פרק ט' / עונשם של יושבי ירושלים

  • הרב אמנון בזק
א. פקודות העיר
פרקנו הוא היחידה השנייה בנבואה הארוכה שבפרקים ח'–י"א. בפרק הקודם באו זקני יהודה לביתו של יחזקאל וישבו לפניו. אז נלקח יחזקאל לירושלים במראות א‑לוהים, וה' ערך לו סיור בתחנות שונות במתחם המקדש והראה לו את תועבות העבודה הזרה הנעשות בירושלים. לקראת סוף הפרק נאמר שבני ישראל עסקו לא רק בעבודה זרה, אלא גם מילאו את הארץ חמס, ומשום כך עונשם קרוב לבוא: "וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם" (ח', יח).
פרק ט' ממשיך מכאן, ומפרט את העונש שיבוא על יושבי ירושלים. עונש זה מתבצע אף הוא במראה הנבואה, ולא במציאות הפיזית, אך הוא מסמל את מה שעתיד לקרות ליושבי ירושלים. בתחילה מופיעות דמויות הממונות על ביצוע העונש:
(א) וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל[1] לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ: (ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה[2] וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:[3]
מי הם "פְּקֻדּוֹת הָעִיר"? מסתבר שאלו מלאכים המופקדים על שמירת העיר, כנגד השומרים שבירושלים של מטה.[4] מתחילה נועדו כלי המשחית להגן על העיר מפני אויבים הבאים עליה, אך כעת יופנו כלים אלו פנימה, כפי שנראה לקמן. לקמן יתבאר גם תפקידו של האיש לבוש הבדים[5] ושל קסת הסופר שבמותניו.
כעת מופיע פסוק שחלקו הראשון מעורר תמיהה:
(ג) וּכְבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו:
המעבר של כבוד א‑לוהי ישראל מעל הכרוב שבקודש הקודשים אל מפתן הבית נראה כמתאים יותר לפרק הבא, העוסק בהתחלת מסעות השכינה מן המקדש, ואכן תיאור זה חוזר שם: "וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת" (י', ד). מדוע אפוא נזכרת היעלות כבוד ה' מעל הכרוב כבר כאן? התשובה לכך תתבאר בהמשך הדברים.
 
ב. הצו והביצוע
הציווי אל האיש לבוש הבדים נוגע למעשה לכל המלאכים:
(ד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו [אלו כתיב] עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו[6] עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ: (ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל [על כתיב] תָּחֹס עֵינְכֶם [עיניכם כתיב] וְאַל תַּחְמֹלוּ: (ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ[7]...
כעת מתברר תפקידו של האיש לבוש הבדים: לסמן את האנשים הסולדים מן התועבות שתוארו בפרק הקודם, על מנת שלא ייפגעו בשעה שיהרגו יתר המלאכים את כל יושבי העיר האחרים, שאינם שותפים לתחושת הסלידה. צו ההריגה הוא מוחלט – "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים" – וה' מדגיש שההרג צריך להתחיל במקדש דווקא, לאחר שראינו בפרק הקודם את התועבות הנעשות בו.
ברם, המלאכים שיועדו לתפקיד אינם ממהרים לבצע את הפקודה:
...וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:[8] (ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:
למרות הציווי הברור "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ", המלאכים מתחילים באנשים הזקנים אשר לפני הבית, ולא באנשים הנמצאים במקדש עצמו. משום כך בא אליהם ציווי נוסף ומדגיש "טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת": אכן, הריגת אנשים בתוך המקדש מטמאת את הבית, אך מאחר שהשכינה עוזבת את המקדש, אין לכך משמעות.
מעתה נוכל להבין מדוע נזכרה עזיבת השכינה את מקומה מעל הכרובים שבקודש הקודשים כבר בפרקנו. יציאת השכינה מן המקדש היא שאִפשרה לטמא את המקדש על ידי הריגת אנשים בתוכו.[9]
 
ג. תגובת יחזקאל
יחזקאל איננו נותר אדיש למראה המזעזע של הריגת תושבי ירושלים:
(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר[10] אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל[11] בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה[12] כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה: (י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי:
זהו דיבורו השני של יחזקאל בספר. בפעם הראשונה הייתה זו תלונה אישית על הצו לאכול עוגה שנאפתה בגללי צואת אדם: "וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל" (ד', יד). כעת כבר יוצאת מפיו של יחזקאל זעקה שאיננה נוגעת לגורלו האישי, אלא לגורלם של אנשי ירושלים.
תשובתו של הקב"ה חוזרת על המסר שראינו בפרק הקודם. גם כאן הוזכרו התועבות, אך בד בבד הוזכר שוב מדרג הערכים הברור: העברות שבין אדם לחברו – שפיכות דמים והטיית הדין – הן שהכריעו את הכף. ומעניין הדבר, שבפרק הקודם שימש המשפט "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (ח', יב) כהסבר אידאולוגי לתועבות, ואילו בפרקנו המשפט "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה" משמש כהסבר לעברות שבין אדם לחברו. ואולם, כפי שראינו גם בפרק ח', בשני המישורים המציאות הפוכה: ה' רואה את מעשיהם, ומשום כך הוא עתיד לעזוב את הארץ – תהליך שכבר החל בפרקנו, ויגיע לשיאו בהמשך הנבואה, בפרקים הבאים. רעיון נוסף שחוזר בפרקנו הוא הענישה מידה כנגד מידה: "דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי".
 
