פרק ח - מלחמות דוד (ב)

  • הרב אמנון בזק

פרק ח' / מלחמות דוד (חלק ב)

א. השלל

בשיעור שעבר עסקנו בניצחונותיו הצבאיים של דוד על פלשתים, מואב וארם, המתוארים בפסוקים הראשונים של הפרק. לאחר הניצחון על ארם מתאר המקרא את השלל שלקח דוד במלחמה זו:

(ז) וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב[1] אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם: (ח) וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד: (ט) וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר: (י) וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ[2] אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת: (יא) גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַה' עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ: (יב) מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה:

לפי תיאור זה, דוד הקדיש את השלל לה' סתם. אבל בדברי הימים נאמר: "וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן[3] עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת" (דה"א י"ח, ח). ונראה ששוני זה הוא חלק מהבדל עקרוני בין הספרים. ספר דברי הימים מדגיש שוב ושוב את מעורבותו של דוד בבניין בית המקדש. מעורבות זו באה לביטוי בכמה תחומים, והראשון שבהם: זיהוי מקום המקדש בגורן ארוונה (בדברי הימים: ארנן) היבוסי. בספר דברי הימים נאמר במפורש, שלאחר התגלות המלאך בגורן קבע דוד "זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דה"א כ"ב, א); קביעה זו נעדרת לחלוטין מספר שמואל. מעורבותו של דוד התבטאה גם באיסוף נמרץ של חומרי בניין למקדש ובהכנתם לפני שלמה בנו, כנזכר בהמשך אותו פרק בדה"א:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דָּוִיד וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל. וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד...

וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף. וְעִמְךָ לָרֹב עֹשֵׂי מְלָאכָה חֹצְבִים וְחָרָשֵׁי אֶבֶן וָעֵץ וְכָל חָכָם בְּכָל מְלָאכָה. לַזָּהָב לַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִסְפָּר קוּם וַעֲשֵׂה וִיהִי ה' עִמָּךְ
(שם, ב-ד, ו, יד-טז).

גם איסוף החומר והציווי לשלמה אינם נזכרים כלל בספר שמואל ובצוואת דוד לשלמה בספר מלכים. בהמשך דה"א נאמר שדוד גם תיכן תכניות בנייה מפורטות ומדוקדקות:

וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת. וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית ה' וּלְכָל הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים. וּלְמַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּלְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּית ה'. לַזָּהָב בַּמִּשְׁקָל לַזָּהָב לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה לְכֹל כְּלֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לְכָל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. וּמִשְׁקָל לִמְנֹרוֹת הַזָּהָב וְנֵרֹתֵיהֶם זָהָב בְּמִשְׁקַל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ וְלִמְנֹרוֹת הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ כַּעֲבוֹדַת מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה. וְאֶת הַזָּהָב מִשְׁקָל לְשֻׁלְחֲנוֹת הַמַּעֲרֶכֶת לְשֻׁלְחַן וְשֻׁלְחָן וְכֶסֶף לְשֻׁלְחֲנוֹת הַכָּסֶף. וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת זָהָב טָהוֹר וְלִכְפוֹרֵי הַזָּהָב בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר וְלִכְפוֹרֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר. וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה'. הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית (שם כ"ח, יא-יט).

גם לדברים האלה אין כל רמז בספרי שמואל ומלכים.

לא ייפלא אפוא, שספר דברי הימים הוא גם היחיד שמספר שהשלל שלקח דוד שימש לבניין כלי המקדש. אך מה באמת הסיבה לפער הזה שבין הספרים? מדוע התעלם ספר שמואל לחלוטין מחלקו של דוד בבניית המקדש?

דומה שההבדל נעוץ בשוני שיש בין הספרים בדבר הסיבה שבגללה לא בנה דוד את המקדש, שוני שעמדנו עליו בפרק ז' (שיעור 15). כזכור, חזון נתן הדגיש את בעיית העיתוי - אי אפשר לבנות את המקדש בטרם תושג יציבות שלטונית; אבל דוד עצמו אומר בספר דברי הימים שבניין המקדש נמנע ממנו בשל הדם ששפך לרוב. והנה, דווקא בפרקים שדוד מדגיש בהם את הדבר הזה (דה"א כ"ב וכ"ח) מתואר גם חלקו הנכבד בהכנת החומרים והתכניות לבניין המקדש. נראה אפוא, שהדם ששפך דוד מנע רק את קריאת הבנייה על שמו, אך לא פסל אותו מהשתתפות בהכנת התשתית לה. ספר שמואל, לעומת זאת, מדגיש כי טרם באה העת לעסוק בבניית המקדש, ועוד יש לעבור דרך ארוכה של התייצבות מדינית ושלטונית; על פי בחינה זו, אין ראוי כלל לעסוק במקדש כעת, כשעדיין יש להשיג מטרות אחרות, ומשום כך ספר שמואל איננו מציג את דוד כמי שעוסק בדרך כלשהי בענייני המקדש.

