פרק יב - גישות בחז`ל ובראשונים לפרשת דוד ובת שבע

  • הרב אמנון בזק

פרק י"ב (3) / גישות בחז"ל ובראשונים לפרשת דוד ובת שבע

א. "כל האומר דוד חטא..."

פרשת דוד ובת שבע עוררה במרוצת הדורות דיונים רבים, ושיעור זה יחרוג מרצף העיון בפשט הכתובים וייוחד לגישות בחז"ל ובראשונים לה. ידועים עד מאוד דברי רבי שמואל בר נחמני: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". בעיוננו זה נבחן אם דבריו באו להקל ממעשהו של דוד או רק מתוצאותיו למפרע; האם הם גישה מוסכמת בחז"ל, או שמא דעת מיעוט; והאם הראשונים אימצו גישה זו או דחאוה. נפתח אפוא בדברי הסוגיה המפורסמת:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר 'דוד חטא', אינו אלא טועה, שנאמר וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ וגו' (שמ"א י"ח, יד) - אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?! אלא מה אני מקיים מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע (שמ"ב י"ב, ט)? שביקש לעשות ולא עשה (שבת נו ע"א).

רבי שמואל בר נחמני טוען שלא יעלה על הדעת שדוד חטא, שהרי ה' היה עמו. וכיצד אפשר שלא חטא? הגמרא מציינת חכם נוסף שלימד סנגוריה על דוד - רבי - אך היא מקדימה לדבריו הערה מעניינת של רב:

אמר רב: רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד.

ובעברית: רבי יהודה הנשיא, שבא מבית דוד, מהפך ודורש בזכותו של דוד. קשה להכריע אם הערתו של רב נאמרה לשבח, או שמא היא רומזת שרבי מנסה למצוא זכות לדוד בגלל ייחוסו, ורב עצמו הסתייג מגישה זו.[1] מכל מקום, רבי הניח את היסוד לגישה המלמדת סנגוריה על דוד:

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע (שמ"ב י"ב, ט) - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש', וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה. אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו... וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים (שם י"א, יא).

רבי טוען שתי טענות בדבר שני החטאים של דוד: דוד לא בא על אשת איש, שכן אוריה החתי - ככל היוצא למלחמה בצבאו של דוד - נתן גט כריתות לאשתו; ואוריה החתי היה חייב מיתה בגלל דבריו לדוד, שעמדנו עליהם בשיעור 22.[2] ביקורת מפורשת אחת על דוד עדיין יש כאן: ששלח את אוריה למוות, ולא דן אותו בבית דין.

הטענה ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" היא טענת מפתח בסוגייתנו, ונחלקו הראשונים בהבנתה. רש"י שם (ד"ה שבקש גט כריתות וד"ה גט כריתות) מבאר שהיה זה גט על תנאי: שאם ייהרג הבעל במלחמה או לא ישוב ממנה, תהא אשתו מגורשת כבר משעת נתינת הגט. התועלת בגט שכזה היא כפולה: ראשית, האישה תיחשב גרושה, ולא תזדקק לייבום אם ימות בעלה בלא בנים; שנית, אם בעלה לא ישוב (כגון אם ייפול בשבי או ייעדר), היא תהיה מגורשת ולא תהפוך לעגונה.[3]

בעלי התוספות (כתובות ט ע"ב, ד"ה כל היוצא; גטין עד ע"א, ד"ה אמר רבה) הקשו, שבשעה שבא על בת שבע עדיין לא יכול דוד לדעת אם ישוב אוריה מן המלחמה, ואם כן אין בגישת רש"י כדי להסביר כיצד עשה כן. למעשה, קושייתם רק חושפת את כיוונו של רש"י. לדעתו, דברי רבי יונתן כלל לא באו להצדיק את מעשהו של דוד! כל שנאמר בהם הוא שבסופו של דבר היה ה' עם דוד, כדבר הכתוב, והוא לא בא על אשת איש; אך אין בדברים כדי לצמצם את חומרת המעשה מלכתחילה.

בעלי התוספות, מכל מקום, חלקו על רש"י וסברו - כפשט הסוגיה - שאכן היה זה גט לכל דבר, ובת שבע הייתה גרושה בשעה שדוד בא עליה. התוספות לא ביארו מדוע, אם כן, הוכיחוֹ הנביא על המעשה, אך הרשב"א (כתובות ט ע"ב, ד"ה כל היוצא) כתב: "ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאינם מגרשין אלא שלא תתעגן, ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם".

