פרק ט - דוד ומפיבושת

  • הרב אמנון בזק

פרק ט' / דוד ומפיבושת

א. החסד

פרקנו פותח יחידה חדשה בספר בעניין שנראה פרטי למדיי:

(א) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן:[1]

עצם רצונו של דוד לגמול חסד עם צאצאי יונתן קשורה לשבועה שהשביע יונתן את דוד (שמ"א כ'). המילה "חסד" מופיעה בפרק עוד פעמיים (פס' ג, ז), והיא עומדת כנגד החזרה על המילה חסד בדברי יונתן לדוד: "וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת, וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם" (שמ"א כ', יד-טו). ועוד דמיון יש בין פרקנו ובין הפרק ההוא, שבשניהם מוזכרת אכילת לחם על שולחן המלך: שם - "וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל [על כתיב] הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל... עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ" (שמ"א כ', כד, כט); ובפרקנו - "וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד... כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל" (פס' ז, יג). בפרק ההוא הגיעה מסירותו של יהונתן לדוד לשיאה: הוא התעמת ישירות עם אביו, וסיכן את עצמו בפרשת שילוח החצים. ההקבלות שבין הפרקים מדגישות את המחויבות שחש דוד ליהונתן, בייחוד בגלל מסירות נפשו של יהונתן למענו.

ב. ציבא

דוד מגלה שעוד נותר בן ליהונתן:

(ב) וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם: (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר: (ה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר:

לכאורה נתן ציבא לדוד את המידע הנדרש, והוא שהוביל אותו אל בנו של יונתן. ואולם, עיון מעמיק יותר חושף רובד נסתר, ולפיו ציבא אינו ממהר לשתף פעולה עם דוד. מפתיע הדבר שציבא הוא הדמות המוכרת בבית שאול, והוא הכתובת הראשונה שדוד פונה אליה. בהמשך הפרק מתברר שלאחר מות שאול ובניו, השתלט ציבא על נכסי בית שאול ודחק בשיטתיות את רגלי מפיבושת הפיסח. לפי זה נקל להבין מדוע לא השיב ציבא לדוד תשובה ברורה, והסתפק באמירה המזלזלת "עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם":[2] ציבא אפילו אינו מזכיר את שמו של הבן, ורק מציין בביטול שהוא "נכה רגלים", כאילו אמר: אין טעם 'להשקיע' בו.[3] דוד אינו נרתע ומוסיף לשאול "אֵיפֹה הוּא". ושוב מסתפק ציבא בתשובה קצרה ואינו ממהר לעשות דבר, ודוד נאלץ לפעול בעצמו בעניין.[4]

תשובתו של ציבא, שמפיבושת נמצא בבית מכיר בן עמיאל בלוֹ דְבָר, מלמדת אף היא שהוא השתלט על בית שאול. את מכיר בן עמיאל אנו עתידים לפגוש כאחד המסייעים לדוד בעבר הירדן בזמן מרד אבשלום (עיין י"ז, כז), ומסתבר שהעיר "לוֹ דְבָר" היא העיר "לִדְבִר", הנזכרת בנחלת גד (יהושע י"ג, כו).[5] ציבא, העבד, יושב, אם כן, ככל הנראה, בנחלת בית שאול בבנימין במעמד כלכלי איתן, ואילו מפיבושת חי כפליט האוכל לחם חסד על שולחנו של איש עשיר בעבר הירדן.

ג. פגישת דוד ומפיבושת

בסופו של דבר מפיבושת מגיע אל דוד:

(ו) וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ:

למקרא הפסוק הזה ניתן לחוש ממש בפחדו של מפיבושת בעמדו לפני דוד. אין הוא יודע אם כוונתו של דוד להרע או להיטיב, שהרי מי שהביא אותו לא היה ציבא - שדוד אמר לו במפורש שכוונתו לגמול חסד עם מפיבושת - כי אם שליחיו של דוד. משום כך ברגע שדוד מוציא רק מילה אחת מפיו, "מפיבושת!", הוא ממהר לענות מיד: "הנה עבדך!". דוד מרגיש בפחד הזה, ועל כן הוא רואה צורך להרגיע תחילה את מפיבושת:

(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד: אַל תִּירָא! כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ...