ד. האם היו אנשים שסומנו בתו?
בסיומו של הפרק האיש לבוש הבדים חוזר, ומכריז כי מילא את תפקידו:
(יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר [כאשר כתיב] צִוִּיתָנִי:[13]
מה כוונת הדברים? האם באמת סימן האיש לבוש הבדים את כל הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות בירושלים, או שמא כוונתו לומר שאמנם חיפש צדיקים בעיר, אך לא מצא ולוּ צדיק אחד? אם נכונה האפשרות השנייה, כי אז אפשר שכל עצמו של הציווי לאיש לבוש הבדים לא בא אלא להדגיש את הדבר הזה בדיוק, שאין אפילו צדיק אחד בירושלים.[14]
אכן, בפשוטו של מקרא יש מקום לשני הכיוונים. לגישה השנייה יש כמה ראיות. ראשית, תגובתו של יחזקאל "הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" עשויה ללמד שלפחות בעיני יחזקאל, כל תושבי ירושלים עומדים לכליה. כך עולה גם בהמשך הספר, כגון להלן כ"ב, ל–לא: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים...", והנבואה שם מסיימת בלשון זהה לסיום פרקנו: "...דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ".
הקושי בגישה זו הוא מה שהיה במציאות: בפועל לא נהרגו כל יושבי ירושלים. ברם, על שאלה זו ניתן להשיב מתוך פרקים אחרים בספר, המעידים כי היו אנשים שהיו ראויים למות מצד הדין, אך נשארו בכל זאת בחיים על מנת ללמד מסר מסוים, כגון להלן י"ב, טז: "וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".[15]
ואולם, יש מקום גם לפרשנות הראשונה, שהאיש לבוש הבדים דיבר דברים כפשוטם, ואכן נמצאו צדיקים בעיר והוא סימן עליהם תו. ראיה לגישה זו מן האמור להלן כ"א, ח: "וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע". משמע משם שאמנם נמצאו צדיקים בירושלים, אם כי יש שם תוספת: בסופו של דבר ייכרתו אף הצדיקים. כללו של דבר, התו אכן ניתן, אך סוף דבר שלא הועיל להציל את האנשים שעליהם הותווה.
בגישה זו הלכו חז"ל, והם האריכו בתיאור השיחה בפרקנו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם, לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי [=האם] גלוי? והיינו דכתיב 'זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו', וכתיב 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית', תני רב יוסף: אל תקרי 'מקדשי' אלא 'מקודשי' – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו" (בבלי שבת נה ע"א). ובכן, לדעת חז"ל אמנם היו בירושלים "צדיקים גמורים", אך בסופו של דבר הם נספו עם הרשעים, מכיוון שלא מיחו בידם.[16]
 