פירושם של בעלי התוספות קשה מסיבות שונות. בין היתר, אין מובן כיצד ביקש דוד לשלוח את אוריה אל ביתו על מנת שישכב עם בת שבע, אם הלזו הייתה מגורשת באותה שעה. מכל מקום, גם לפי הפירוש הזה הסנגוריה על דוד מוגבלת ביותר. דוד אמנם לא עבר על איסור אשת איש מבחינה פורמלית, אך מבחינה מוסרית הוא חטא: הוא בא על אישה שבעלה בטח בה שתישאר נאמנה לו, אף אם לפי שעה הייתה גרושה ממנו רשמית.

נמצאנו למדים שחז"ל לא ניסו לצמצם את חומרת מעשהו של דוד, ולכל היותר העבירו אותו מן המישור הפורמלי למישור המוסרי.

לגופו של עניין, הגישה המפרשת את הפרשה לפי ההנחה בדבר קיומו של גט כלשהו שנתנו החיילים לנשותיהם לפני היציאה לקרב רחוקה מפשוטו של מקרא, ואין לדבר רמז בכתוב. ואכן, מתברר שגם בחז"ל גישה זו היא דעת יחיד, השנויה במחלוקת מכיוונים שונים.

מחלוקת חזיתית בעניין זה יש בסוגיה בכתובות (ט ע"א). הגמרא שם שואלת: כיצד נשא דוד את בת שבע? והרי אשת איש שזינתה אסורה לבעל ולבועל! והיא עונה שתי תשובות: הראשונה - "התם אונס הוי"; והשנייה - שבת שבע אכן הייתה מגורשת, בגלל הגט של היוצאים למלחמת בית דוד. התשובה הראשונה שוללת, אם כן, את הגישה שבת שבע הייתה באותה שעה מגורשת, ויתרה מזאת, היא אף מחמירה עם דוד ומוסיפה אלמנט של אונס למעשה הביאה על אשת איש.[4]

מקורות אחרים בחז"ל מניחים בבירור שבת שבע היא אשת איש לכל דבר. הנה למשל כמה קטעים מן הסוגיה בסנהדרין דף קז ע"א:

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים 'א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב', ואין אומרים 'א-להי דוד'? אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי.[5] אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי וגו' (תהילים כ"ו, ב). אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה[6]...

דרש רבא: מאי דכתיב וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים [וְלֹא יָדַעְתִּי] קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ (תהילים ל"ה, טו)? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי, לא היה דמי שותת. ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין, פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא...

אמר לפניו: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון כולו! אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה אִם יְהַלֵּך אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה, כֵּן הַבָּא עַל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ (משלי ו', כז-ל).

נוכל אפוא לסכם, כי העמדה הרווחת בחז"ל לא ניסתה לצמצם את חטאו של דוד, ובמידה רבה ניתן לומר שחז"ל אפילו החמירו עמו יותר מכפי שניתן היה להסיק מפשוטו של מקרא, הן מצד ראיית מעשהו כאונס, הן מצד התיאור כי דוד ידע מראש שהקב"ה ינסה אותו בדבר ערווה.

ב. גישות בראשונים

לא נוכל לסקור במסגרת זו את כל גישות הראשונים בפרשה, וננסה לעמוד כאן רק על מקצת מעיקרי הדברים. שני המפרשים המרכזיים, רש"י ורד"ק, נחלקו בגישה לדברי חז"ל. רש"י מאמץ את גישת רב שמואל בר נחמני ומוסיף דבר מפתיע - ששליחת אוריה למוות נועדה להתגבר על הבעיה ההלכתית של היות בת שבע אשת איש: "כדי שתהא מגורשת למפרע, ונמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה כותב גט לאשתו על תנאי אם ימות במלחמה"! רד"ק, לעומתו, הביא שתי גישות בעניין:

(1) מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ - להודיע כי לא שכב עמה והיא נדה, כי כבר התקדשה מטומאתה, כמו שאמר רֹחֶצֶת, והודיע כי הרחיצה ההיא להתקדש מן הנדות היתה, ולא עבר עליה משום נדה אלא משום אשת איש.

(2) ורבותינו ז"ל אמרו: כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כתב לאשתו אם ימות במלחמה, לפיכך סבב דוד את מיתת אוריה שתהא מגורשת למפרע.