לאחר מכן מבשר דוד למפיבושת על החסד הזה, ובו שני דברים:

(1) וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ
(2) וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד:

העניין הראשון צריך ביאור: מה קרה ל"כל שדה שאול", עד שדוד צריך להשיבו למפיבושת? הדעה הרווחת במפרשים היא שנכסים אלו הגיעו לידי דוד, והוצעו הצעות שונות כיצד קרה הדבר:

א. לדעת רד"ק, דוד זכה בכל נכסי שאול "לפי שאיש בשת ובית שאול היו מורדים במלכות, כי ידוע היה בכל ישראל כי דוד היה מלך אחרי מות שאול ונמשח על פי ה', ומורד במלכות הוא וכל נכסיו נתחייבו... וכיון שהכל שלו ומן הדין זכה בו ואמר להשיב הכל למפיבשת - חסד גדול עשה עמו".

ב. מצודת דוד כתב שדוד ירש את נכסי שאול בתורת חתנו - בעלה של מיכל בתו - שכן לא ידע על קיומו של יורש קרוב יותר.

ג. ואפשר שדוד זכה בנכסי בית שאול אוטומטית, כמלך חדש היורש את המלך הקודם.

הקושי בגישה זו הוא שלא מצינו במקרא שום רמז שדוד ירש את נכסי שאול, ולאור יחסו החיובי של דוד לבית שאול, שעמדנו עליו בהרחבה בפרקים קודמים בספר שמואל, קשה להניח שהיה נוקט בצעד שכזה. משום כך יש מקום לומר שדוד אינו מתכוון להשבת הנכסים מידיו שלו, אלא מיד אדם אחר שהשתלט עליהם - הלוא הוא ציבא!

נראה אפוא שבתחילת הפרשה לא ידע דוד עצמו מה החסד שיש לגמול עם מפיבושת, והוא ביקש, כנראה, לשאול את מפיבושת עצמו למה הוא זקוק.[6] אלא שמתוך השתלשלות האירועים למד דוד שני הדברים: ראשית, שהשולט בבית שאול הוא ציבא; ושנית, שמפיבושת אוכל לחם על שולחנו של מכיר בן עמיאל. לפיכך הציע דוד לפתור את שתי הבעיות: להשיב למפיבושת את השליטה בנכסי בית שאול, ולהאכילו לחם על שולחן המלך המכובד.[7]

מפיבושת מגיב בצניעות להצעתו של דוד:

(ח) וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת[8] אֲשֶׁר כָּמוֹנִי:

כעת פונה המלך גם אל ציבא, ומדבריו אליו ניכר ששינוי המצב רע בעיני ציבא:

(ט) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ: (י) וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים:

דוד אומר לציבא שמעתה "וְעָבַדְתָּ לּוֹ" - משמע שעד עתה עבד ציבא לעצמו את האדמה הזאת! דוד מזכיר לציבא שמפיבושת הוא "בן אדֹניך", ועל כן הוא יורש את נכסי אביו, ובכללם העבד - ציבא. עד עתה הספיק ציבא להגיע למעמד גבוה, ודומה שלא לחינם מסיים הפסוק: "וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים".

ציבא מקבל את דברי דוד, לכאורה בהכנעה:

(יא) וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

נחלקו המפרשים מי אמר את חלקו השני של הפסוק: "וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ". רש"י מפרש שאלו דברי דוד, ויש כאן מעבר מדוֹבר לדובר אחר בלא ציון מפורש.[9] ברם, פירוש זה נראה דחוק, במיוחד מאחר שהבטחת דוד למפיבושת כבר נזכרה פעמיים, הן בדבריו למפיבושת (פס' ז) הן בדבריו לציבא (פס' י). לכן נראה יותר פירוש הרד"ק, שזהו המשך דבריו של ציבא: "אף על פי שמפיבשת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך ולא יצטרך לכל הדבר הזה, אף על פי כן אעשה כמו שציויתני לעבוד כל הנחלה למפיבשת ולבניו". לפי פירוש זה, יש לשים לב לניסוח של דברי ציבא, "וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי": כביכול ציבא, העבד, הוא שמארח את מפיבושת!

