פרק ד - המפלה לפני פלשתים ומות עלי (א)

  • הרב אמנון בזק

פרק ד' - המפלה לפני פלשתים ומות עלי (א)

א. עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת?

פרקנו מתאר את אחת המפלות הקשות ביותר שידע עם ישראל בתקופת המקרא. כבר בשלב הראשון הוכו ארבעת אלפים איש, ובשלב השני הייתה המכה כפולה ומכופלת:

(י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי:

זאת מלבד התבוסה שבלקיחת ארון ה' בידי הפלשתים. ברם, הקושי המרכזי בפרק הוא הבנת הסיבה למפלה זו. מפלה בסדר גודל שכזה מתאימה לחטא חמור במיוחד. ואולם, לא זו בלבד שאין בפרקנו או בפרקים הקודמים חטא מיוחד שעליו צריך עם ישראל להיענש כל כך, אדרבה, מן הפרק עולה לכאורה שבני ישראל נהגו כשורה: לאחר המפלה הראשונה לא פנו בני ישראל לעבודה זרה, כבימי השופטים, אלא דווקא אל ה', עד אשר הביאו את הארון. מה גרם אפוא לתבוסה הגדולה?

רש"י (דברים י', א) סבר שהבעיה הייתה בלקיחת הארון הלא-נכון, שכן לשיטתו, בתקופת משה היו שני ארונות - הארון של מלאכת המשכן, וארון אחר, המתואר בספר דברים (שם, א-ה), שעליו הוא כותב: "ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה". לדבריו, הארון שעשה בצלאל לא היה זה שיצא כרגיל למלחמה, והחטא היה שלקחוהו למלחמה במקום הארון השני. ברם, כבר הרמב"ן שם חלק על רש"י וטען שהיה רק ארון אחד, ובשום מקום לא נזכר שהיו שני ארונות (ועיין עוד בדיונו של הרד"ק בעניין).

רלב"ג (פס' א) מעלה פירוש אחר, ולפיו החטא היה בכך שיצאו למלחמה מבלי לשאול בה', אף שהיו להם אורים ותומים. ואולם, קשה להניח שעל כך יגיע לבני ישראל עונש חמור שכזה. והרי גם בהמשך אירע שלא שאלו בה' (עיין פרק י"ד), ולא מצינו שנענשו על כך.

נמצאת שאלתנו חוזרת למקומה: מדוע נענשו בני ישראל בעונש חמור כל כך?

ב. וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ

עיון מדוקדק בפרק מעלה תשובה ברורה לשאלה זו. לאחר התבוסה הראשונה אמרו בני ישראל:

(ג) לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים? נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.

מתחילת דבריהם נראה שבני ישראל מחפשים דרך לשוב בתשובה. כך, למשל, נהגו שבטי ישראל במלחמת בנימין, שלאחר כל אחת ממפלותיהם בשני הימים הראשונים שבו, צמו, בכו לפני ה' ושאלו בו. ואולם, בפרקנו מתברר מיד שלא כך הוא. בני ישראל אינם מחפשים דרך לתקן את מעשיהם, ובמקום לפנות בתפילה לקב"ה, הם מנסים לפתור את הבעיה באמצעים חיצוניים: הבאת ארון ה', בחזקת כלי בעל כוחות עצמאיים. לא ה' הוא שיושיע את ישראל, אלא הארון, משל היה כלי נשק רב-עצמה, שהשפעתו תלויה רק במי שאוחז בו.[1] האירוניה במצב זה מודגשת בפסוק הבא:

(ד) וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְ-בָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס:

בני ישראל מביאים את הארון, מבלי לתת כלל את דעתם שהוא נמצא תחת חסותם של שני החוטאים - חופני ופינחס. תיאור זה ממחיש את הנתק שיש אצל בני ישראל בין הכוח שהם מייחסים לארון ובין המצב הרוחני של העם בכלל ושל כוהניו בפרט.

תגובתם של בני ישראל להבאת הארון הייתה:

(ה) וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ:

תגובה זאת מזכירה מאוד מלחמה אחרת, שגם בה מילא ארון ה' תפקיד מרכזי, יחד עם תרועתם הגדולה של בני ישראל:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר (יהושע ו', כ).

אך עם כל הדמיון - מה רב ההבדל שבין שתי המלחמות! במלחמת יריחו הנהיג יהושע את העם, תוך שהוא מצניע את חלקו של הארון ומדגיש "הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר" (שם, טז). במלחמת שילה, לעומת זאת, לא היה מנהיג שידגיש את ההבדל שבין הארון ובין הקב"ה, והתפיסה המזהה בין שניהם הביאה לכך שאת מקומה של "הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה" (פס' ו) תפסה "הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד" (פס' י).

