דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק ט' | המפגש הראשון עם שאול

קובץ טקסט

פרק ט' - המפגש הראשון עם שאול

א. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו

פרקנו מהווה תפנית חדה במהלך האירועים עד כאן, ואלמלא היה הסיפור מוכר לנו, היינו עומדים תמהים במשך פסוקים רבים: מה עניינו של סיפור על בחור ההולך לחפש אתונות לדרמה הגדולה שתוארה בפרק הקודם? גם כשמתברר לקורא המתחיל, שהבחור הזה הוא הוא הדמות שנועדה למלוך על ישראל, עדיין נותרת התמיהה: מה ראה המקרא להאריך בתיאור קורותיו של שאול עד הגיעו אל שמואל?

נראה, שתיאור ארוך זה נועד ללמד על דמותו של שאול ועל מידת התאמתו להיות מלך בישראל.[1] כפי שראינו בשיעורים הקודמים, הדרישות מן המלך הנבחר מתוארות בדברים י"ז, יד-כ. התיאור שבפרקנו בא להראות ששאול עונה על כל הציפיות מן המלך האידֵאלי:

1. הדרישה הראשונה היא: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים י"ז, טו). ואכן, הפרק פותח בתיאור מוצאו של שאול:

(א) וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל[2] בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי...

2. אזהרתה הראשונה של התורה ביחס למלך היא: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (דברים י"ז, טז).[3] המקרא יוצא פעמים רבות כנגד תופעת הביטחון בכוח הסוס, העומדת בניגוד לאמונה בה', כגון בנבואת ישעיהו (ל"א, א): "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ".[4] מסיבה זו מצווה הקב"ה את יהושע לפני המלחמה עם מלכי הצפון (יהושע י"א, ו) לעקר את הסוסים שייפלו בשבי, וכך גם נהג דוד מדעתו (שמ"ב ח', ד).

נראה, שבנקודה זו מדגיש המקרא בפרקנו ששאול איננו איש של סוסים, והוא מחפש דווקא אחר אתונות. בניגוד לסוס, האתון והחמור אינם מעניקים לרוכביהם תחושה של עצמה, ועל כן מופיעים מנהיגי ישראל פעמים רבות כמי שרוכבים על חמור.[5] באופן מיוחד, ידועה המסורת על בואו העתידי של המשיח כרכוב על חמור דווקא, על פי נבואת זכריה (ט', ט-י): "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת. וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם...".[6] רכיבה על חמור ועל בן אתונות מוצגת כאנטי-תזה לרכיבה על סוס, ומעידה על צניעות הרוכב. בהקשר שלנו, חיפוש האתונות מבטא את דמותו הצנועה של שאול, שאינה מייצגת כוחניות וביטחון עצמי מופרז.

3. הדרישה הבאה של התורה היא: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים י"ז, יז). השפעתה ההרסנית של תופעת ריבוי הנשים מוזכרת לא פעם במקרא,[7] ובאופן מיוחד בלטה, כמובן, אצל שלמה.[8] אל מול חשש זה מובא התיאור החביב של שיחת שאול ונערו עם הנערות השואבות. שאול ונערו שואלים שאלה פשוטה ביותר - "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?" - אך נענים בתשובה מורכבת ביותר:

(יב) וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה: (יג) כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ:

מה טיבה של תשובה ארוכה זו? חז"ל (ברכות מח ע"ב) העלו כמה כיוונים, וביניהם: "וכל כך למה? לפי שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר: כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב: 'משכמו ומעלה גבה מכל העם' (ט', ב)".[9] מסתבר, שחז"ל היו ערים לפוטנציאל הרומנטי שבמפגש זה; על רקע זה בולטת התעלמותו של שאול מהנערות הפטפטניות והתרכזותו במשימה שלפניו. נראה, ששאול אינו האיש שירדוף אחרי נשים וייתן להן את חילו.

