פרק ז - חזון נתן: מדוע לא בנה דוד את בית המקדש

  • הרב אמנון בזק

פרק ז' (1) / חזון נתן: מדוע לא בנה דוד את בית המקדש?

א. כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה

לאחר העלאת הארון לירושלים מגיע השלב הבא, הנראה כהמשך טבעי של המהלך שהתחיל בפרק הקודם:

(א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ:

דוד אמנם אינו מפרש את כוונתו, אלא רק מתאר מצב בעייתי: הוא יושב בבית ארזים, וארון ה' - באוהל. אבל נתן הבין היטב למה כוונתו, והיא אף נראתה בעיניו רצויה.

וכאן מתעוררת התמיהה הראשונה בפרקנו. כידוע, הקב"ה השיב לדוד בשלילה. מכאן ניתן להסיק, שנתן ענה לדוד מדעת עצמו, ולא על פי תשובה שקיבל מאת ה'. תופעה זו מעניינת כשלעצמה, והיא מעידה שלא תמיד השיב הנביא בכוח יכולתו הנבואית, אלא הייתה לו גם יכולת אישית בהדרכה רוחנית. ברם, כיצד אירע שנתן הנביא השיב לדוד תשובה חיובית, שלא כדעת הקב"ה? ואם טעה בהערכתו האישית - מדוע חשוב למקרא לספר על טעות זו?

ב. דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ

כדי לענות על שאלה זו, נצטרך להבין תחילה מדוע באמת סירב ה' לבקשתו של דוד. הקב"ה נגלה לנתן, ובחזון ארוך למדיי (פס' ד-יז) ביאר את הסיבה לסירוב זה:

(ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר: (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: (ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל[1] אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: (ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל[2] וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה': (יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד:

במבט ראשון קשה להבין מכל האריכות הזאת מה באמת הסיבה המרכזית לסירוב. בהבנת החזון נעסוק בהמשך, אך תחילה נעסוק בסיבה שאיננה מופיעה בו, ודווקא היא הפכה להסבר הרווח ביותר מדוע לא בנה דוד את בית המקדש. סיבה זו מופיעה בספר דברי הימים פעמיים, אך לא בתוך תיאור ישיר של דבר ה', אלא בהסברים של דוד לאחרים מדוע לא בנה את בית המקדש.[3] מעניין הדבר, שבשני המקומות רומז דוד באופן ברור לחזון נתן ומשתמש בביטויים המופיעים בו.

תחילה אומר דוד את הדברים לשלמה בנו:

וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם[4] (דה"א כ"ב, ו-י).

ובהמשך אומר זאת דוד לכל העם:

וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל שָׂרֵי הַשְּׁבָטִים וְשָׂרֵי הַמַּחְלְקוֹת... וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת. וְהָאֱ-לֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ... וּמִכָּל בָּנַי כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי ה' וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת ה' עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לִי שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב. וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ עַד לְעוֹלָם אִם יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה (שם כ"ח, א-ז).

מה פשר תופעה זו? מדוע אמר דוד סיבה שלא נזכרה בחזון נתן? רד"ק בפירושו לדה"א כ"ב מציע שתי אפשרויות עקרוניות להסבר התופעה:

דם לרוב שפכת - זה לא מצאנו שאמר לו השם אבל דוד אמר כן בלבו, כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית. או נתן הנביא אמר לו כן, ואף על פי שלא נכתב בספר שמואל, נמצא כמוהו רבים כמו 'ותאמרו נשלחה אנשים' (דברים א', כב).[5]

כלומר: או שסיבה זו אכן לא נאמרה לדוד, ואף על פי כן הוא חשב שזו בעצם הסיבה האמתית; או שהדברים נאמרו לדוד בנבואה אחרת, שלא פורשה בספר שמואל, ויש, אם כן, כמה סיבות מדוע מנע ה' את דוד מבניין הבית.

לגופו של עניין, יש להבין מה הקשר בין היות דוד איש מלחמות והדמים ששפך לבין מניעתו מבניית המקדש. גם כאן מציע רד"ק (שם) שתי אפשרויות:

ובאמרו 'דמים לרוב שפכת ארצה', כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה, וזה לפני,[6] גם בדמי הכהנים היה הוא הסבה כמו שאמר הסיבותי בכל נפש בית אביך, גם בדמי הגוים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים. אף על פי כן לא נענש עליהם כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב.

שתי נקודות עולות בדבריו. מצד אחד, יש כאן ביקורת על דמים ששפך דוד שלא כדין: דמו של אוריה החתי, שעליו יש לו האחריות הגדולה ביותר; דמם של כוהני נוב, שדוד עצמו קיבל עליו את האחריות למותם, כפי שאמר לאביתר, השריד היחיד שנותר מן העיר, "אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (שמ"א כ"ב, כב); וגם דם גויים, שנראה לעתים כי דוד שפך יותר מכפי הצורך (עיין במיוחד שמ"א כ"ז). ואולם, מהמשך דברי רד"ק משתמע, שייתכן שאף אם הדמים הללו נשפכו כדין, ודוד אינו אשם בהריגה, הרי עצם עיסוקו בשפיכות דמים, ולוּ גם מוצדקת, מונע ממנו לבנות את בית המקדש. בית המקדש מייצג אידֵאה של שלום, ואי אפשר לו שייבנה על ידי איש מלחמות.

