דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק ז' | 'בָּא הַקֵּץ'

קובץ טקסט
א. הנבואה הראשונה
בפרק ז' שתי נבואות. שלא כמרבית הפרקים בספר, אין בו כי אם דברי ה' ליחזקאל, בלא מראות א‑לוהים, מעשים סמליים, סיפורים או משלים. כפי שנלמד להלן, ניתן לראות בפרק זה מבוא לנבואה הדרמטית שבפרקים הבאים.
כמו בפרק הקודם, גם בפרק זה שתי נבואות הקשורות זו לזו הן בתוכן הן במבנה: הנבואה הראשונה בפס' א–ד, והשנייה בפס' ה–כז. וגם שתי נבואות אלה פותחות "כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' " ומסתיימות "וִידַעְתֶּם/וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ". עם זאת, הזיקה שבין שתי נבואות אלו מובהקת ביותר, וניתן לראות בנבואה השנייה הרחבה של הנבואה הראשונה.
נפתח בנבואה הראשונה:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ[1] עַל אַרְבַּע [ארבעת כתיב][2] כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:[3] (ג) עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ: (ד) וְלֹא תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
כמו הנבואה הראשונה בפרק הקודם, שפנתה ל"הרי ישראל", גם נבואה זו אינה פונה ישירות לעם ישראל, כי אם "לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל". המסר המרכזי בנבואה זו הוא שנבואות הפורענות שנאמרו עד עתה, לא לימים רחוקים נאמרו, אלא הן עתידות להתגשם במהרה.[4] הקץ הגיע, ובקרוב עתיד עם ישראל להיענש על התועבות שעשה. הרעיון שהחורבן והגלות הם בלתי-נמנעים כבר הופיע בנבואות הקודמות, אך כעת מודגש שהתהליך כולו הולך ומתקרב. לקביעה זו יש משמעות מיוחדת מבחינת מיקומה ברצף של הספר: זהו הפרק האחרון לפני הנבואה המרכזית הארוכה על הסתלקות השכינה מן המקדש וענישת ירושלים שבפרקים ח'–י"א.
רעיון נוסף המובע בקצרה בנבואה זו, ויורחב בנבואה הבאה, הוא "כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ", כלומר שהמעשים הרעים של ישראל יחזרו אליהם ויפגעו בהם עצמם. בנבואה הבאה יתבאר כיצד יבוא רעיון זה לידי ביטוי למעשה.
 
ב. הנבואה השנייה
מכאן נעבור אל הנבואה השנייה, הארוכה יותר. על מנת להקל על הבנת הדברים, נחלק אותם לכמה חלקים:
(ה) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה: (ו) קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה: (ז) בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים:[5] (ח) עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתָיִךְ: (ט) וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' מַכֶּה: (י) הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן: (יא) הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם:
פסוקים אלו מפתחים את מה שנאמר בנבואה הראשונה, ויש בהם שלושה חידושים עיקריים. ראשית, על השימוש החוזר במילים 'בא הקץ' נוסף כאן פעמיים: 'באה [יצאה] הצפירה'. 'צפירה' זו, מה טיבה? אין ספק שהמילה קשה, ונזכיר כאן שלוש הצעות בביאורה:
א.  מילה זו מופיעה עוד במקום אחד במקרא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְ‑בָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו כ"ח, ה). מן התקבולת ניתן להבין שצפירה דומה לעטרת, ורד"ק ראה בכך את המקור של תרגום יונתן בפרקנו: "אתגליאת מלכותא".[6]
ב.  רש"י, רד"ק ובעל המצודות פירשו את המילה במשמע בוקר (צפרא בארמית): "באה עליך הבוקר של יום הרעה" (מצודת דוד לפס' ז).
ג.   יש שהציעו, על פי מקבילות באכדית, לפרש את המילה 'צפירה' במשמעות הרס ומהפכה.[7]
מכל מקום, עצם השימוש במילה זו הולם את המגמה הכללית בפרק, הנוקט במילים ובצירופים ייחודיים כדי להעצים את הדרמטיות של התיאור.
