"א, לה);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן (שמ"א י"ד, מד).

תגובתו של יפתח נראית טבעית ומעוררת רחמים - בעוד שתגובתו הקרירה של שאול מפתיעה ביותר. ההסבר ההגיוני ביותר לשוויון נפשו של שאול אל מול האפשרות של מות בנו בכורו הוא שההבדל בין התפקוד של שניהם במהלך המלחמה (כפי שנידון בהרחבה בשיעורים הקודמים) יצר, במידה מסוימת, נתק נפשי ביניהם, עד כדי תסכול מצדו של שאול. וייתכן, שכאן מוצא לו שאול מקום לבסס את שלטונו ולשקם את מעמדו הציבורי שנפגע.

ההבדל השלישי בין הסיפורים הוא, כמובן, הסיום. אל מול סופה הטרגי של בת יפתח, בולטת הצלתו של יונתן על ידי העם. הבדל זה נובע, כמובן, מאישיותו החיובית של יונתן:

(מה) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת:[12]

העם השתמש כאן, למעשה, בטיעון המבוסס על עיקרון שאותו קבע שאול בעצמו:

וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל
(שמ"א י"א, יב-יג).

אם ביום שעשה ה' תשועה לישראל אין ממיתים רשעים הראויים לכך, קל וחומר שאין להמית את מי שעשה "עִם אֱ-לֹהִים" את התשועה הגדולה.

יח. וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ

כאפילוג למלחמת פלשתים מביא המקרא תיאורים כלליים ביחס לשאול (פס' מז-נב), וביניהם הביטוי המפתיע הבא:

(מז) וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ:

מה פירוש המילה "ירשיע"? רד"ק כתב "יחריד ויבלבל", ורלב"ג הוסיף: "שיחייב אויביו וישחיתם". פירושים אלו ושכמותם (עיין גם פירוש רי"ד) מובנים, אך אין הם עונים על שאלה אחת: כלום לא היה ראוי יותר לכתוב 'ובכל אשר יפנה יושיע'?[13]

דומה, שהמקרא נוקט בכוונה בלשון הדומה ללשון 'יושיע', אך משנה ממנה. לאורך הספר כולו אין מיוחסת לשאול שום פעולה של ישועה. בכך מבטא המקרא את כישלונו של שאול, שלא הגשים את מטרת המלכתו מלכתחילה: "וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (ט', טז). מאידך, באה לשון הושעה דווקא ביחס לאנשים אחרים, שתפסו את מקומו של שאול במלחמות עם פלשתים: יהונתן - בפרקנו (פס' מה), ודוד - במלחמותיו השונות (עיין י"ט, ה; כ"ג, ב, ה; שמ"ב ח', ו, יד). גם שאול הגיע להישגים במלחמותיו, אך הישגים אלו מתוארים לכל היותר בלשון "ירשיע", ולעולם לא 'יושיע'.