[1]   יש כאן זיקה ברורה לסופו של הפרק הקודם. שם נאמר "וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם", וכעת גם העונש מנוסח בלשון דומה: "וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר".
[2]   המוטיב של פגיעה המגיעה מכיוון צפון נרמז גם בא', ד: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן". וראו גם ירמיהו א', יג–טו. צד צפון של ירושלים נחשב תמיד פחות מוגן ונוח יותר לתקיפה.
[3]   ייתכן שהדמויות באות מצפון מפני שהן מגיעות למזבח הנחושת, שהמלך אחז העביר אותו כנראה לצד זה (ראו מל"ב ט"ז, יד).
[4]   'פקודות' במובן אחראים מצאנו גם במל"ב י"א, יח: "וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת עַל בֵּית ה' ". בירמיהו ל"ז, יג נאמר: "וַיְהִי הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה". שער בנימין נזכר גם שם כ', ב: "וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה' ", ונראה שהכוונה לשער שבנה המלך יותם: "הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית ה' הָעֶלְיוֹן" (מל"ב ט"ו, לה). מאחר שגם בפרקנו ה"פְּקֻדּוֹת" באים "מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה", כלומר לכיוון בנימין, יש מקום לומר שמלאכים אלו ממלאים בירושלים של מעלה תפקיד מקביל לתפקידו של יראייה בן שלמיה בירושלים של מטה.
[5]   לבוש בדים כמאפיין מלאך מצינו גם בספר דניאל (י', ה; י"ב, ו–ז). ונראה שמשום כך נעשו גם בגדי הכוהנים מבד (ראו למשל ויקרא ו', ג), שהרי הם משרתים בבית ה'.
[6]   "תָו" הוא האות האחרונה בא"ב, שנראתה בכתב העברי הקדום כמו x. סימון אנשים שיינצלו מן הצרה הוא מוטיב מוכר הן מהדם שהיה לאות על הבתים ביציאת מצרים (שמות י"ב, יג וכג) הן מ"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" שסימנה את ביתה של רחב ביריחו (יהושע ב', יח–יט).
[7]   בפשטות: "תָּחֵלּוּ" – מלשון התחלה. אך יש כאן גם לשון נופל על לשון – רמז שעל ידי ההריגה יתחלל המקדש.
[8]   מי הם זקנים אלו? בפרק הקודם הוזכרו "שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל" שעבדו עבודה זרה (ח', יא), אך הללו היו בחדר נסתר על פתח החצר, ולא לפני הבית. עוד נזכרו שם "כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' " (שם, טז), אך עליהם לא נאמר שהיו זקנים. ואולי הכוונה כאן לשתי הקבוצות.
[9]   שלא כהריגת עתליה, שנעשתה מחוץ לבית על מנת שלא לטמאו (מל"ב י"א, טו).
[10]  כבר ציינו בעבר שיחזקאל נוקט לעיתים צורות דקדוקיות שאינן מוכרות לנו, ראו למשל לעיל ח', טז.
[11]  תושבי ירושלים מכונים "שארית ישראל", כי הם שנשארו בארץ לאחר הגלות הראשונה בימי יהויכין.
[12]  כלומר הטיית משפט.
[13]  ייתכן שהביטוי המסיים את המשפט רומז לאמור בסוף פרשת וידוי מעשרות: "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כ"ו, יד). רמז זה עומד על הניגוד בין המצב החברתי הקשה בזמן יחזקאל ובין וידוי מעשרות וההכרזה החברתית החשובה שבו: "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" (שם, יג).
[14]  וכדברי אברבנאל: "וזכר הנביא 'ויהי כהכותם ונאשאר אני', להגיד שאיש הבדים לא מצא איש צדיק בארץ אשר ישים התו על מצחו אלא הנביא, וזה כֻּלו להודיע שבירושלם הכל סג יחדו נאלחו".
[15]  בע"ה נעמוד על העניין ביתר הרחבה להלן י"ד, כא–כג.
[16]  הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד) קובע שאם נביא מנבא על פורענות עתידה ולא באה הפורענות, אין בכך כדי לערער את מהימנותו כנביא, כי אפשר שהקב"ה סלח לחוטאים, "אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור הא‑ל, אפילו על תנאי – אינו חוזר. ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת. הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא". מדברים אלו משמע שהרמב"ם ראה בפרקנו מקרה חריג, שבו הבטיח הקב"ה לצדיקים שיינצלו, אך הדבר לא קרה (וכפי שראינו, שהצדיקים נענשו על שלא מיחו ביד הרשעים). דא עקא, שדברים אלו נראים כסותרים את העיקרון שקבע הרמב"ם, שהנביא נבחן בנבואות הטובות, שהרי אם כבר אירע פעם אחת שנבואה לטובה לא התקיימה אף על פי שנאמרה על ידי נביא אמת, כיצד אפשר לדעת שדבר זה לא יישנה. יתרה מזאת, האזכור של "מסכת שבת" תמוה ביותר, שכן הרמב"ם איננו מזכיר את מקורותיו בשום מקום אחר בכל משנה תורה!
     משום כך מסתברת מאוד טענתו של הרב קאפח במהדורתו, שנפלה טעות בדברי הרמב"ם הנדפסים והשתרבבה אליהם "השגתו של איזה משיג" שנכתבה במקורה בגיליון (ושמא המילה "אלא" [או "ולא"] היא שיבוש של "א"א", דהיינו הפתיחה הקבועה להשגות הראב"ד על הרמב"ם [ראשי תיבות של 'אמר אברהם']). כללו של דבר, הרמב"ם אכן סבור שכל נבואת אמת שנאמרה לטובה אינה מתבטלת, ואילו המשיג טוען שמהסוגיה במסכת שבת עולה שהקב"ה חזר בו מנבואה לטובה. מסתבר שלדעת הרמב"ם אין לראות במאורע זה חזרה של הקב"ה מדברי הנבואה, שכן הנבואה לא הצהירה במפורש שהצדיקים אכן יינצלו.