ברצונו הכן והתמים לגמול חסד עם צאצאי יהונתן נכנס אפוא דוד לתוך פרשה מכוערת: עבד מבית המלכות השתלט על כל נכסי המלכות, ודחק לקרן זווית את היורש האמתי, נכה שאינו יכול להיאבק על זכויותיו. תחילה ניסה ציבא להניא את דוד מכוונתו, אך לאחר שדוד מבטיח למפיבושת "חסד" ומפקיד את ציבא על ביצוע ההבטחה, מנסה ציבא להצטייר כעבד כנוע לדוד וכעבדם המסור של בית שאול, המקבל באהבה את 'הסדר החדש' שמשליט דוד בבית שאול.

אך כל זאת רק לפי שעה - עד שתבוא שעת כושר לשנות את המצב ולהחזירו לקדמותו. שעת כושר זו עתידה להגיע עם תחילתו של מרד אבשלום, כפי שנראה בע"ה בהמשך, בפרקים ט"ז וי"ט, שציבא מתגלה בהם כנוכל של ממש.

בשיעור הקודם ראינו שפרק ח' מסיים יחידת פרקים שעניינה מלכות דוד בשיאה. מפרק י' ואילך התמונה משתנה לחלוטין: בפרקים י'-י"ב באה פרשת בת שבע, ותוצאותיה - אוסף הצרות הניחתות על דוד בזו אחר זו - בפרקים י"ג-כ'. פרק ט' הוא אפוא מצג להתרחשויות שבהמשך, והוא מובא בשלב זה על מנת לתת לנו את הרקע הדרוש להבנת האירועים בפרקים ט"ז וי"ט.

מכל מקום, הפרק הקצר הזה כשלעצמו מסתיים בתיאור חיובי - השיפור במצבו של השריד האחרון לבית שאול:

(יב) וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת: (יג) וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו:

ואל יהי בן קטן זה קל בעינינו. לימים תצמח מן הבן הקטן הזה משפחה גדולה:

(לד) וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל[10] וּמְרִיב בַּעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה: (לה) וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַאְרֵעַ וְאָחָז: (לו) וְאָחָז הוֹלִיד אֶת יְהוֹעַדָּה וִיהוֹעַדָּה הוֹלִיד אֶת עָלֶמֶת וְאֶת עַזְמָוֶת וְאֶת זִמְרִי וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת מוֹצָא: (לז) וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא רָפָה בְנוֹ אֶלְעָשָׂה בְנוֹ אָצֵל בְּנוֹ: (לח) וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן כָּל אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל: (לט) וּבְנֵי עֵשֶׁק אָחִיו אוּלָם בְּכֹרוֹ יְעוּשׁ הַשֵּׁנִי וֶאֱלִיפֶלֶט הַשְּׁלִשִׁי: (מ) וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבֹּרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי בִנְיָמִן:

מן הנצר האחרון לבית שאול - מיכה הקטן, בנו של מפיבושת הפיסח - קמה בסופו של דבר משפחה גדולה, שבניה המשיכו את המסורת המפוארת של יונתן, הקשת המפורסם (עיין לעיל א', כב), והיו אף הם גיבורי חיל, דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים.



* שיעור זה מבוסס בעיקרו על מאמרי "דוד-מפיבשת-ציבא: עבר, הווה ועתיד", מגדים לד (תשס"ב), עמ' 103-117.

[1] על מוטיב עשיית החסד במלכות דוד עמדנו בהרחבה בשיעור 3 (פרק ב').

[2] נכותו של מפיבושת צוינה, כזכור, לעיל ד', ד.

[3] השווה לדברי ברזילי הגלעדי כשרצה דוד לעשות עמו חסד דומה ולמנות אותו עם אוכלי שולחנו, כגמול על סיועו בזמן מרד אבשלום: "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת" (י"ט, לה-לו).

ש' ורגון ("מוטיב העיוורים והפיסחים בספר שמואל", הגות במקרא ה, תל אביב תשמ"ז) מרחיק לכת וטוען שדוד סלד מבעלי מום. כך הוא מסביר את המשפטים התמוהים בתיאור כיבוש ירושלים, שעסקנו בהם בהרחבה בשיעור 11: "לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה... וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת" (ה', ו, ח). לדבריו, היבוסים הניחו עיוורים ופיסחים על החומה כדי לנצל את סלידתו של דוד מבעלי מומים ולהרתיע אותו. והוא ממשיך: "ציבא, שידע על חולשה מפורסמת זו של דוד, ניסה להניא את דוד מעשיית החסד, על ידי הדגשת נכותו של מפיבשת. אך המספר חוזר ומטעים, שדוד גבר על חולשתו בהביאו את מפיבשת לביתו... למרות שמפיבשת היה 'פסח שתי רגליו' " (ורגון, עמ' 154). בהמשך מסביר ורגון בעזרת הנחה זו כי בשיפוטו של דוד את מפיבושת בפרק י"ט התגלתה סלידתו המקורית מפני מומו. לעניות דעתי, הפריז ורגון על מידותיו.

