פרק טו - מלחמת שאול בעמלק (ג)

  • הרב אמנון בזק

פרק ט"ו - מלחמת שאול בעמלק (ג)


ו. המעיל

לאחר שהטיח שמואל בפני שאול את גזר דינו, מובאת כאפילוג לסיפור ההתרחשות הבאה:

(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: (כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:[1]

אפיזודה מפורסמת זו עוררה שאלה ידועה לא פחות: מי קרע את מעילו של מי? נחלקו בכך אמוראים:

כנף מעילו של מי? רב ולוי, חד אמר: כנף מעילו של שאול, וחד אמר: כנף מעילו של שמואל. ומסתברא כמאן דאמר כנף מעילו של שמואל, שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שאין נטיעתן משובחת (מדרש שמואל פרשה יח).

המדרש מצדד לבסוף בדעה שהמעיל שנקרע היה של שמואל, ובדרך זו הלכו כל המפרשים: "לפי פשוטו משמעו, שכשפנה שמואל ללכת מאחרי שאול, אחז שאול בכנף של שמואל, לפי שהיה שאול מבקש ממנו שישוב עד שישתחוה" (רש"י). ברם, עדיין יש לשאול: מדוע לא כתב המקרא דברים מפורשים, בלא להותיר מקום להתלבטות? וכי לא ניתן היה לכתוב את הפסוק באופן מבורר יותר, כגון 'ויחזק שאול בכנף מעילו של שמואל ויקרע'?

דומה, שהדברים נכתבו באופן מכוון בניסוח היוצר כפל משמעות. שהרי גם אם מבחינה מעשית נראה יותר שמעילו של שמואל הוא שנקרע - מבחינת המשמעות הסמלית של המעשה, הולם הוא יותר את כנף מעילו של שאול, וכפי שאומר שמואל מפורשות: ה' קרע את מלכותו של שאול. כפל המשמעות נועד לבטא רעיון זה.

יתרה מזאת: גם אם על דרך הפשט מעילו של שמואל הוא שנקרע במעמד זה, בפועל עתיד להיקרע גם מעילו של שאול, בשעה שיבוא להסך רגליו במערה שבה הסתתרו דוד ואנשיו: "וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט" (כ"ד, ד).[2] במעשה זה יסתיים המעגל שהתחיל בפרקנו: שני המעילים הקרועים, של שמואל ושל שאול, רומזים לאותה מסקנה - קריעת המלכות משאול ונתינתה לדוד.[3]

והנה, דווקא אפיזודה זו הביאה לשינוי כלשהו. דווקא לאחר ששב ושמע באופן מוחלט על קריעת ממלכתו, מצליח שאול להתעלות במקצת, ולהודות בחטאו מבלי לגלגל את האשמה על אחרים:

(ל) וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱ-לֹהֶיךָ:

אמנם גם כאן אין נראית תשובה גמורה; בד בבד עם ההודאה בחטאו מצרף שאול בקשה אינטרסנטית, המעלה ספק אם ההודאה בטעות אמתית היא, או שמא נועדה רק לרצות את שמואל לשוב עמו לעיני הזקנים וכל העם. אך מכל מקום, הייתה כאן הכרה בחטא, ועל כן מתרצה שמואל לבקשה זו:

(לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה':

כעת מתפנה שמואל להשלים את צו ה':

(לב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת[4] וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת:[5] (לג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:

בשיעורים הקודמים עמדנו על כך שלא מניע הומני הוא שהביא את שאול להשאיר רק את אגג בחיים. כאן אנו רואים את הצד ההפוך: שמואל אינו פועל מתוך אכזריות, אלא כקיום צו ה' המהווה אמת מוחלטת. אגג לא רק היה נצר למשפחת עמלק, אלא גם אחז מעשה אבותיו בידיו, והמשיך להרוג אנשים צעירים ולשכל את אִמותיהם.[6]

ז. הכפילות בפרשת איבוד המלוכה

עם סיום דיוננו בפרק זה, יש מקום לבחון את שאלת היחס שבינו לבין שני קודמיו. השאלה המרכזית העומדת לפנינו היא על מה איבד שאול את מלכותו: האם בעקבות כישלונו במלחמה עם הפלשתים בפרק י"ג, או שמא בגלל הכישלון בפרק ט"ו במחיית עמלק? השאלה מחריפה לאור השוני בין תגובותיו של שמואל בשני המקרים. בפרק י"ג נאמר:

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' (י"ג, י-יד).