החידוש השני בפסוקים אלו הוא חידוד הרעיון שכבר נזכר לעיל, שכביכול החטאים עצמם יקומו ויפגעו בחוטאים: "צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן, הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע", וכדברי רש"י: "החמס אשר בידכם הוא קם עליכם למטה רשע לשחתכם". הכתוב מדמה את החמס והזדון למטה המוציא ציץ, כלומר שהוא בשל לתפקידו להכות את ישראל, והוא יונק ממעשי הרשע של ישראל.
החידוש השלישי הוא שהעונשים יבואו לא רק על חטא העבודה הזרה, שהודגש בפירוט רב בפרק הקודם, אלא גם על "החמס", כלומר על חטאים שבין אדם לחברו. על היחס בין ה"תועבות" שהוזכרו בפרק הקודם ובין "החמס" הנזכר כאן נעמוד בע"ה בהרחבה בעיוננו בנבואה הבאה. אך כבר כעת ניתן לומר שפרקים ו'–ז', שאנו עסוקים בהם כעת, הם מעין הקדמה לנבואה המרכזית שבפרקים ח'–י"א, ובכלל הקדמה זו גם ההדגשה על שני התחומים המרכזיים שבני ישראל חטאו בהם: העבודה הזרה והחמס. שני התחומים יוזכרו בסדר הזה גם בנבואה הבאה, אך שם יבוא מענה גם לשאלה איזה מהם חמור יותר.
גם התוצאה של עליית מטה הרשע מתוארת בלשון ציורית ייחודית: "לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם". בפשטות כוונת הדברים שלא יישאר דבר מישראל, אבל שתי המילים האחרונות – "מֶהֱמֵהֶם" ו"נֹהַּ" – קשות. רד"ק פירש ש"מֶהֱמֵהֶם" היא חזרה מליצית על "מֵהֶם", "כאילו אמר שני פעמים 'מהם', רוצה לומר משום דבר מהם לא ישאר", ו"נֹהַּ" הוא נהי, כלומר ש"מרוב הצרות לא יבכו החיים על המתים" ולא יתאבלו עליהם; ומעין זה ניתן לומר שלא יישאר מי שיתאבל.[8] שילוב 'לשון נופל על לשון' בתיאור זה מעצים אף הוא את הנימה הדרמטית שבו.
שני הפסוקים הבאים מחדדים עוד את הדברים:
(יב) בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ: (יג) כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ:[9]
גם פסוקים אלו קשים להבנה. מדובר כאן בקונה ומוכר, וכעולה מהמשך הדברים, אין הכוונה למי שמוכר דברים לפרנסתו, כי אם באדם שנאלץ למכור את נחלתו מפני דוחקו. בנוהג שבעולם שמוכר מסוג זה מצטער מאוד על שנאלץ למכור את נחלת אבותיו, ואילו הקונה שמח בנכס החדש שזכה בו. אך כעת, אומר הנביא, אין מקום לשמחת הקונה ולאבל המוכר, שהרי חורבן בא על הארץ. אַל למוכר להצטער, שהרי בלאו הכי יאבד את נחלתו, ולא ישוב עוד לזכות בה בחייו: "הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם" – שלא כמו בימים כתיקונם, שבהם "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כ"ה, יג).[10] וגם הקונה אַל לו לשמוח, כי קניינו לא יאריך ימים בידו.
הציור הקודר הזה עומד בניגוד מוחלט לנבואה המפורסמת שבה נצטווה ירמיהו לקנות את השדה של חנמאל בן שלום בן דודו, "כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת" (ירמיהו ל"ב, ז). ירמיהו תמה: מה טעם לקנות שדות כשהעיר עומדת ליפול ביד הבבלים? והקב"ה משיב לו שלאחר החורבן תבוא הגאולה: "וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים... כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה' " (שם, מג–מד). הבדל זה אופייני ביותר. ירמיהו מכין את העם לגאולה העתידה עוד לפני החורבן. יחזקאל, לעומתו, כמעט שאיננו מדבר על גאולה בחלקו הראשון של הספר, אלא מתרכז בהדגשת החורבן ותוצאותיו, וביניהן הטענה שלפנינו, שערב החורבן אין שום משמעות למסחר בנחלות.
