יחזקאל | פרק ט' | עונשם של יושבי ירושלים

פרקנו הוא היחידה השנייה בנבואה הארוכה שבפרקים ח'–י"א. בפרק הקודם באו זקני יהודה לביתו של יחזקאל וישבו לפניו. אז נלקח יחזקאל לירושלים במראות א‑לוהים, וה' ערך לו סיור בתחנות שונות במתחם המקדש והראה לו את תועבות העבודה הזרה הנעשות בירושלים. לקראת סוף הפרק נאמר שבני ישראל עסקו לא רק בעבודה זרה, אלא גם מילאו את הארץ חמס, ומשום כך עונשם קרוב לבוא: "וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם" (ח', יח).

פרק ט' ממשיך מכאן, ומפרט את העונש שיבוא על יושבי ירושלים. עונש זה מתבצע אף הוא במראה הנבואה, ולא במציאות הפיזית, אך הוא מסמל את מה שעתיד לקרות ליושבי ירושלים. בתחילה מופיעות דמויות הממונות על ביצוע העונש:

מי הם "פְּקֻדּוֹת הָעִיר"? מסתבר שאלו מלאכים המופקדים על שמירת העיר, כנגד השומרים שבירושלים של מטה.[4] מתחילה נועדו כלי המשחית להגן על העיר מפני אויבים הבאים עליה, אך כעת יופנו כלים אלו פנימה, כפי שנראה לקמן. לקמן יתבאר גם תפקידו של האיש לבוש הבדים[5] ושל קסת הסופר שבמותניו.

כעת מופיע פסוק שחלקו הראשון מעורר תמיהה:

המעבר של כבוד א‑לוהי ישראל מעל הכרוב שבקודש הקודשים אל מפתן הבית נראה כמתאים יותר לפרק הבא, העוסק בהתחלת מסעות השכינה מן המקדש, ואכן תיאור זה חוזר שם: "וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת" (י', ד). מדוע אפוא נזכרת היעלות כבוד ה' מעל הכרוב כבר כאן? התשובה לכך תתבאר בהמשך הדברים.

 

הציווי אל האיש לבוש הבדים נוגע למעשה לכל המלאכים:

כעת מתברר תפקידו של האיש לבוש הבדים: לסמן את האנשים הסולדים מן התועבות שתוארו בפרק הקודם, על מנת שלא ייפגעו בשעה שיהרגו יתר המלאכים את כל יושבי העיר האחרים, שאינם שותפים לתחושת הסלידה. צו ההריגה הוא מוחלט – "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים" – וה' מדגיש שההרג צריך להתחיל במקדש דווקא, לאחר שראינו בפרק הקודם את התועבות הנעשות בו.

ברם, המלאכים שיועדו לתפקיד אינם ממהרים לבצע את הפקודה:

למרות הציווי הברור "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ", המלאכים מתחילים באנשים הזקנים אשר לפני הבית, ולא באנשים הנמצאים במקדש עצמו. משום כך בא אליהם ציווי נוסף ומדגיש "טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת": אכן, הריגת אנשים בתוך המקדש מטמאת את הבית, אך מאחר שהשכינה עוזבת את המקדש, אין לכך משמעות.

מעתה נוכל להבין מדוע נזכרה עזיבת השכינה את מקומה מעל הכרובים שבקודש הקודשים כבר בפרקנו. יציאת השכינה מן המקדש היא שאִפשרה לטמא את המקדש על ידי הריגת אנשים בתוכו.[9]

 

יחזקאל איננו נותר אדיש למראה המזעזע של הריגת תושבי ירושלים:

זהו דיבורו השני של יחזקאל בספר. בפעם הראשונה הייתה זו תלונה אישית על הצו לאכול עוגה שנאפתה בגללי צואת אדם: "וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל" (ד', יד). כעת כבר יוצאת מפיו של יחזקאל זעקה שאיננה נוגעת לגורלו האישי, אלא לגורלם של אנשי ירושלים.

תשובתו של הקב"ה חוזרת על המסר שראינו בפרק הקודם. גם כאן הוזכרו התועבות, אך בד בבד הוזכר שוב מדרג הערכים הברור: העברות שבין אדם לחברו – שפיכות דמים והטיית הדין – הן שהכריעו את הכף. ומעניין הדבר, שבפרק הקודם שימש המשפט "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (ח', יב) כהסבר אידאולוגי לתועבות, ואילו בפרקנו המשפט "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה" משמש כהסבר לעברות שבין אדם לחברו. ואולם, כפי שראינו גם בפרק ח', בשני המישורים המציאות הפוכה: ה' רואה את מעשיהם, ומשום כך הוא עתיד לעזוב את הארץ – תהליך שכבר החל בפרקנו, ויגיע לשיאו בהמשך הנבואה, בפרקים הבאים. רעיון נוסף שחוזר בפרקנו הוא הענישה מידה כנגד מידה: "דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי".

 

בסיומו של הפרק האיש לבוש הבדים חוזר, ומכריז כי מילא את תפקידו:

מה כוונת הדברים? האם באמת סימן האיש לבוש הבדים את כל הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות בירושלים, או שמא כוונתו לומר שאמנם חיפש צדיקים בעיר, אך לא מצא ולוּ צדיק אחד? אם נכונה האפשרות השנייה, כי אז אפשר שכל עצמו של הציווי לאיש לבוש הבדים לא בא אלא להדגיש את הדבר הזה בדיוק, שאין אפילו צדיק אחד בירושלים.[14]

אכן, בפשוטו של מקרא יש מקום לשני הכיוונים. לגישה השנייה יש כמה ראיות. ראשית, תגובתו של יחזקאל "הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" עשויה ללמד שלפחות בעיני יחזקאל, כל תושבי ירושלים עומדים לכליה. כך עולה גם בהמשך הספר, כגון להלן כ"ב, ל–לא: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים...", והנבואה שם מסיימת בלשון זהה לסיום פרקנו: "...דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ".

הקושי בגישה זו הוא מה שהיה במציאות: בפועל לא נהרגו כל יושבי ירושלים. ברם, על שאלה זו ניתן להשיב מתוך פרקים אחרים בספר, המעידים כי היו אנשים שהיו ראויים למות מצד הדין, אך נשארו בכל זאת בחיים על מנת ללמד מסר מסוים, כגון להלן י"ב, טז: "וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".[15]

ואולם, יש מקום גם לפרשנות הראשונה, שהאיש לבוש הבדים דיבר דברים כפשוטם, ואכן נמצאו צדיקים בעיר והוא סימן עליהם תו. ראיה לגישה זו מן האמור להלן כ"א, ח: "וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע". משמע משם שאמנם נמצאו צדיקים בירושלים, אם כי יש שם תוספת: בסופו של דבר ייכרתו אף הצדיקים. כללו של דבר, התו אכן ניתן, אך סוף דבר שלא הועיל להציל את האנשים שעליהם הותווה.

בגישה זו הלכו חז"ל, והם האריכו בתיאור השיחה בפרקנו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם, לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי [=האם] גלוי? והיינו דכתיב 'זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו', וכתיב 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית', תני רב יוסף: אל תקרי 'מקדשי' אלא 'מקודשי' – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו" (בבלי שבת נה ע"א). ובכן, לדעת חז"ל אמנם היו בירושלים "צדיקים גמורים", אך בסופו של דבר הם נספו עם הרשעים, מכיוון שלא מיחו בידם.[16]

 

---