מתיאור זה נראה, ששמואל אומר לשאול מיזמתו כי איבד את מלכותו - עוד בטרם אמר לו ה' דבר על כך. שמואל מבשר לשאול כי ה' עתיד לצוות איש אחר במקומו לנגיד על עמו, ונראה שהוא מזוהה לחלוטין עם הדברים הקשים שהוא מטיח בשאול.

בפרקנו מגיב שמואל באופן שונה לחלוטין:

(י) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: (יא) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה:

והדברים תמוהים. ראשית, הרי שאול כבר איבד את מלכותו - ומדוע יש צורך לחזור על כך בפרקנו? שנית, מדוע זועק שמואל אל ה' - והרי הוא עצמו כבר הודיע לשאול על כך?!

קושיה נוספת עולה כבר בתחילת הפרק: אם בפרקים הקודמים כבר איבד שאול את מלכותו, מדוע מתעלמת מכך ראשית הפרק התעלמות מוחלטת?

רד"ק הציע שני פתרונות לבעיות הכפילות באיבוד המלוכה:

(1) אפשר שהחטא ההוא היה נמחל לו על ידי תשובה ומעשים טובים, וכיון ששנה בחטא אמר לו: היום נקרעה הממלכה ממך;

(2) ויש לפרש עוד כי בחטא הראשון אמר לו 'ממלכתך לא תקום', כלומר שלא תתקיים לו ולבניו אחריו, אבל אפשר כי הוא יאריך ימים במלכותו, ועתה אמר לו כי גם הוא לא יאריך בממלכתו.[7]

ואולם, על דרך הפשט תירוצים אלו נראים דחוקים למדיי. דומה אפוא, שבפתרון קושיות חמורות אלו אין לנו אלא לשוב לדרך שבה הלכנו בפתרון הסתירות השונות שראינו בספר שמואל החל מפרק ח'.

בפרקים הקודמים עמדנו על כך שהמקרא מתאר את סיפור הקמת המלכות בישראל בשתי בחינות: אחת מתארת את המהלך מזווית ראייה שלילית, כפי שנראה מדברי ה' לשמואל בפרק ח'; ואילו השנייה מציגה תמונה חיובית של המלכות, כפי שנראה מפרק ט'. ראינו שבדרך זו מתיישבות כל הסתירות מאליהן, שכן זו דרכו של המקרא לבטא את מורכבות רעיון המלוכה בישראל: הצגתו בשני סיפורים מקבילים, שאינם מהווים המשך רציף. וכך סרטטנו את תמונת פרקים ח'-י"ב לאור שתי הבחינות הללו:[8]

הבחינה השלילית

הבחינה החיובית

ח' - העם מבקש מלך, בקשה הנתפסת כמאיסה בה'.

ט' - ה' מודיע לשמואל על מינויו של שאול למלך, כדי שיושיע את ישראל מפלשתים.

 

י', א-טז - האותות וצליחת רוח ה' על שאול.

י', יז-כז - המלכת שאול בגורל והתגלות שאול אל העם.

 

[התיאור שאינו מופיע - ניצחון על עמון כחלק ממגמת מינוי המלך מיזמת ישראל.]

י"א, א-יא - הניצחון על עמון והתגלות שאול אל העם.

י"א, יב-טו - תוצאות המלחמה עם עמון: קבלת שאול כמלך על כל ישראל.

 

י"ב - ההמלכה השנייה של שאול.

