שמואל א | פרק ט"ו | מלחמת שאול בעמלק | 3

ו. המעיל

לאחר שהטיח שמואל בפני שאול את גזר דינו, מובאת כאפילוג לסיפור ההתרחשות הבאה:

(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: (כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:[1]

אפיזודה מפורסמת זו עוררה שאלה ידועה לא פחות: מי קרע את מעילו של מי? נחלקו בכך אמוראים:

כנף מעילו של מי? רב ולוי, חד אמר: כנף מעילו של שאול, וחד אמר: כנף מעילו של שמואל. ומסתברא כמאן דאמר כנף מעילו של שמואל, שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שאין נטיעתן משובחת (מדרש שמואל פרשה יח).

המדרש מצדד לבסוף בדעה שהמעיל שנקרע היה של שמואל, ובדרך זו הלכו כל המפרשים: "לפי פשוטו משמעו, שכשפנה שמואל ללכת מאחרי שאול, אחז שאול בכנף של שמואל, לפי שהיה שאול מבקש ממנו שישוב עד שישתחוה" (רש"י). ברם, עדיין יש לשאול: מדוע לא כתב המקרא דברים מפורשים, בלא להותיר מקום להתלבטות? וכי לא ניתן היה לכתוב את הפסוק באופן מבורר יותר, כגון 'ויחזק שאול בכנף מעילו של שמואל ויקרע'?

דומה, שהדברים נכתבו באופן מכוון בניסוח היוצר כפל משמעות. שהרי גם אם מבחינה מעשית נראה יותר שמעילו של שמואל הוא שנקרע - מבחינת המשמעות הסמלית של המעשה, הולם הוא יותר את כנף מעילו של שאול, וכפי שאומר שמואל מפורשות: ה' קרע את מלכותו של שאול. כפל המשמעות נועד לבטא רעיון זה.

יתרה מזאת: גם אם על דרך הפשט מעילו של שמואל הוא שנקרע במעמד זה, בפועל עתיד להיקרע גם מעילו של שאול, בשעה שיבוא להסך רגליו במערה שבה הסתתרו דוד ואנשיו: "וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט" (כ"ד, ד).[2] במעשה זה יסתיים המעגל שהתחיל בפרקנו: שני המעילים הקרועים, של שמואל ושל שאול, רומזים לאותה מסקנה - קריעת המלכות משאול ונתינתה לדוד.[3]

והנה, דווקא אפיזודה זו הביאה לשינוי כלשהו. דווקא לאחר ששב ושמע באופן מוחלט על קריעת ממלכתו, מצליח שאול להתעלות במקצת, ולהודות בחטאו מבלי לגלגל את האשמה על אחרים:

(ל) וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱ-לֹהֶיךָ:

אמנם גם כאן אין נראית תשובה גמורה; בד בבד עם ההודאה בחטאו מצרף שאול בקשה אינטרסנטית, המעלה ספק אם ההודאה בטעות אמתית היא, או שמא נועדה רק לרצות את שמואל לשוב עמו לעיני הזקנים וכל העם. אך מכל מקום, הייתה כאן הכרה בחטא, ועל כן מתרצה שמואל לבקשה זו:

(לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה':

כעת מתפנה שמואל להשלים את צו ה':

(לב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת[4] וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת:[5] (לג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:

בשיעורים הקודמים עמדנו על כך שלא מניע הומני הוא שהביא את שאול להשאיר רק את אגג בחיים. כאן אנו רואים את הצד ההפוך: שמואל אינו פועל מתוך אכזריות, אלא כקיום צו ה' המהווה אמת מוחלטת. אגג לא רק היה נצר למשפחת עמלק, אלא גם אחז מעשה אבותיו בידיו, והמשיך להרוג אנשים צעירים ולשכל את אִמותיהם.[6]

ז. הכפילות בפרשת איבוד המלוכה

עם סיום דיוננו בפרק זה, יש מקום לבחון את שאלת היחס שבינו לבין שני קודמיו. השאלה המרכזית העומדת לפנינו היא על מה איבד שאול את מלכותו: האם בעקבות כישלונו במלחמה עם הפלשתים בפרק י"ג, או שמא בגלל הכישלון בפרק ט"ו במחיית עמלק? השאלה מחריפה לאור השוני בין תגובותיו של שמואל בשני המקרים. בפרק י"ג נאמר:

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' (י"ג, י-יד).

מתיאור זה נראה, ששמואל אומר לשאול מיזמתו כי איבד את מלכותו - עוד בטרם אמר לו ה' דבר על כך. שמואל מבשר לשאול כי ה' עתיד לצוות איש אחר במקומו לנגיד על עמו, ונראה שהוא מזוהה לחלוטין עם הדברים הקשים שהוא מטיח בשאול.

בפרקנו מגיב שמואל באופן שונה לחלוטין:

(י) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: (יא) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה:

והדברים תמוהים. ראשית, הרי שאול כבר איבד את מלכותו - ומדוע יש צורך לחזור על כך בפרקנו? שנית, מדוע זועק שמואל אל ה' - והרי הוא עצמו כבר הודיע לשאול על כך?!