גם בפסוקים אלו יש משחק מילים: תחילה נאמר "כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ", ומיד לאחר מכן "כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ". החילוף חרון/חזון מדגיש שהחרון היוצא על כל המון בית ישראל אינו אלא הגשמה של חזון הנביאים.
בפסוקים שלאחר מכן מוזכרות שוב הצרות העתידות לבוא על ירושלים שכבר ראינו אותן בנבואות הקודמות, דהיינו החרב, הרעב והדבר:
(יד) תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ[11] וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ: (טו) הַחֶרֶב בַּחוּץ וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ: (טז) וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ: (יז) כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם:[12] (יח) וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה: (יט) כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה' נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה:
העם נקרא לצאת למלחמה, אך מכיוון שחרון ה' ניתך על העיר, איש איננו נענה לקריאה. כיליון נגזר על העיר: היושבים בעיר ימותו בדבר וברעב, והיוצאים ממנה ימותו בחרב. ומי שיישארו בחיים ויברחו אל ההרים יחיו בפחד, ייאוש ואבל על המתים. הכסף והזהב יושלכו בחוצות, כי לא תהיה בהם כל תועלת.
מכאן עוברת הנבואה לתאר את חורבן המקדש עצמו:
(כ) וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה: (כא) וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וְחִלְּלוּהוּ [וחללה כתיב]: (כב) וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי[13] וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ: (כג) עֲשֵׂה הָרַתּוֹק[14] כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס: (כד) וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם[15] וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם:
"וּצְבִי עֶדְיוֹ" – "זהו בית המקדש, שהוא פאר יפי כבוד הא‑ל הנקדש בתוכו" (רד"ק) – היה לישראל "לְגָאוֹן", כלומר עליו הייתה גאוותם.[16] אך מאחר שנעשו בו תועבות, כפי שיפורט בהרחבה בפרק הבא, יהיה גם המקדש עצמו לנידה, כמוהו ככספם וזהבם. המקדש ייפול ביד זרים, והם יחללוהו.
פסוקי הסיום מספרים על הייאוש ואזלת היד שיאחזו בעם עקב הצרות התוכפות ובאות:
(כה) קְפָדָה בָא[17] וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן: (כו) הֹוָה עַל הֹוָה[18] תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה[19] וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים: (כז) הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אוֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
בפסוקים אלו מתואר כישלון ההנהגה. בצר להם יפנו העם לבקש חזון מן הנביאים ולשמוע תורה מהכוהנים ועצה מהזקנים. ואולם, יהיה זה מעט מדי ומאוחר מדי. המנהיגים יתאבלו, העצה והתורה תאבדנה מפיהם, והעם יגיב בבהלה ובייאוש. וכל זה יהיה חלק מן העונש שהעם אשם בו במלואו: "מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אוֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
מכאן ניתן לעבור לנבואה הארוכה והדרמטית שבפרקים ח'–י"א.
 
[1]   בפשטות נראה שיש לפסק כך: "קֵץ! בָּא הַקֵּץ...", כלומר שיש כאן קריאה כללית: "קֵץ!", ולאחריה פירוט. ברם, ייתכן גם ש'מקרא אחד עולה לכאן ולכאן', ויש לקרוא את המילה "בָּא" פעמיים, בדיוק כמו להלן פס' ו: "קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ". על התופעה של מילה הכתובה פעם אחת ויש לקוראה פעמיים עמד כבר רשב"ם בפירושו לבראשית ל"ו, יב, והביא לה כמה דוגמות.
[2]   ככלל "כנף" היא שם נקבה, אבל במקום אחד במקרא (דה"ב ג', יא–יב) היא משמשת בלשון זכר ונקבה גם יחד, ונראה שאפשרות זו משתקפת בקרי ובכתיב שלפנינו (וראו גם כלים פי"ז מי"ד).