מכל מקום, הנימוק הזה אינו עולה כלל בפרקנו. כעת נוכל לשוב לפרקנו ולבחון: מה הסיבה שמציין חזון נתן למניעת דוד מבניין המקדש?

ג. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל

נראה שהתשובה המפורשת ביותר באה בפס' י-יא:

(י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה':

מדברים אלו נראה, שטרם הגיעה השעה לבניית בית לה', שכן המצב המדיני של עם ישראל איננו מושלם, וכפי שפירש רש"י: "עוד אני חפץ להשקיט שיהא שקט ושליו את עמי בימי בנך". אמנם פסוקים אלו קשים, שכן הם סותרים לכאורה את האמור בתחילת הפרק: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו". כיצד ניתן לומר שה' כבר הניח לו מסביב מכל אויביו מצד אחד, ומצד שני לומר שעדיין הדבר לא קרה?!

דומה שהתשובה נעוצה במקור הביטוי שבראש הפרק. אין ספק שביטוי זה יוצר זיקה לפסוקים בספר דברים, המזכירים לראשונה השכנת שם ה' במקום גאוגרפי מסוים:

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם... (דברים י"ב, י-יא).

כעת התמונה מתבהרת. מצד אחד, מובן מדוע חשב דוד שכבר הגיע הזמן לבניית המקדש, שהרי נתקיים בו "והניח לכם מכל אֹיביכם מסביב". מצד שני, מובן גם מדוע סירב הקב"ה לדוד, שהרי התנאי לא נתקיים במלואו: אמנם ה' הניח לדוד מכל אויביו מסביב, אך טרם באה עת "וישבתם בטח". גם אם הסתיימו המלחמות עם האויבים מסביב, עדיין יש להגיע לישיבה בטח, בלא כל סכנה. הבטחה זו תתקיים רק בימי שלמה; או אז יבואו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה: "וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ".

ואכן, בספר מלכים מפורש שתנאי זה התקיים בימי שלמה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מל"א ה', ה). ובהמשך אותו פרק מציין שלמה עצמו, בדבריו לחירם מלך צור, שזו הסיבה שבגללה לא בנה דוד את בית המקדש:

וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי [רגלו כתיב].[7] וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי
(מל"א ה', טז-יט).

רק בימי שלמה הגיע עם ישראל למצב ש"אין שטן ואין פגע רע", המקביל ל"וישבתם לבטח", ובמושגים של חזון נתן: "וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ".

נמצאנו למדים שבית המקדש הנו השיא של ישיבת ישראל בארץ - לאחר שבאו אל המנוחה והנחלה - ויציבות מדינית היא תנאי הכרחי לבניינו.

ד. לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן

ברם, אף שתשובה זו מפורשת בכתוב, אין היא ההסבר היחיד בחזון נתן. לפס' י-יא קדמו פס' ח-ט:

(ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:

לרלב"ג פירוש מעניין לפסוקים אלה:

ועתה די לדוד לקחו הש"י מאחרי הצאן להיות נגיד על בית ישראל, והיה עמו בכל אשר הלך וכרת שונאיו ועשה לו שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ לרוב הצלחתו ורוב עמידת מלכותו, ושם על ידו מקום מנוחה לישראל ולא צרו לישראל שונאיהם... ובהיות הענין כן הנה די לו במה שהגיע בו מן ההצלחה ולא ישאל לו גדולות שיהיה נבנה בית המקדש על ידו אבל בנו שימלוך אחריו הוא יבננו...

כלומר: ה' כבר עשה רבות למען דוד, ועל כן ראוי לדוד שיסתפק במה שקיבל, ולא ישאף גם לבניית המקדש.

ניתן לקבל את הפירוש הבסיסי של רלב"ג, שבפסוקים אלו נאמרת סיבה נוספת מדוע לא יבנה דוד את המקדש - אך לא משום שכבר קיבל די, אלא בגלל משהו שקשור לעניין הקודם. כשם שבניין המקדש מותנה ביציבות מדינית, כך גם דרושה יציבות באורחות חייו של המנהיג שיבנה אותו. תכונה זו חסרה בחייו רוויי התהפוכות של דוד, ועל כן לא יוכל לבנות את הבית. שלמה בנו כבר ייוולד למציאות אחרת, וחייו יהיו יציבים הרבה יותר.