4. התורה מוסיפה לדרוש: "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים י"ז, יז). גם דרישה זו מובנת מאוד לנוכח ההשפעה השלילית של ריבוי כסף על דרכי קבלת ההחלטות של האדם בכלל, ושל המלך בפרט: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם" (ישעיהו ב', ז-ט). וגם בנקודה זו בולטת דמותו של שאול, כמי שהכסף אינו נוטל תפקיד משמעותי בחייו:

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים מָה אִתָּנוּ: (ח) וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ:

בכיסו של הנער יש יותר כסף מאשר לשאול!

5. עוד דורשת התורה מן המלך: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ז, כ). גם תכונה זו באה לידי ביטוי מיוחד ביחסו של שאול לנערו. לאורך הדרך מתייעץ שאול עם נערו כשווה אל שווה, שומע לעצותיו, ואינו מדבר אליו בהתנשאות. בייחוד נוגעת ללב התבטאותו של שאול "לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ".

ב. לְכָה וְנָשׁוּבָה...

לכאורה ממחישים כל הביטויים הללו את התאמתו של שאול להיות מלך בישראל. אלא שבעקבות התיאור החיובי הזה מתבקשת השאלה: אם בתחילה היה הכול טוב כל כך, מדוע בהמשך השתבש הדבר? מדוע לא התגשמו הציפיות הגבוהות שנתלו בשאול מלכתחילה? ניתן, כמובן, לומר, שלכל אדם יש בחירה חופשית, ואף ששאול נראָה כדמות אידִאלית, מכל מקום הוא לא שמע בקול ה', ולכן איבד בהמשך את מלכותו. ואולם, נראה שהתמונה מורכבת יותר. בד בבד עם תיאור הצדדים החיוביים באישיותו של שאול, בוקעת ועולה גם תכונה העלולה להיות לו לרועץ:

(ה) הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ: (ו) וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ: (ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים מָה אִתָּנוּ: (ח) וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ... (י) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:

תיאור זה מציג את שאול כמי שאינו דבק במטרתו, וכטפל לדמותו הדומיננטית של נערו. בצד הצניעות המאפיינת את שאול בתיאור זה, מוצגים גם הססנותו וניסיונו להתחמק ממילוי השליחות שהוטלה עליו ועל נערו. דווקא הנער הוא שמגלה נחישות ויצירתיות, ואינו מוכן להשלים עם נכונותו של שאול לחזור הביתה בידיים ריקות.

והנה, דווקא תכונה זו של שאול היא שתכשיל אותו בהמשך במילוי תפקידו. שאול עתיד להיכשל במספר אירועים, ובכולם ניתן לראות את תכונות ההססנות, חוסר הדבקות במטרה והעדר הביטחון כמרכיבים מהותיים בהסבר הכישלונות. כך, למשל, ייכנע ללחץ העם ויקריב את הקרבנות מבלי לחכות לשמואל (פרק י"ג), ולא ישלוט בעם בעניין האכילה על הדם (פרק י"ד) ובלקיחת שלל עמלק (פרק ט"ו).

הנה כי כן, כבר בהיכרות הראשונה עם שאול אנו עומדים על המורכבות שבאישיותו. תכונת הצניעות היא תנאי מהותי להצלחת רעיון המלוכה; אך עליה לבוא דווקא מתוך אישיות מובילה ומנהיגה, שלמרות כישוריה מכירה בקטנות האדם אל מול הקב"ה ונוהגת בענווה ראויה. צניעות הכרוכה בחוסר ביטחון ובחוסר החלטיות אינה תכונה המתאימה למלך. בשלב זה עדיין אין ברור לגמרי איזו צניעות בדיוק מרכיבה את אישיותו של שאול. התמונה השלמה עתידה להתברר אט אט.