עמדה מעניינת עולה בדברי הריב"ן, חתנו של רש"י, שעסק בשאלה מדוע לא איבד את דוד מלכותו בחטאו, כשאול. בנושא זה עסקנו בשיעור הקודם, ושם ראינו גם את הדרך שהלך בה הריב"ן ואת הקושי שבה. מכל מקום, הריב"ן מציג בדבריו (הכתובים בחרוזים) גישה מעניינת למימרה של רב שמואל בר נחמני, וזה לשונו:

ודע באמת שכל גזר דינו של שאול נתחתם/ שלא נמשכה מלכותו ועונו היה נכתם// ונקרע גזר דינו של דוד ולא עלה בכף מאזנים/ ואף על פי שגדול חטאו בענין בת שבע כפלי כפלים// ואף על פי שרבותינו ז"ל הפכו לזכות משפטו/ שכרם הרבה אבל אין מקרא יוצא מדי פשוטו// ומפני מה זכה שנמחל לו/ ושאול מת במעלו// ואף על פי שלא הקל אלא בדבר עמלק/ להיות משרש אחריהם ולא להיות בדברי הנביא חולק// גם שמואל צעק עליו כל הלילה/ ולא נענה והשם אל תפלתו לא פנה// אלא שאול לא הודה כדרך המתודים/ אלא בא בעקיפין// ואחר דרך בים וחמד בדבר לצון/ ואמר כי חמל על מיטב הצאן// חייב העם הנגדר וזכה עצמו/ כמתהלך בתומו// על זה הקפיד עליו השם, ללמדך כמה קשה בעיניו/ עון החוטא ואין מכיר את עוניו// ומראה עצמו כמי שאינו חוטא/ מפני היותו מתפטה// אבל דוד השלם תכף שהוכיחו נתן הנביא והמשיל משל העשיר וההלך/ הודה ולא בוש ואם הוא רך ומשוח מלך// ולא מצא עקיפין ועלה אל נגד זקני עמי וזקני/ פתח ואמר חטאתי לה'// ראה מה השיב לו נתן על ההודאה ועל התמימות/ גם ה' העביר חטאתך לא תמות
(שאלות ותשובות חכמי פרובינציה סימן עא ד"ה נצטנן דמי).

לסיום נביא את דבריו הנוקבים של אברבנאל בפרקנו, המסתיימים במסר המרכזי של הפרשה כפי שהצגנוהו בשיעור הקודם:

והדברים אלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם... ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא, איך אמר 'חטאתי להשם'? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדַע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהילים נ"א, ה)? וגם הפסוק שהביאם לזה, וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ, הוא קודם הסיפור, ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל עונשו ועשה תשובה היה השם עמו. ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבוקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אומרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר 'ואדוני יואב' שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר, אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה בחטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל עונשו ובזה נתכפרו עוונותיו.



[1] ר"י אברבנאל כתב בפירושו לפרקנו: "והיה רבי מהפך הדבר מחמתו, לקורבתו והיותו מזרע בית דוד, ולא כפי האמת".

[2] נחלקו הראשונים מה בדיוק בדבריו של אוריה נחשב מרידה במלכות: לדעת רש"י, עצם כינוי יואב 'אדונִי' בפני המלך הוא מרידה, ואילו רבנו מאיר (חתנו של רש"י) סבר כי המרידה היא בסירובו של אוריה לרדת לביתו כפי שציווהו דוד (עיין שבת נו ע"א, תוספות ד"ה דאמר ליה).

[3] בעלי התוספות הקשו על פירוש רש"י מן המשנה במסכת גטין (עג ע"א), ששם קובע רבי יהודה כי אישה שקיבלה גט על תנאי נחשבת "כאשת איש לכל דבריה", ואם כן, אין הדבר מקל כלל מחטאו של דוד!

בתירוץ קושייתם ייתכנו שני כיוונים: א. רש"י עצמו פירש (בגטין שם), שדברי רבי יהודה אינם מוסבים על כל גט על תנאי, אלא רק על גט שהאיש מגרש בו את האישה "מעת שאני בעולם", שאז היא נחשבת אשת איש עד הרגע האחרון בחייו; ב. הרמב"ן (כתובות ט ע"א, ד"ה גט כריתות) כתב שייתכן שתירוץ זה הוא אליבא דרבנן, הסוברים (לפי גרסתו) שמקבלת הגט מגורשת לכל דבר ועניין, ובלבד שימות הבעל.

[4] וכבר כתבנו בשיעור 22 כי אפשר שכוונת חז"ל איננה לאונס במובן הפיזי, אלא לעצם המציאות שמלך שולח להביא אליו אישה.

[5] תרגום: אותם העמדתי בניסיון ואותך לא העמדתי בניסיון.

[6] תרגום: אנסה אותך, ואעשה אתך דבר, שלהם לא הודעתי, ואילו לך אני מודיע, שאנסה אותך בדבר ערווה.