[3]   הצירוף "אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" מופיע עוד במקום אחד במקרא: "וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו י"א, יב). אלא ששם הוא מוסב על העולם כולו (וראו גם איוב ל"ז, ג), ואילו  כאן נראה שהכוונה רק לאדמת ישראל, הנזכרת בתחילת הפסוק.
[4]   גם בהמשך הספר עתיד יחזקאל להתמודד עם תחושת העם שנבואותיו נאמרו לעתיד הרחוק, והוא מדגיש שההפך הוא הנכון. ראו למשל י"ב, כז: "הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא". ובע"ה עוד נעסוק בעניין זה בפרקים הבאים.
[5]   נראה שמשמעות הפסוק היא "בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם, מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים", כלומר שיום הפורענות מתקרב, ומה שיקרה בו יהיה מהומה, כלומר קולות מלחמה של ממש, ולא הד הרים גרידא. אמנם הטעמים מחברים את המילים "הַיּוֹם מְהוּמָה", ולדעת רד"ק המקרא חסר, ושיעורו: 'היום יום מהומה'.
[6]   באיזו מלכות מדובר? אפשר שהכוונה להתגלות מלכות ה' בקומו להביא פורענות על הארץ. בדעת מקרא ביאר שהכוונה למלכות בבל העולה על יהודה. ואילו ר"י קרא הבין שזוהי מלכות יהודה: "באה הצפירה – שקעה המלכות... יצאה הצפירה – יצאה המלכות, שגלה צדקיה".
[7]   ראו עולם התנ"ך לפרקנו.
[8]   בפירוש דעת מקרא לפסוק זה מובאת הערתו של שד"ל, שהיה ברשותו כתב יד שכתוב בו 'נח' במקום "נֹהַּ", כלומר שאין בהם אפילו צדיק אחד כנח שיוכל להימלט מן הפורענות. אכן, בפרק י"ד יחזקאל מביא את נח, דניאל ואיוב כדוגמות לצדיקים שאם תבוא צרה על ארץ כלשהי הם יצילו את עצמם, אך לא אחרים. אמנם גם לפי הנוסח שבידנו ניתן לראות במילה "נֹהַּ" רמיזה לשמו של נח, המצטרפת לרמזים לשוניים אחרים בפרקנו לפרשת המבול, ובהם המילים "קץ" ו"חמס" (ראו בראשית ו', יג). ואכן יש דרשה מעין זה במדרש בראשית רבה (פרשה לא): "לא נה בהם... אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי".
[9]   על הביטויים הקשים שבפסוקים אלו נעמוד בגוף הדברים. אשר לסיומת, מסתבר כי הכוונה שמאחר שכל איש דבק בחייו בעוונו, אין להם סיכוי להחזיק מעמד.
[10]  הזיקה לפרשת היובל (ויקרא כ"ה) באה לביטוי במילה "ממכר", הקשורה אליה במובהק: שבע מתוך שמונה ההופעות של המילה 'ממכר' בתורה הן בפרשה זו. וכבר ציינו בעבר לזיקה המיוחדת של יחזקאל לחומש ויקרא.
[11]  "תָּקוֹעַ" הוא כלי שתוקעים בו, כגון השופר.
[12]  מן התקבולת נראה שהכוונה לפיק ברכיים: הרפיון יאחז גם בברכיים, והן לא תוכלנה לעמוד.
[13]  "את המקום שהייתי צפון שם ביניהם" (רש"י).
[14]  מקובל לפרש ש"רַתּוֹק" הוא שלשלת לכבילת השבויים בלכתם לגולה, כמו בנחום ג', י: "גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי... וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים" (ועיינו גם מל"א ו', כא).
[15]  כלומר את הרעים שבין הגויים.
[16]  וכן להלן כ"ד, כא: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם".
[17]  המילה "קְפָדָה" יחידאית, והמפרשים ביארוה במשמעות של כריתה (על פי ישעיהו ל"ח, יב).
[18]  "הֹוָה" היא שבר, צרה, כעולה מן התקבולת בישעיהו מ"ז, יא: "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ויש מילה כיוצא בה בתהילים נ"ז, ב; צ"א, ג).
[19]  שמועה רעה תרדוף שמועה רעה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)