ג. לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל

נסיים הפעם את עיוננו בנקודה שולית מבחינת הסיפור, אך מהותית ביחס לעריכתו של ספר שמואל. את רצף הסיפור קוטעת הערה:

(ט) לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱ-לֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה:

מבחינה ספרותית, אין ספק שהערה זו נועדה להבהיר את האמור בהמשך, בשעה שפוגשים שאול ונערו את הנערות ושואלים אותן: "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?". על מנת שנבין את משמעות השאלה, מקדים המקרא ומבהיר כי למה שאנו קוראים "היום" בשם "נביא", קראו בעבר[10] "רואה".

ברם, מבחינת עריכת הספר מעוררת התבטאות זו קושי, שכן משתמע ממנה שהספר נכתב זמן רב לאחר המאורעות המסופרים בו. המספר מתייחס לאירועים כאל דבר קדום, שאירע "לפנים בישראל", עד כדי כך שהוא צריך להבהיר את הלשון, שהשתנה במשך הדורות מ"רואה" ל"נביא". דברים אלו סותרים, לכאורה, את מסורת חז"ל, ש"שמואל כתב ספרו" (בבא בתרא טו ע"א)[11] - ממנה משמע כי הספר נכתב סמוך למאורעות המתוארים בו!

רד"ק מתמודד עם שאלה זו ומציע שהביטוי "לפנים בישראל" לא בא להסביר את מה שהיה מקובל רק אז, אלא את מה שהיה מקובל מקדמת דנא כמו גם בתקופה המתוארת; השינוי היחיד הוא שבזמן כתיבת הספר כבר החלו להשתמש גם בלשון "נביא", והעורך מציין, שגם בתקופתו היה השימוש בשתי המילים מקובל. ברם, דומה שיש דוחק בפירוש מעין זה.

נותרו אפוא שני כיוונים. הכיוון הקיצוני יותר עולה בפירוש רבי יוסף קרא, תלמידו של רש"י, לפסוק זה:

מה שהדור הזה קורא 'נביא', היו הדורות הראשונים קוראים 'רואה', למדת: כשנכתב ספר זה כבר חזרו לקרוא לרואה נביא, מכלל שספר זה לא נכתב בימי שמואל... ורבותינו זכרוניהם לברכה אמרו ששמואל כתב ספרו, והמאיר לארץ ישים מחשך לאור ומעקשים למישור.

ברם, דומה שאין צורך להרחיק לכת עד כדי כך, ולטעון שהספר נכתב בתקופה מאוחרת מאוד לאחר המאורעות. די לומר שבספר משולבות הערות, שהן בלבד נוספו בשלב מאוחר יותר, אך הסיפור עצמו אכן נכתב סמוך למאורעות עצמם, וכפי שמציע ר"י אברבנאל:

והפסוק הזה מורה שלא כתב זה שמואל, כי אם ירמיהו או נביא אחר שקם אחריו ימים רבים... או נוסף הפסוק הזה מיד עזרא.[12]

אם נקבל הנחה זו, שהפסוק נכתב בזמן מאוחר לזמן כתיבת הפרק כולו, נוכל להשיב גם על שאלה נוספת: לכאורה, צריכה הייתה הערה זו להופיע פסוק אחד אחר כך - סמוך לפס' יא, המביא את שאלת שאול ונערו ביחס ל"רואה". איחורה של ההערה עשוי להסביר מדוע אין היא נמצאת במקום הטבעי יותר, שבו הייתה בוודאי מוצבת לוּ יצאה מתחת ידו של כותב הפרק עצמו.

 
 

[1] הניתוח דלהלן מבוסס בעיקרו על מאמרה של רות פז, "בחירתו של שאול והתאמתו למלכות", מגדים ח, עמ' 35-43.

[2] בניגוד לכך נאמר בדה"א ח', לג וט', לט "וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל" - משמע שאביו של קיש היה נר, ולא אביאל; ועיין רד"ק כאן.