[4] יש טוענים שציבא ניסה דווקא להגן על מפיבושת, כי חשש שדוד רוצה להרע לו. טענה זו מבוססת על הנוהג המקובל, שמלכים השמידו את בית המלכות שקדם להם, למשל: בעשא השמיד את בית ירבעם (מל"א י"ד, יד; ט"ו, כז-ל), ויהוא - את בית אחאב (מל"ב ט', ו-י; י', יא). ועוד: שאכן היו אנשים מבית שאול, כגון שמעי בן גרא (עיין להלן ט"ז), שהאשימו את דוד בחיסולו של בית שאול; וכפי שציינו בשיעור 8 (פרק ג'), סביר להניח שטענה זו התבססה על מותו של אבנר בן נר ועל הריגת חמשת בני רצפה בת איה, פילגש שאול. לפי גישה זו, ציבא ביקש להקטין את דמותו של מפיבושת בעיני דוד על מנת שלא יצטייר בעיניו כאיום. ברם, מניתוח המשך הפרק עולה שמגמתו של ציבא הייתה שלילית, והדבר מוכח לחלוטין מהתפתחות היחסים בין ציבא ומפיבושת בפרקים הבאים.

[5] דבר זה כשלעצמו איננו מפתיע: מצאנו קשרים רבים בין שבט בנימין בכלל, ובית שאול בפרט, ובין תושבי עבר הירדן המזרחי. וכבר עמדנו על כך בהרחבה בעבר, עיין שיעור 3 לספרנו ושיעור 19 לשמ"א.

[6] כשם ששאל, למשל, אלישע את האישה השונמית: "מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?" (מל"ב ד', יג).

[7] הנוהג לכבד אנשים באכילה אל שולחן המלך נזכר בכמה מקומות במקרא, ראה למשל שמ"א כ', כד-כה; שמ"ב י"ט, לד-לה; מל"ב כ"ה, כז-ל; דניאל א', ה; ועוד.

[8] דבריו מזכירים את דברי דוד לשאול: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד" (שמ"א כ"ד, יד). נראה שהמקרא יוצר כאן ניגוד בין שני אנשים שמיעטו את דמותם באמצעות ביטוי זה בדברם אל המלך: דוד עשה זאת כדי להסביר לשאול מדוע אין סיבה שירדוף אחריו, ואילו מפיבושת, נכדו של שאול, עשה זאת כדי לומר שאינו ראוי לחסד שדוד, שנרדף מפני סבו, גומל עמו. השימוש בביטוי זה מעצים אפוא את חסדו של דוד.

[9] וכן דעת רמב"ן בפירושו לבראשית כ"ד, לב. התופעה הזאת קיימת בכמה מקומות, אך שאלת קיומה תלויה תמיד בפרשנות. עיין למשל מל"א כ', לד: "[דברי בן הדד לאחאב לאחר ניצחון אחאב על ארם:] וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן, [תגובת אחאב:] וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ". וכן נראה לפרש בשמ"א כ"א, ד: "[דברי דוד לאחימלך כוהן נוב:] וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ [תשובת אחימלך:] חֲמִשָּׁה לֶחֶם [תגובת דוד:] תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא" (וראה שיעור 41 לשמ"א ובהערה 4 שם). ויש מפרשים כך גם את השיחה בין אבימלך ופיכול שר צבאו ובין אברהם בבראשית כ', כו: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ [אל דוד:] לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה [פניית אבימלך לפיכול:] וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי [תגובת פיכול:] וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם".

[10] כבר ציינו (שיעור 3 הערה 7) כי ספר שמואל שינה את כל השמות שיש בהם השם האלילי 'בעל' והחליף את המרכיב הזה במילה 'בושת': אשבעל הפך לאיש בושת, ירובעל לירובשת ועוד.