 

אם כנה דרך זו, אך טבעי הדבר שגם כישלון מלכות שאול יתואר בשתי הבחינות הללו. ואכן, ההבדל שבין פרקים י"ג-י"ד לבין פרקנו משקף היטב את ההבדל שבין הבחינות שתוארו עד כה, וכפילות זו עולה כפתור ופרח עם המהלך כולו. כפי שנראה מיד, פרקים י"ג-י"ד הם המשך הבחינה הרואה את המלוכה באופן חיובי (כלומר: המשך פרק י"א), בעוד שפרק ט"ו ממשיך את הבחינה הרואה אותה באופן שלילי. כיוון ששני הסיפורים אינם מהווים המשך זה לזה, אלא כל אחד מהם ממשיך בחינה אחרת, בטלות כל הקושיות.

מה שנותר לנו להוכיח הוא, אם כן, הקשר שבין שני הסיפורים לבין שתי הבחינות. הקשר שבין פרקים י"ג-י"ד לבין הבחינה החיובית ניכר בנקל:

1. ההוכחה הפשוטה ביותר היא מדברי הכתוב בפס' ח של פרק י"ג: "וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל...". פסוק זה מתייחס ישירות לציוויו של שמואל בפס' ח של פרק י', המצוי כאמור בתחומי הבחינה החיובית: "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל... שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

2. בפרקים י"ג-י"ד נלחמים ישראל בפלשתים. כזכור, בבחינה החיובית האויב המרכזי של עם ישראל הוא הפלשתים, וכל עניינו של המלך הוא הושעת ישראל מידם: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (ט', טז).

3. כפי שראינו, בבחינה החיובית נתמנה שאול ל"נגיד" (ט', טז; י', א), ולא ל'מלך'. ואכן, בפרקים י"ג-י"ד השורש מל"ך כלל אינו מופיע,[9] וחלף זאת נאמר "נגיד" (י"ג, יד).

במקביל ניתן להוכיח כי פרק ט"ו ממשיך את הבחינה השלילית:

1. בניגוד לפרקים י"ג-י"ד, בפרק ט"ו מכונה שאול "מלך" מספר פעמים (פס' א, יא, יז, כג, כו).

2. השורש מא"ס, הממלא תפקיד חשוב בבחינה השלילית - ובייחוד בפסוק "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (ח', י; ועיין י', יט) - חוזר בפרק ט"ו ארבע פעמים, בשני משפטים המשתמשים בו באופן כפול: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (פס' כג); "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (פס' כו).

3. בפרק י"ב, בנאום הפרֵדה של שמואל, מזהיר שמואל את העם על חשיבות השמיעה בקול ה' מצד המלך והעם:

אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם (י"ב, יד-טו).

אך טבעי הדבר, שכישלונו של שאול בבחינה זו יתואר כאי-שמיעה בקול ה'. ואכן, מוטיב זה חוזר בפרק ט"ו שוב ושוב:

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'...
(יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': (כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה'...
(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים...
(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

וכזכור, בכך גם מתחדד כישלונו של שאול, המודה בפה מלא כי שמע בקול העם, ועקב כך לא שמע בקול ה'.

מכל האמור לעיל מוכח, ששאול אכן נכשל פעמיים - פעם אחת בכל בחינה: בבחינה הרואה את המלכות באופן חיובי נכשל שאול בכך שלא שמע לציוויו של הנביא; ואילו בבחינה הרואה את המלכות באופן שלילי - בכך שלא שמע בקול ה'.


[1] ביטוי זה מפתיע במקצת, שהרי מספר פסוקים קודם לכן נאמר "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (פס' י), וכך גם מסתיים הפרק - "וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל" (פס' לה). ככלל, תיאור הקב"ה כ'ניחם' על מעשיו איננו נדיר במקרא (עיין בראשית ו', ז; שמות ל"ב, יד; ועוד), וכפי שמתאר בהרחבה ירמיהו (י"ח, ז-י): "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ. וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ". מסתבר שכוונת שמואל היא כי אל לו לשאול לחשוב, שאם ישכנע את שמואל לשוב עמו, יבטא הדבר מחילה של הקב"ה על החטא וביטול הגזרה (ועיין רד"ק, שביאר בכיוון אחר).