[3] בהמשך אותו פסוק מוסיפה התורה: "וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד". נראה שיש בפסוק שתי אזהרות נפרדות: איסור ריבוי הסוסים מצד עצמו, ואיסור מיוחד על יצירת קשר עם מצרים למען הרבות סוס. וכדברי הרמב"ן שם: "ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר 'לא ירבה לו סוסים' אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם א-להיו. ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס".

[4] ועיין גם הושע י"ד, ד - "עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱ-לֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ"; מיכה ה', ט - "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ"; תהילים כ', ח - "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ נַזְכִּיר"; ועוד.

[5] כגון אברהם (בראשית כ"ב, ה) ומשה (שמות ד', כ).

[6] דומה שלכך כיוון המדרש על מה שנאמר במשה (לעיל, הערה 5) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר": "השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור, הוא שרכב עליו אברהם, הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר', הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים, שנאמר 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור', הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, שנאמר 'עני ורוכב על החמור' " (פרקי דרבי אליעזר פרק ל; הובא בקצרה בפירוש רש"י בשמות שם). נראה שכוונת המדרש לעמוד על תכונת ה"רוכב על החמור", המאפיינת את מנהיגי ישראל לדורותיהם.

[7] ראה למשל משלי ל"א, א-ג: "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ. מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי. אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין".

[8] עיין מל"א י"א, א-ג: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ".

[9] ובפירוש דעת מקרא הובא, שהפסוקים מצטטים מתגובותיהן השונות של הנערות: הראשונה ענתה בפשטות "יש"; אחרת הוסיפה "הנה לפניך"; השלישית קראה "מהר עתה"; חברתה השחילה "כי היום בא לעיר"; נערה נוספת התערבה ואמרה "כי זבח היום לעם בבמה"; וכן הלאה.

[10] "לפנים" במקרא משמעו בעבר, ו"לאחור" משמעו בעתיד, כמו בישעיהו מ"א, כג: "הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם". מבחינה רעיונית יש לשימוש במילים אלו משמעות רבה: האדם עומד על ציר הזמן - פניו כלפי העבר, הנראה 'לפניו', בעוד שהעתיד, הכסוי והבלתי-נודע, נמצא 'מאחוריו'.

[11] על פי המשך הגמרא שם, את הפרקים המתארים את שאירע לאחר מותו של שמואל השלימו גד החוזה ונתן הנביא. וכך גם ניתן אולי להסיק מן האמור בדה"א כ"ט, כט: "וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה".

[12] אברבנאל מפנה כאן לדבריו בהקדמתו לפירוש נביאים ראשונים (מובאת בתחילת פירושו לספר יהושע), שם עסק בהרחבה בבעיות כגון אלו שבספר שמואל ושבספרים אחרים (בין השאר התייחס לביטוי אחר המופיע מספר פעמים בספר - "עד היום הזה" [עיין, למשל, לעיל ה', ה; ו', יח] - שאף הוא מצביע לכאורה על ריחוק מן המאורעות). וכך כתב שם: "והנכון אצלי בדבר הזה הוא, ששמואל כתב הדברים שקרו בימיו, ונתן הנביא כתב גם כן בפני עצמו, וגד החוזה כתב גם כן בפני עצמו כל אחד מהם כל מה שקרה בימיו, ושהכתובים האלה ירמיהו הנביא קבצם וחברם יחד וסִדר הספר כֻּלו על פיהם, שאם לא כן, מי קִבץ המאמרים ההם בהיותם מפועלים מתחלפים? שהכתוב לא אמר שכתבו הנביאים ההם דבריהם זה אחר זה, כי אם שכל אחד כתב ספר בפני עצמו. וידמה, שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים, הבין ספר שמואל הקרוב אליו, והוא קבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר, ואין ספק שהוסיף בו דברים לבירור המאמרים כפי מה שראה, וזהו אומרו 'עד היום הזה', והוא היה מה שכתב 'לפנים בישראל' וגומר, 'כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה'...".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)