פרק ט"ז (3) / משל האסופית – סיום

  • הרב אמנון בזק
א. ירושלים ואחיותיה
לאחר שראינו את תיאורי החטא, העונש והנחמה, נדמה שהגענו לסיומה של הנבואה. ואולם, הנבואה איננה מסתיימת כאן, אלא ממשיכה, מעט במפתיע, לעסוק בהיבט אחר, חריג במקצת, של חטאי ירושלים:
(מד) הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ: (מה) בַּת אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי: (מו) וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה[1] שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ[2] וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ: (מז) וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית [עשיתי כתיב] כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ:[3] (מח) חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ: (מט) הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה: (נ) וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי: (נא) וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ [אחותך כתיב] בְּכָל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית [עשיתי כתיב]: (נב) גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר הִתְעַבְתְּ מֵהֵן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ וְגַם אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ:
כעת מתברר מדוע פתחה הנבואה במילים "מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית" (פס' ג). בכך ביקשה לומר שהתנהגותה של האסופית היא פועל יוצא מהתנהגות 'הוריה הביולוגיים' – אנשי ארץ כנען, הידועים במעשיהם המתועבים: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ" (ויקרא י"ח, כז). על כן נעשתה התנהגותה של האסופית למשל ושנינה: "כְּאִמָּה בִּתָּהּ". האימוץ וכל הטוב שהושפע על הנערה לא הצליחו למחוק את שורשיה הבעייתיים.
יתרה מזאת, כעת מתברר שיש לנערה שתי אחיות, שומרון וסדום,[4] ולכולן אותם הורים: "אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי". הכללתה של שומרון ב'משפחה' מעוררת תמיהה. המילים "אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית" אכן משקפות את ההיסטוריה של ירושלים, שהייתה עיר כנענית אלילית בטרם נעשתה בירת ממלכת ישראל המאוחדת, ולאחר מכן בירת ממלכת יהודה. אבל העיר שומרון הרי הייתה עיר ישראלית מלידה: "בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל... וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן" (מל"א ט"ז, כג–כד). כיצד אפוא ניתן לכלול את שומרון וירושלים בחדא מחתא?
נראה שבשלב זה של הנבואה התמונה 'המשפחתית' אכן מתרחבת אל מעבר להיבט הריאלי, והיא מכוונת בעיקר להתבוללות הרוחנית שעברו ממלכות יהודה וישראל בתוך ארץ שהייתה שטופה בעבודת אלילים מקדמת דנא. הצגת עם ישראל כולו כמי שמוצאו מ'הורים' כנעניים היא אכן התבטאות חריפה, אך היא עולה בקנה אחד עם הסגנון החריף המשמש לכל אורכה של הנבואה. אף כי ברור שזוהי הקצנה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות הריאלית, מכל מקום הנבואה נוקטת בדרך זו על מנת להעמיק את הזעזוע מן הבגידה הגדולה של ירושלים, שאינה משכיחה גם את הבגידה של ממלכת ישראל.
התיאור הלא-ריאלי של ירושלים מחריף עוד יותר מתוך ההשוואה בינה ובין 'אחיותיה', שבה התנהגותה מוצגת כחמורה הרבה יותר. חטאי סדום מתוארים בתורה בלשון קשה: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית י"ג, יג); "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (שם י"ח, כ). סדום ועמורה היו לסמל של רשעות ושחיתות אצל נביאים רבים, שכשרצו להוכיח את ישראל בתקיפות, השוו את מעשיהם למעשי סדום ועמורה, כגון בנבואות ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ‑לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (ישעיהו א', י), "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ" (שם ג', ט); וכן בירמיהו (כ"ג, יד): "הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה". ברי שעצם ההשוואה באה לומר לעם ישראל שעוונותיהם חמורים כל כך, עד שהם דומים לסדום, וכדרכן של השוואות, ההשוואה אינה בהכרח מלאה, ובוודאי אין בה כדי לומר שחטאיהם של ישראל חמורים מחטאיה של סדום.[5] על כן נראה שבפרקנו מדובר בהקצנה מכוונת, התואמת את המגמה הכללית של הנבואה.
יתרה מזאת, יש מגמה ברורה לצמצם את חטאי האחיות ולהעצים את חטאי ירושלים. בסיפור הגעתם של המלאכים לסדום מתגלה רשעותם של אנשי סדום במלוא עוצמתה, כשביקשו לבצע אונס קבוצתי באורחים: "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (י"ט, ד–ה). והינה כעת נאמר שחטאי ירושלים חמורים מחטאי סדום: "אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ", ומעשיהן של סדום ובנותיה מוצגים בסגנון מתון למדיי: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ[6] וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי". האומנם זה היה כל עוונה של סדום, שלא סייעה לעניים למרות מצבה הכלכלי המשופר?! אומנם יש גם האמירה הכללית "וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי", אך עדיין נראה שיש כאן מגמה מכוונת להציג את חטאי סדום באופן מתון, וכל זה על מנת להעצים את חומרת מעשיה של ירושלים.