[2] רש"י בפרקנו מציין לזיקה שבין שני הסיפורים: "ויש אומרים מעילו של שאול קרע שמואל, ומסר לו סימן זה מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, והוא שאמר לו שאול לדוד ביום שכרת את המעיל 'ידעתי כי מלוך תמלוך' (כ"ד, ח)".

[3] תופעה זו חוזרת באופן מפתיע בסיפור נוסף במקרא: קריעת השמלה בפגישת ירבעם ואחיה השילוני. שם הספק שקול לחלוטין, ולכאורה לא ניתן לדעת על דרך הפשט שמלתו של מי נקרעה: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים" (שם, כט-לא). מי התכסה בשמלה חדשה? מבחינה לשונית אין כל דרך לדעת. ברם, נראה שמתוך ההקבלה לפרקנו ניתן להתיר את הספק. מבחינה סמלית, סביר יותר שהשמלה היא של אחיה, שהרי ירבעם מקבל עשרה קרעים, המסמלים את חלקו במלכות ישראל, ואין מסתבר שיקבל קרעים משמלה השייכת לו. לאור זאת, נראה שבמציאות הייתה השמלה של ירבעם, שכן לוּ הייתה של אחיה, לא היה מקום להותיר עמימות בעניין; על מנת לבטא באופן הולם יותר את הרעיון שירבעם הוא שעתיד לקבל חלקים, העדיף המקרא ליצור עמימות, המאפשרת להבין כביכול שהשמלה הייתה של אחיה.

[4] פירושים שונים הוצעו לביטוי סתום זה. שלושה מהם הביא רד"ק: "(1) כתרגומו 'מפנקא', כלומר הלך אליו כמהלך המלכים בתענוג, כלומר, אף על פי שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה; (2) או פירושו: הלך אליו בתענוג ובשמחה כי בחר מותו מחייו; (3) ויש מפרשים 'מעדנות' - קשורים, מן 'התקשר מעדנות כימה' (איוב ל"ח, לא), כלומר, בקשורים ובשלשלאות של ברזל שהיה בהן הלך אליו". בכיוון השלישי הלכו גם ר' ישעיה ורלב"ג. ואילו בתרגום השבעים תרגמו 'חרד ומבוהל' (ובפירוש דעת מקרא הציע, שמשמעות המילה 'מעדנות' לפי התרגום היא "מלשון מעדו רגליו מרוב חרדה ופחד").

[5] גם זה ביטוי קשה. רש"י פירש את המילה "סר" מלשון 'הגיע': "באמת ידעתי כי סר וקרב עלי מרירת המות". ר' ישעיה פירש את המילה "סר" מלשון 'עבר': "כבר סר מעלי ומלבי מרירות המות, שכבר נתייאשתי מלחיות עוד וכמת אני בעיני" (ועיין רלב"ג, שאף הוא פירש את המילה במשמעות זו, אך בכיוון שונה). בכיוון אחר הולך תרגום יונתן, שפירש את המילה במשמעות 'שׂר' - "בבעו רבוני מריר מותא" - כלומר, אגג התחנן על נפשו, שמר המוות; פירוש זה אכן מסתבר יותר, לאור תשובתו של שמואל.

[6] דמותו של הרוצח העמלקי אגג עמדה לימים לנגד עיניו של נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי, בשעה שהגיש לו הצורר הנאצי אדולף אייכמן ימ"ש בקשת חנינה על עונש המוות שהוטל עליו על ידי שופטי ישראל. הנשיא דחה את הבקשה על הסף, ואת דבריו סיים במילים: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ".

[7] תוספות ישנים במסכת יומא (כב ע"ב ד"ה שאול באחת) הציעו תשובה הפוכה: על החטא הראשון "לא היה בדעת הקב"ה להעבירה אלא ממנו, ולא מבניו, אבל במעשה דאגג ניחם אפילו מבניו".

[8] לקוראים שהצטרפו אלינו מפרק י"ג ואילך, ולמי שאינם זוכרים את המהלך, רצוי מאוד לעיין שוב בשיעורינו על פרקים ח'-י"ב, על מנת להבין את הדברים שבכאן.

[9] פרט לפסוק הראשון - "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל" - שאיננו חלק אינטגרלי מן הפרק.