ה. כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'

וכאן ניתן לעבור לתשובה השלישית והאחרונה. המילה המנחה "בית" חוזרת בפרקנו 15 פעמים בנטיות שונות, והיא באה בו בשתי משמעויות שונות ומהותיות: הבית שביקש דוד לבנות לה', ובית המלוכה - השושלת - שיבנה ה' לדוד. נתן מנגיד בין עיתויי הבניין של שני הבתים:

כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי... כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'...

כלומר, סדר הדברים הראוי הוא לא שהאדם יבנה קודם בית לה', אלא להפך: קודם יבנה ה' בית לאדם, למלך, ורק אחר כך יבנה הלה בית לה'. ומאחר שהמושג בית מלוכה רלוונטי רק אם יש שני מלכים לפחות מאותה שושלת, נמצא שרק בימי שלמה יקום לדוד בית מלוכה.

כמובן, שורשו של הטעם הזה כשורשם של שני הטעמים הקודמים: צורך ביציבות. עד עתה דובר על יציבות מבחינה מדינית ומבחינת אורח חייו של המנהיג, ועתה עולה הצורך ביציבות מבחינה שלטונית-מדינית: גם בית מלוכה יציב הוא תנאי מוקדם לבניית המקדש.[8]

ו. כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה

כעת נוכל להשיב על השאלה שבה פתחנו: מדוע טעה נתן? מסתבר, שבדרך זו ביקש המקרא לומר כי דוד מצד עצמו, על פי חזון נתן, ראוי היה לבנות את המקדש, והקב"ה מנעו מכך בגלל בעיית העיתוי ואי-היציבות, ולא בגלל אישיותו.

תפיסה זו מנוגדת לתפיסה המפורשת בדברי הימים, ששם מובע הרעיון שדוד היה מנוע מבניין המקדש גם בגלל פגם אישי. אם אכן היו כאן שתי נבואות, ניתן לומר שהנבואה בספר שמואל מדגישה את הבעייתיות שבעיתוי, שהייתה קיימת גם לולא הייתה שום בעיה בדוד; ואילו דוד מביע בדברי הימים את המסר ההפוך - שגם לולא הייתה בעיה בעיתוי, היה דוד מנוע מבניין המקדש בגלל בעיית שפיכות הדמים.[9]



[1] "אחד שבטי ישראל" היינו 'אחד שופטי ישראל', כמו במקבילה בדברי הימים: "הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי לֵאמֹר" (דה"א י"ז, ו). נראה, שהמילה 'שופט' אכן נגזרת מ'שבט' במובן של מטה (עיין תהילים כ"ג, ד, "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"; מיכה ז', יד; ועוד), וכפי שאכן נאמר שם: "אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי". חילופי שבט-שופט שכיחים במקרא, והם מסבירים פסוקים רבים, כגון: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מ"ט, י); "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"ט, ט).

[2] נראה, שמחציתו הראשונה של הפסוק ממשיכה את המאמר המוסגר שהתחיל בפסוק הקודם, ושיעור הכתוב: הקב"ה ישים מקום לישראל שבו לא יוסיפו בני עוולה לענותו כפי שהיה "בראשונה" וכפי שהיה "למן היום אשר צִויתי שֹפטים על עמי ישראל".

[3] חשוב לציין שחזון נתן מופיע במלואו גם בספר דה"א (פרק י"ז), ועל כן אין לראות בהבדל שבין הנימוק שדוד מציין ובין הנימוק המופיעה בחזון נתן הבדל עקרוני בין ספרי שמואל ודברי הימים.

[4] פסוק זה מקביל, כמובן, לפס' יג-יד בפרקנו.

[5] כלומר: בספר דברים נאמר ששליחת המרגלים הייתה יזמה של העם, ואילו בספר במדבר הדבר אינו מוזכר, ונראה שהיזמה היא כולה של ה'.

[6] כוונת המילים "וזה לפני" היא שסיפור אוריה החתי וכל פרשת בת שבע אירעו לפני המסופר בפרקנו, אף שמבחינה טקסטואלית הם מופיעים בהמשך הספר (פרקים י"א-י"ב).

[7] להבדל שבין הקרי והכתיב כאן יש משמעות רבה: לפי הקרי, שלמה היה זה שהכניע את האויבים; לפי הכתיב, ה' כבר נתנם תחת כפות רגליו של דוד, אבל המנוחה הייתה דווקא בימי שלמה.

[8] כעת ניתן להבין גם את פסוקי הפתיחה לחזון (פס' ה-ז): "לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים". הקב"ה אומר לדוד, כי כשם שעד עתה לא דרש מישראל לבנות את המקדש, כך אין סיבה למהר לעשות זאת עתה; בניית המקדש היא השלב האחרון בתהליך ארוך, וזמנו של שלב זה טרם הגיע.

[9] ואם דברי דוד בספר דברי הימים הם פרשנות שלו לחזון נתן (כהצעתו הראשונה של רד"ק), יש לומר כי הוא חשב שהבעיות האמורות בחזון זה לא היו מונעות ממנו את בניית הבית לולא הייתה בעיה גם באישיותו.