קושיה נוספת עולה כבר בתחילת הפרק: אם בפרקים הקודמים כבר איבד שאול את מלכותו, מדוע מתעלמת מכך ראשית הפרק התעלמות מוחלטת?

רד"ק הציע שני פתרונות לבעיות הכפילות באיבוד המלוכה:

(1) אפשר שהחטא ההוא היה נמחל לו על ידי תשובה ומעשים טובים, וכיון ששנה בחטא אמר לו: היום נקרעה הממלכה ממך;

(2) ויש לפרש עוד כי בחטא הראשון אמר לו 'ממלכתך לא תקום', כלומר שלא תתקיים לו ולבניו אחריו, אבל אפשר כי הוא יאריך ימים במלכותו, ועתה אמר לו כי גם הוא לא יאריך בממלכתו.[7]

ואולם, על דרך הפשט תירוצים אלו נראים דחוקים למדיי. דומה אפוא, שבפתרון קושיות חמורות אלו אין לנו אלא לשוב לדרך שבה הלכנו בפתרון הסתירות השונות שראינו בספר שמואל החל מפרק ח'.

בפרקים הקודמים עמדנו על כך שהמקרא מתאר את סיפור הקמת המלכות בישראל בשתי בחינות: אחת מתארת את המהלך מזווית ראייה שלילית, כפי שנראה מדברי ה' לשמואל בפרק ח'; ואילו השנייה מציגה תמונה חיובית של המלכות, כפי שנראה מפרק ט'. ראינו שבדרך זו מתיישבות כל הסתירות מאליהן, שכן זו דרכו של המקרא לבטא את מורכבות רעיון המלוכה בישראל: הצגתו בשני סיפורים מקבילים, שאינם מהווים המשך רציף. וכך סרטטנו את תמונת פרקים ח'-י"ב לאור שתי הבחינות הללו:[8]

אם כנה דרך זו, אך טבעי הדבר שגם כישלון מלכות שאול יתואר בשתי הבחינות הללו. ואכן, ההבדל שבין פרקים י"ג-י"ד לבין פרקנו משקף היטב את ההבדל שבין הבחינות שתוארו עד כה, וכפילות זו עולה כפתור ופרח עם המהלך כולו. כפי שנראה מיד, פרקים י"ג-י"ד הם המשך הבחינה הרואה את המלוכה באופן חיובי (כלומר: המשך פרק י"א), בעוד שפרק ט"ו ממשיך את הבחינה הרואה אותה באופן שלילי. כיוון ששני הסיפורים אינם מהווים המשך זה לזה, אלא כל אחד מהם ממשיך בחינה אחרת, בטלות כל הקושיות.

מה שנותר לנו להוכיח הוא, אם כן, הקשר שבין שני הסיפורים לבין שתי הבחינות. הקשר שבין פרקים י"ג-י"ד לבין הבחינה החיובית ניכר בנקל:

1. ההוכחה הפשוטה ביותר היא מדברי הכתוב בפס' ח של פרק י"ג: "וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל...". פסוק זה מתייחס ישירות לציוויו של שמואל בפס' ח של פרק י', המצוי כאמור בתחומי הבחינה החיובית: "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל... שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

2. בפרקים י"ג-י"ד נלחמים ישראל בפלשתים. כזכור, בבחינה החיובית האויב המרכזי של עם ישראל הוא הפלשתים, וכל עניינו של המלך הוא הושעת ישראל מידם: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (ט', טז).

3. כפי שראינו, בבחינה החיובית נתמנה שאול ל"נגיד" (ט', טז; י', א), ולא ל'מלך'. ואכן, בפרקים י"ג-י"ד השורש מל"ך כלל אינו מופיע,[9] וחלף זאת נאמר "נגיד" (י"ג, יד).

במקביל ניתן להוכיח כי פרק ט"ו ממשיך את הבחינה השלילית:

1. בניגוד לפרקים י"ג-י"ד, בפרק ט"ו מכונה שאול "מלך" מספר פעמים (פס' א, יא, יז, כג, כו).

2. השורש מא"ס, הממלא תפקיד חשוב בבחינה השלילית - ובייחוד בפסוק "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (ח', י; ועיין י', יט) - חוזר בפרק ט"ו ארבע פעמים, בשני משפטים המשתמשים בו באופן כפול: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (פס' כג); "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (פס' כו).

3. בפרק י"ב, בנאום הפרֵדה של שמואל, מזהיר שמואל את העם על חשיבות השמיעה בקול ה' מצד המלך והעם:

אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם (י"ב, יד-טו).

אך טבעי הדבר, שכישלונו של שאול בבחינה זו יתואר כאי-שמיעה בקול ה'. ואכן, מוטיב זה חוזר בפרק ט"ו שוב ושוב:

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'...
(יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': (כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה'...
(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים...
(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

וכזכור, בכך גם מתחדד כישלונו של שאול, המודה בפה מלא כי שמע בקול העם, ועקב כך לא שמע בקול ה'.

מכל האמור לעיל מוכח, ששאול אכן נכשל פעמיים - פעם אחת בכל בחינה: בבחינה הרואה את המלכות באופן חיובי נכשל שאול בכך שלא שמע לציוויו של הנביא; ואילו בבחינה הרואה את המלכות באופן שלילי - בכך שלא שמע בקול ה'.

---