דברים אלו נכונים גם במה שנוגע ל'אחות' השנייה, שומרון, שבהשוואה בינה לירושלים נאמר: "וְשֹׁמְרוֹן – כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה! וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית". האומנם? כלום באמת חטאה ירושלים יותר משומרון? מקריאה פשוטה בספר מלכים עולה מצב שונה למדיי. מלכי ישראל עשו, רובם ככולם, הרע בעיני ה', ואילו בממלכת יהודה זכו לא מעט מלכים לשיפוט חיובי של המקרא, החל באסא ויהושפט, עבור באמציהו ועוזיהו וכלה בחזקיהו ויאשיהו. דומה שכמו בפרק ד', גם כאן יש הגזמה מכוונת בהצגת ממלכת יהודה כמי שחטאיה חמורים כפליים. וכפי שביארנו שם, סביר להניח שחטאי ירושלים נתפסו כחמורים יותר בגלל הפרת הברית המיוחדת עימה: מאחר שה' בחר בירושלים לשכן את שמו בה – ובמשל: היא הנערה שבחר ה' לשאתה לאישה – כל מעשה רע שעשתה ירושלים חמור ממעשה דומה שעשתה שומרון.[7]
 
ב. שבותן של שלוש האחיות
בסיומה של נבואה קשה ומזעזעת זו באים פסוקי נחמה מפתיעים במקצת. עד כה כמעט שלא מצאנו דברי נחמה בחלק זה של הספר.[8] והינה, כעת דווקא מובאים דברי נחמה מפורשים וברורים. יתרה מזאת, בתוך דברי הנחמה לירושלים מובאים גם דברי נחמה על שומרון, ואפילו על סדום! דברים אלו פותחים את חלקה האחרון של הנבואה:
(נג) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן אֶת שְׁבוּת [שבית כתיב] סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת [שבית כתיב] שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ וּשְׁבוּת [ושבית כתיב] שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה: (נד) לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן: (נה) וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן: (נו) וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ: (נז) בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת אֲרָם וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת[9] אוֹתָךְ מִסָּבִיב: (נח) אֶת זִמָּתֵךְ וְאֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אַתְּ נְשָׂאתִים נְאֻם ה':
הפִּסקה קשה להבנה. פס' נג ונה הם המובנים מכולם: ה' ישיב את שבותן של שלוש הערים, כלומר יחזיר אותן לקדמותן,[10] ואולי גם ישיב אליהן את יושביהן. בביאור יתר הפסוקים הוצעו כיוונים שונים, ונביא כאן רק אחד מהם, שהוא היותר מסתבר על דרך הפשט, אם כי גם הוא איננו חף מקשיים.
דומה שפס' נד טוען, שהשבת שבותה של ירושלים היא דווקא שתגרום לה רגשות בושה וכלימה. הינה כי כן, למרות הבגידה הגדולה, יהיה ה' נכון לסלוח לירושלים ולהשיבה כבראשונה. או אז תחוש ירושלים במלוא הבושה לעמוד לפני ה': לאחר שסלח לה דווקא, כשתוכל להתמודד בעצמה עם חומרת מעשיה, שהביאו אפילו את סדום ואת שומרון להתנחם בראותן את מכותיה של ירושלים.
פס' נו חוזר להוכיח את ירושלים, ויש בו שאלה רטורית: וכי לא היית מודעת לעונשה של סדום על גאוותה, בשעה שהגעת בעצמך ליום של גאווה וחטא? כלום לא נעשתה סדום למשל ולשנינה, סמל למה שיקרה לעיר שתרבה לחטוא? ופס' נז ממשיך: הרי חטאים אלו היו ידועים ומוכרים עוד בטרם בא עלייך עונשך, עוד בטרם החלה ההידרדרות במצבך, בשעה שבני ארם נלחמו בך, בנות ארם ביזו אותך,[11] ובנות פלשתים התבוננו בך בשאט נפש.
הנבואה נחתמת בדברי נחמה נוספים לירושלים:
(נט) כִּי כֹה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְעָשִׂיתִי [ועשית כתיב] אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית: (ס) וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם: (סא) וְזָכַרְתְּ אֶת דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ בְּקַחְתֵּךְ אֶת אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ אֶל הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ: (סב) וַהֲקִימוֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה': (סג) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
ה' אכן העניש את ירושלים מידה כנגד מידה, אך לאחר העונש הכבד יזכור ה' את הברית שכרת איתה בנעוריה, והיא תהפוך לברית עולם. גם כאן חוזר הרעיון שהחמלה הגדולה שיחמול ה' על ירושלים, היא היא שתעורר בה את תחושת הכלימה הגדולה ביותר. יתרה מזאת, כעת ירושלים מקבלת הבטחה שטרם הופיעה עד כה: אחיותיה של ירושלים, הגדולות והקטנות – דהיינו שומרון, סדום ובנותיהן שנזכרו לעיל – עתידות להיעשות בנותיה. הבת האסופית עתידה להפוך לאם, שתחת כנפיה יסתופפו ערים רבות אחרות. כמובן, כל זה לא יהיה בזכות צדקתה של ירושלים, שהפרה את הברית: "וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת, וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ". לא בגלל הברית איתך יקרה כל זה, אלא מסיבה אחרת לחלוטין – חמלתו של ה' על ירושלים: "בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ".