ב. המלחמה עם אדום

נעבור לשני הפסוקים הבאים:

(יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם[4] בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: (יד) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים[5] וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ:

הקושי בולט: פס' יד עוסק בפעילותו של דוד באדום לאחר הכאתה; מדוע אפוא הזכיר פס' יג דווקא את "ארם"? יתרה מזאת: נראה שהשם "גיא מלח" קשור בדרך זו או אחרת לים המלח, ואם כן, סביר הרבה יותר שמדובר במלחמה נגד אדום, ולא נגד ארם. ואכן, כך בדיוק נאמר בפסוק המקביל בדה"א (י"ח, יב): "וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף". וכן מצינו במקור נוסף - כותרתו של מזמור ס' בתהילים: "בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף".[6]

מצירוף המקורות נראה שצריך היה לכתוב בפרקנו: 'וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם, [ויך יואב/אבישי את אדום] בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף', ובזה יתיישבו כל הכתובים. מדוע אפוא נשמטו המילים שבסוגריים? יש טוענים שנשמטו 'מחמת הדומות', דהיינו בגלל הדמיון בין המילים "את ארם" ו'את אדום'. אך דומה שיש לכך גם הסבר עקרוני. כבר ראינו בפרקים הקודמים את ההסתייגות של המקרא מיואב ומאבישי בני צרויה. נראה אפוא שהמקרא ביקש להשמיט את חלקם בניצחונות על האויבים, וליצור רושם שדוד הוא שהכה בפועל את אדום.[7]

מכל מקום, גם למלחמה זו הייתה השפעה ארוכת טווח. האדומים השתעבדו לממלכת ישראל עד ימי יהושפט, וגם בזמנו נאמר "וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ" (מל"א כ"ב, מח). רק אחר כך, בימי יורם בן אחאב, שבה המלוכה לאדום (מל"ב ג').

ג. פסוקי הסיום

הפרק מסתיים בפסוקים האלה:

(טו) וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ: (טז) וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר: (יז) וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר[8] כֹּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר: (יח) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי[9] וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ:[10]

פסוקים אלה נראים כפסוקי סיכום לממלכת דוד. ואכן, רשימה דומה מופיעה גם בסוף פרק כ':

וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי. וַאֲדֹרָם עַל הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר. וּשְׁוָא סֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים. וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד (כ', כג-כו).

מיקומם של פסוקי סיכום אלו בסוף פרק כ' מובן, שהרי פרק זה מסיים את רצף האירועים בספר שמואל.[11] אך מה עניינם בסוף פרקנו?

דומה שבהצבת הפסוקים האלה כאן המקרא מבקש לומר, שבמובנים מסוימים אכן הגיעה מלכות דוד לסיומה כבר בשלב זה. פרקים ה'-ח', שעל המבנה הייחודי שלהם עמדנו בשיעור הקודם, הם פרקי השיא של מלכות דוד, הן מבחינה צבאית-מדינית הן מבחינה רוחנית. מכאן ואילך מתחילה הידרדרות מתמשכת: ראשיתה ויסודה בפרשת דוד ובת שבע, שאירעה בעיצומה של מלחמת יואב בעמון (פרקים י'-י"ב); והמשכה בשורת הפגעים שמצאו את בית דוד לאחר מכן - פרשת אמנון ותמר, מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי.[12] פסוקים אלו מציינים אפוא סיום של חטיבה חיובית ומשמעותית, ובשיאה: הבטחת ה' להקים מזרעו של דוד בית מלכות נצחי.



[1] הכוונה למגנים, כמו בפסוק "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (שה"ש ד', ד); ועיין מל"ב י"א, י.

[2] בפסוק המקביל בדברי הימים נאמר: "וַיִּשְׁלַח אֶת הֲדוֹרָם בְּנוֹ". בספרנו הוחלף השם האלילי הדו, המקביל להדד, בשם ה'. אפשר שחילוף זה הוא חלק משיטתו של עורך ספר שמואל להשמיט את השמות האליליים (כמו בחילופים אשבעל/איש בושת, ירובעל/ירובשת, ראה שיעור 3 הערה 7), ואפשר שתועי עצמו החליף את שם בנו לכבודו של דוד. גם השם הדדעזר מופיע בתורה בצורה עברית בשמו של אליעזר, שהיה אף הוא מדמשק.