אין זו הפעם היחידה במקרא שבני ישראל נתפסים לאמצעים חיצוניים ורואים בהם את חזות הכול, מבלי להתייחס למצב הרוחני ולצורך בתיקון המעשים ובשיפורם. כך קרה בזמנו עם האפוד של גדעון (שופטים ח', כז), וכך יקרה בעתיד עם נחש הנחושת (מל"ב י"ח, ד). באופן מיוחד בולט הדבר בתוכחות הנביאים בעניין הקרבנות, שהרבו לתקוף את עם ישראל על החשיבות המופרזת שייחסו לנושא זה, תוך התעלמות מן המצב הרוחני של העם.[2]

ואכן, באופן פרדוכסלי, דווקא הבאת הארון הביאה לתוצאות הפוכות. תחילה אמנם נבהלו גם הפלשתים מעצמתו של הארון:

(ו) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: (ז) וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱ-לֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: (ח) אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר:

הפלשתים שותפים לתפיסה האלילית של בני ישראל, המזהה את הארון עם ה' א-לוהי ישראל. ואולם, לאחר ההלם הראשוני התעשתו הפלשתים, ודווקא הבאת הארון הגבירה את נחישותם לנצח במלחמה:

(ט) הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים[3] כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם: (י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי:

כך נענשו ישראל מידה כנגד מידה: החטא של הבאת הארון מתוך אמונה בכוחו העצמאי, ומבלי להתייחס למצבו הרוחני של העם - חטא זה עצמו היווה בסיס לעונש והגדיל את המפלה.

ג. הֵיכַל ה', הֵיכַל ה'

באופן מיוחד יש מקום להשוות את חטאם של ישראל כאן לחטא אחר הנובע מייחוס כוחות מיוחדים לאמצעים חיצוניים. ירמיהו מוכיח את העם על אמונתו בקיומו של היכל ה' ללא תלות במצבו הרוחני של העם:

כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'[4] הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ... וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה' (ירמיהו ז', ג-יא).

להוכחת חשיבות דבריו מזכיר ירמיהו מפורשות את פרקנו:

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ (שם, יב-יד).

לאור דברינו, ההשוואה מובנת היטב: המחשבה שהיכל ה' יציל את ישראל ללא קשר למעשיהם, מקבילה למחשבתם של בני ישראל שהבאת הארון תושיעם מיד פלשתים. ירמיהו קורא לעם ישראל לזכור את חורבן שילה כדי להבין שארון ה' והיכל ה' לא יושיעו את ישראל, כיוון שישראל לא הלכו בדרך ה'. ואכן, עוד לפני נבואה זו נאמרה לירמיהו נבואה אחרת, שבה מובטח התיקון לחטא שילה:

וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד (שם ג', טז).[5]

יש לציין, שבמקום אחר נראה כי מפלת ישראל כאן נבעה מחטא אחר. חורבן שילה מתואר בהרחבה בתהילים ע"ח, נו-סד, אלא ששם הדברים מוצגים כחטא של עבודה זרה:

וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱ-לֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱ-לֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.

מסתבר שחטא זה היה הבסיס לעונש הראשון: מות ארבעת אלפי הנופלים הראשונים. אלא שספר שמואל רצה להדגיש, שגם במסגרת עבודת ה' יש אפשרות להגיע לתפיסות אליליות, ועל כן נמנע בשלב זה[6] מלהזכיר את חטא העבודה הזרה. נראה, שמסיבה זו גם לא תואר חורבן שילה באופן מפורש בספרנו, שכן המוקד כאן הוא ההתייחסות הבעייתית לארון.

ד. כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים

מה הביא את בני ישראל לתפיסתם המוטעית? בהמשך הפרק מתקבל הרושם, שמקורה של תפיסה זו במנהיגם הרוחני עצמו: עלי, כפי שהוא מתואר בפרק, הוא המבטא יותר מכול את מתן החשיבות לארון מצד עצמו, בלא התייחסות למצבו של העם. המקרא מספר כי למרות זקנותו ("כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד", פס' יח) - "עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה" (פס' יג). אלא שבניגוד לצפוי, עלי איננו ממתין לשמוע את תוצאות הקרב. אין הוא רואה את משמעותה המרכזית של המערכה בשאלת ניצחון ישראל או תבוסתו, שהיא המשקפת את השאלה החשובה ביותר - היש ה' בקרב ישראל, אם אין. במקום להתרכז בשאלה זו, מתוארת ציפייתו של עלי כדאגה שונה לחלוטין: "כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (שם).

בהמשך מתאר המקרא, שאף המבשר האנונימי שבוי היה באותה תפיסה מוטעית, והוא מדרג את שורת האסונות שאירעו במערכה באופן הנראה, על פי שיקול דעתו, כהליכה מן הקל אל הכבד ביחס לעלי:

(יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר: (1) נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים (2) וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם (3) וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס (4) וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה.[7]

ואכן, תגובתו של עלי אינה מפתיעה: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (פס' יח). לא מפלתם של ישראל החרידה את עלי וגרמה למותו; אף לא מותם של בניו, על משמעותו כקיום האות להתגשמות נבואת הפורענות על בית עלי (עיין ג', לד); לקיחת הארון - הסמל החיצוני, הביטוי הסמלי בלבד להשראת השכינה - היא שעשתה זאת. עם כל ההערכה למסירותו לארון, שלקיחתו נגעה ללבו עוד יותר ממותם של בניו,[8] יש בתיאור זה גם ביקורת על עלי, שכל מעייניו נתונים לארון בלבד.