דומה שדווקא מפני שנבואת הפורענות הזאת קשה מנשוא, לא היה ניתן להניח את הדברים כמות שהם, אלא היה צורך להדגיש שגם אחרי הבגידה הגדולה והעונש החמור, הקשר בין ה' ובין ישראל לא יינתק, אדרבה, הוא יהפוך לברית עולם.
ודוק: כל דברי הנחמה הללו אינם תלויים בתשובה כלשהי מצד ירושלים. ה' ישיב את שבות ירושלים בלא כל סיבה מלבד זכירת הברית הקדומה. אם יחול שינוי בקרב יושבי ירושלים, הוא יקרה לאחר הגאולה דווקא, מתוך תחושות הבושה שיועצמו אז. רעיון זה עתיד לעבור כחוט השני בפרקי הגאולה שבספר, ודיינו אם נציין כאן פסוק אחד ברוח זו: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם" (ל"ו, כב).
 
[1]   ממלכת ישראל הייתה גדולה הרבה יותר מממלכת יהודה, הן בשטח הן באוכלוסין, שהרי היא כללה עשרה משבטי ישראל.
[2]   כפי שביארנו בפרק ד', 'שמאל' ו'ימין' הם צפון ודרום בהתאמה.
[3]   משמעות הפסוק: לא הלכת בדרכיהן של שומרון וסדום, אלא היית גרועה מהן. הצירוף "כמעט קט", המשמש בספרות ימינו במשמעות 'בזמן קצר', קשה במקצת. רד"ק אכן מפרש: זמן קצר, כלומר זמן קצר לאחר גלות שומרון חטאה גם ממלכת יהודה חטאים חמורים, והכוונה לימי מלכותו של מנשה.
[4]   ולכל אחת מהן יש גם 'בנות'. מסתבר ש'בנותיה' של שומרון הגדולה הן כל ערי ממלכת ישראל, ו'בנותיה' של סדום הקטנה הן ערי סדום: עמורה, אדמה וצבויים (ראו דברים כ"ט, כב).
[5]   יש רק עוד מקום אחד במקרא שניתן להבין ממנו שחטאי ישראל חמורים מחטאי סדום: "וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם" (איכה ד', ו).
[6]   מצבה הכלכלי המשופר של סדום נבע כנראה מריבוי מקורות המים שהיו בקרבתה, ובגינם לא הייתה תלויה בגשם: "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית י"ג, י).
ראוי לציין שפרקנו הוא המקור למדרשי חז"ל הידועים הממקדים את חטאי סדום ביחס של אנשיה לעניים. הדברים אמורים כמובן בעניין טיב החטאים, אך לא בעניין חומרתם; מבחינה זו, המציאות האכזרית המתוארת במדרשים עולה בקנה אחד עם התיאורים בספר בראשית, ולא עם הלשון המתונה שבפרקנו.
[7]   גם ירמיהו טוען שחטאיה של יהודה הבוגדת חמורים מחטאי שומרון: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה" (ירמיהו ג', יא). אלא ששם הטענה היא מטעם אחר – שיהודה כבר ראתה מה שקרה לשומרון, ובכל זאת הלכה בדרכיה: "וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא" (שם, ח).
[8]   יש כמה פסוקי נחמה בסוף הנבואה הארוכה בפרקים ח'–י"א, אך הם נאמרו, כפי שביארנו, כתשובה למצוקתם של הגולים מדברי יושבי ירושלים עליהם, ואילו כאן הנחמה אמורה על ירושלים עצמה.
[9]   השורש שא"ט מופיע רק ביחזקאל, ועניינו ביזיון. הפועל 'שאט' משמעו לִבזות, להתבונן בשאט נפש, כגון להלן ל"ו, ה: "אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז".
[10]  כך משמעות הביטוי במקומות אחרים במקרא, כגון איוב מ"ב, י: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב... וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה".
[11]  המפרשים זיהו את המאבק עם ארם הנזכר כאן עם האירועים בתקופת יותם בן עוזיהו: "בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ" (מל"ב ט"ו, לז), וכן בימי בנו אחז, שנאמר עליו: "וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ‑לֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק" (דה"ב כ"ח, ה).