[3] גם בשמות ערי הדדעזר יש הבדלים בין הספרים: בשמואל "בטח" ובדברי הימים "טבחת" (= חילוף אותיות, שהוא תופעה שכיחה); בשמואל "ברתי" ובדברי הימים "כון" (לדעת רד"ק בפרקנו, היו לעיר זו שני שמות).

[4] "שֵם" היא מצבת זיכרון, כמו "יד", וכפי משמעות המילה הזאת בפסוקים כגון: "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית י"א, ד); "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" (ישעיהו נ"ו, ה).

[5] הסגנון מפתיע במקצת: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים". זהו סגנון שירי, וייתכן שהכתוב משלב בסיפור האירועים שירת ניצחון; ואולי הפזמון של שיר זה הוא המשך הפסוק, שהופיע גם בפס' ו (ראה בשיעור הקודם): "וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ". התופעה של שילוב שיר בתוך הרצף הספרותי קיימת גם במקומות אחרים, כגון במלחמת ישראל בבנימין: "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ / מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ" (שופטים כ', מג); וכן כשלכדו הפלשתים את שמשון: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ / בְיָדֵנוּ / אֶת אוֹיְבֵנוּ / וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ / וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ" (שם ט"ז, כד).

[6] פסוק זה שונה מן הפסוק בדברי הימים בשני פרטים: ראשית, הוא מזכיר את יואב, ולא את אבישי; שנית, הוא מציין 12,000, ולא 18,000. רד"ק מנסה, כדרכו, לשלב בין המקורות, ומציע שאבישי פתח במלחמה והרג 6,000 איש, ואחר כך הרג יואב עוד 12,000 איש, ובסך הכול נהרגו 18,000 איש.

[7] כדרך שהשמיט ספר שמואל את חלקו של יואב בכיבוש ירושלים (עיין פרק ה' ובשיעור 11 שם), אף שהוא צוין בדה"א י"א, ו.

[8] המילים "וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר" קשות, שהרי אביתר היה בנו של אחימלך (עיין שמ"א כ"ב, כ). רד"ק פירש שאחימלך היה גם שם בנו של אביתר, ומוכיח מכאן כי אף שאביתר סולק מן הכהונה רק בימי שלמה (עיין מל"א ב', כו), התחילה מגמת הרחקתו כבר בימי דוד. מן המקרא אנו מכירים בן אחר של אביתר, יונתן, שהיה שותף עם אחימעץ בן צדוק ברשת הריגול של דוד בזמן מרד אבשלום (עיין שמ"ב ט"ו, לו) והשתתף בהמלכת אדוניהו (מל"א א', מב), אך בשום מקום אחר לא נזכר בן נוסף.

[9] בדברי הימים נאמר "וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי" (דה"א י"ח, יז), וכן להלן כ', כג. רש"י הביא את תרגום יונתן, שלפיו מדובר בקשתים ובקלעים, וכן את פירוש חז"ל שהכוונה לאורים ותומים. רד"ק הביא פירוש נוסף: שאלו שמותיהן של שתי משפחות בישראל שהיו מקורבות למלך. על דרך הפשט מסתבר שהכוונה לגדוד של שכירי חרב נכרים, מכרתים ומפלשת, שבניהו בן יהוידע פיקד עליו.

[10] מילים אלו מפתיעות ביותר. במקבילה בדברי הימים נאמר "וּבְנֵי דָוִיד הָרִאשֹׁנִים לְיַד הַמֶּלֶךְ" (דה"א י"ח, יז), ולאור זאת ביארו המפרשים בפרקנו שהמילה "כהנים" באה כאן במשמעות של חשיבות.

[11] פרקים כ"א-כ"ד נחשבים 'נספחים' לספר שמ"א, כי הם כוללים כמה פרשיות שאין ביניהן רצף כרונולוגי: פרשת הגבעונים (כ"א, א-יד), המלחמות עם הענקים (שם, טו-כב), שירת דוד (פרק כ"ב), דברי דוד האחרונים (כ"ג, א-ז), רשימת גיבורי דוד (שם, ח-לט) ופרשת המפקד וקניית גורן ארוונה (פרק כ"ד).

[12] בפרק ט' נעסוק בע"ה בשיעור הבא. כאן נציין בקצרה שפרק זה הוא מצג לסיפור ציבא ומפיבושת, שעיקרו בפרקים ט"ז וי"ט, והוא חלק מהיחידה של פרשת בת שבע ותוצאותיה.