סיפור זה סוגר את המעגל שהחל בפרק א' ואפיין את דרכו של עלי לאורך כל הפרקים העוסקים בו. כבר בפרק א', ביחסו השלילי לחנה, עמדנו על כך שעלי מקפיד מאוד על דרכי עבודת ה' במשכן, אף שתוך כדי כך הוא פוגע בחנה שלא בצדק. גם בפרק ב' בלט עולם הערכים שלו, המציב את עבודת ה' כעיקר, ונותן תפקיד משני ליחסים שבין אדם לחברו ("אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ-לֹהִים", ב', כב). והנה, בפרקנו אנו נפגשים שוב עם התפיסה המדגישה היבטים הקשורים לעבודת ה' בלבד, במנותק ממצבו הרוחני של העם. למעגל זה יש ביטוי ספרותי טרגי: לדמותו של עלי התוודענו לראשונה בהיותו "יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא" (א', ט); וסופו כאן הוא "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא". ניתן אפוא לומר, כי ארבעת הפרקים הראשונים מתארים את תהליך נפילתו של עלי מכיסאו.

* * *

אדם אחד לא הוזכר כלל בסיפור - שמואל.[9] כמנהיגם של ישראל, עתיד שמואל לתקן את הגישה הקלוקלת, ולהביא את ישראל לניצחון על פלשתים, כפי שנראה להלן בפרק ז'.

על האפילוג לסיפור - מות כלתו של עלי - נעמוד בע"ה בפעם הבאה.

 
 

[1] לימים ביטא סטיבן ספילברג רעיון זה בסרטו הנודע "שודדי התיבה האבודה", שבו מנסים הנאצים להניח את ידם על ארון הברית, מתוך אמונה שתפיסתו תסייע להם לנצח במלחמתם. פרטים רבים בסרט נראים כמבוססים על פרקנו ועל הפרקים הבאים, ואין ספק שסיפור חורבן שילה היווה השראה לו.

[2] עיין, למשל, שמ"א ט"ו, כב; ישעיהו א', י-יז; ירמיהו ז', כא-כג; הושע ו', ו; עמוס ה', כא-כה; מיכה ו', ו-ח; תהילים נ"א, יח-יט.

[3] בשם "עברים" כינו הגויים את ישראל (בראשית ל"ט, יד; מ"א, יב; שמות ב', ו; שמ"א כ"ט, ג; ועוד), וכך גם הציגו ישראל את עצמם בפני הגויים (בראשית מ', טו; שמות ה', ג; יונה א', ט).

[4] בפשטות, החזרה המשולשת על הביטוי 'הֵיכַל ה' ' היא "מנהג הלשון לכפול המילות לחזק העניין פעם בשתי מילות פעם בשלוש" (רד"ק שם). עם זאת, המפרשים ניסו למצוא סמליות בחזרה המשולשת. בתרגום יונתן, ובעקבותיו ברש"י, נדרשה החזרה המשולשת כסמל לשלוש הרגלים, ואילו רד"ק הביא בשם אביו משמעות אחרת: "לפי שהיו שלושה - אולם, היכל ודביר".

[5] עיין רש"י שם: "ולא יעשה עוד - מה שנעשה בו כבר בשילה, שהביאוהו במלחמה עם פלשתים בימי עלי".

[6] אמנם בשלב מאוחר יותר החטא נרמז. בתום תהליך ארוך של עשרים שנות תשובה נאמר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ" (ז', ג-ד).

[7] הלשון "נִלְקָחָה" ביחס לארון תמוהה. חז"ל דרשו (מדרש שמואל יא ב, מהד' בובר עמ' מ): "תששה מידת הדין כנקבה". רד"ק מציין לשון נקבה נוספת ביחס לארון - "אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם אֲרוֹן ה' " (דה"ב ח', יא) (ובניגוד לקביעתו של רי"ד כי "לא נמצא ארון במקרא נקבה זולתי הנה").

[8] כפי שציין רלב"ג: "וזה מורה על רוב חסידותו, שלא היה חרד לבניו עם מה שגלה לו איש הא-להים ששניהם ימותו ביום אחד, גם בשמעו מות חפני ופנחס לא חרד מאד עד ששמע שארון הא-להים נלקח, כי אז נפל אחורנית מעל הכסא מרוב החרדה ובסבת הנפילה נשברה מפרקתו מרוב החולשה ומת מכובד גופו ורוב הזקנה".

[9] אמנם בתחילת הפרק נאמר "וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק". אך תיאור זה נשמע תמוה, שהרי אין לשמואל שום קשר למסופר בפרק. רש"י פירש בדוחק: "נהיה הדבר שנאמר לשמואל ובא לכל ישראל, והאיך היה הפורענות? ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה". ייתכן, שתחילת הפסוק היא למעשה סיום הפרק הקודם: "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה' - וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל", וכן הוא בוולגטה ובפשיטתא. במהדורת קורן יש אכן פיסקא באמצע הפסוק (אחרי המילים "ויהי דבר שמואל לכל ישראל"), אך היא אינה מופיעה במהדורת הרב ברויאר.