דילוג לתוכן העיקרי

לך-לך | פיצול אברהם ולוט

קובץ טקסט

בראשית פרק יג:

כזכור על פי דברי הרמב"ן ירידתו של אברהם למצרים בחטא היתה. עם כל זאת הכתוב מדגיש כי:

א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה.  ב וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

כביכול קיימת כאן מציאות של יצא 'חוטא' נשכר, כיצד לדעתך ניתן ליישב את דברי הרמב"ן עם המציאות שמתוארת בפתיחת פרק זה?

*       שאלתנו מתחזקת לאור דברי הרמב"ן על פס' א בפרקנו:

o        וטעם הוא ואשתו וכל אשר לו - להודיע שלא גזלו ממנו דבר מכל המתנות הגדולות שנתנו לו בעבור שרה שתהיה למלך, ולא אמרו רמיתנו ומתנה בטעות היא. וזה מעשה נס

מעשה נס זה טעון בירור, מדוע זכה אברהם לנס לאחר שעל פי דברי הרמב"ן הגעתו לשם היתה בחטא?

רמז לכיוון מסויים מצוי בפסוק הבא:

ג וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד-בֵּית-אֵל עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי.  ד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה.

הכתוב טורח לציין ומדגיש כי המקומות בהם עבר אברהם בעלותו ממצרים הם בדיוק אותם מקומות בהם עבר בדרכו לשם. מה פשר העניין לדעתך?

אפשרות אחת שניתן להציע היא שיש כאן מעין תשובה רוחנית שמתבטאת בתשובה גיאוגרפית. ביטוי לכך נמצא בדברי רש"י על אתר:

וילך למסעיו - כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו, ד"א (ב"ר) בחזרתו פרע הקפותיו

הביטוי שרש"י לוקח מדברי המדרש 'בחזרתו פרע הקפותיו' מעיד על כיסוי של חוב שקיים אצל אברהם עוד בטרם ירד למצרים?

האם תוכל לשער באיזה חוב מדובר?

בכל מקרה נראה שתשובה לכך נמצאת בפס' הבא:

ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם  הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים. 

ההדגש בפסוקים הוא שמלבד אברהם גם לוט ההולך עמו היה כבד בבקר ובצאן. רש"י מוסיף:

o        ההולך את אברם - מי גרם שהיתה לו זאת הליכתו עם אברם

ייתכן להסביר את דבריו בשני אופנים:

אופן אחד: לוט דבק באברהם והברכה אשר דבקה באברהם השפיעה גם על לוט

אופן שני: לוט זכה למה שזכה רק משום שגם אברהם זכה לכך, אך הסיבה לכך אינה משום שזו מחלה מדבקת אלא משום שההשגחה מכוונת את מהלכיה על ידי כך והעניין מוסבר כבר בפס' הבאים:

ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו  כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.  ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.

ההתברכות של אברהם ושל לוט במצרים לא נעשתה בכדי להביא שפע רב לשני האישים אלא בכדי להביא, סוף סוף, לפירוקה של החבילה שהיתה אמורה להתפרק כבר עם כניסתו של אברהם לארץ בראשונה. אברהם היה אמור להיפרד מלוט עוד בטרם יבוא ארצה, מכיון שלא עשה כאשר צווה לא התברך כאמור לו וירד למצרים, שם צבר הון רב, וצבירת הרכוש שהיתה משותפת לו וללוט בן אחיו היא שהביאה בסופו של דבר להגשמת הצו האלהי של 'מבית אביך'. בכך גם ניתן ליישב את דברי הרמב"ן על הפרשיה הקודמת עם פרקנו ויחד עם זאת להבין את דברי רש"י שאברהם פרע את הקפותיו טרום הירידה למצרים.

אולם עדיין נראה כי אברהם אינו מודע למהלך העניינים. בדבריו ללוט הוא אומר:

ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.  ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי  אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

אברהם לא מרחיק את לוט כי אם את עצמו. אם תבחר בימין אני אלך לשמאל (כאן המקום להבהיר כי אין בכיוונים אלו סימנים שרירותיים אלא אובייקטיביים לחלוטין. הימין הוא הדרום והשמאל הוא הצפון. כידוע מזרח השמש קרוי במקרא 'קדמה' משום שפניהם של בני האדם עובדי השמש היה למזרח קדמה ואם כך הרי שימינם בדרום ושמאלם בצפון ולמעשה אברהם אומר ללוט אם תדרים אצפין ואם תצפין אדרים)

לוט בחר את כיכר הירדן. התיאור של המקום מחזיר אותנו לפרשיה מוכרת מכבר הלא היא פרשיית גן העדן:

וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר.

רש"י מנמק את בחירתו:

באכה צער - עד צער ומ"א דורשה לגנאי על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם במס' הוריות

לעיל הסביר רש"י על מה בדיוק נסובה מריבתם של הרועים:

ויהי ריב - לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר)

למעשה רש"י מצמיד בין מעשיו של לוט ורועיו שפשטו ידם בגזל לבין מעשי הזימה של אנשי סדום. לוט הגזלן מגיע למקום בו אנשיו שטופי זימה.

בהמשך יציין רש"י את דברי חז"ל:

ואנשי סדום רעים - ואעפ"כ לא נמנע לוט מלשכון עמהם, ורבותינו (יומא לח) למדו מכאן (משלי י) שם רשעים ירקב  רעים - , (סנהדרין קט) בגופם  וחטאים - , בממונם

נראה אם כן כי הקשר אינו מקרי הוא קיים גם אצל לוט עצמו וגם אצל אנשי סדום. כבר עסקנו בעבר ביחס שבין הגזל לזימה. קשר שכזה קיים גם בחטאם של בני עלי שעל פי התיאור הראשוני שמופיע בפרק ב חטאם היה בכך שגזלו מידי ישראל את חלקם:

וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.  טו גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת-הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם-חָי.  טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח-לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו (לֹא) כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם-לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה.

בתיאור שמופיע לאחר מכן מיתרגם החטא הזה לעוון הכבד של:

אשר-ישכבון את-הנשים, הצובאות פתח אוהל מועד. 

מהו אם כן הקשר שבין העבירות? האדם שגוזל רואה את עצמו כאילו הכל שלו הוא אינו כפוף לשום מוסכמות חברתיות - 'ידו בכל'. מציאות זו בה אדם אינו כפוף לכלום היא, כפי שהוכחנו בעבר מביאה לזימה ופריצות. הריבונות והשררה חסרת המעצור מביאה לניצול מיני. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור חטא העגל. כזכור הכל התחיל מתביעת העם:

 

 'קום עשה לנו אלהים' - העדר השלטון לעם של עבדים הוביל לפריצות ולהוללות. "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.  {פ}

וכדברי רש"י שם:

יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) לצחק בי

היסוד הזה בא לידי ביטוי במשנה במסכת אבות פרק ב משנה ח:

מרבה שפחות מרבה זימה.

והוא מודגם במספר מקרים בתנ"ך לארכו ולרחבו בהם בני האדם ביטאו את שלטונם באקט מיני, ביניהם ניתן למנות את חם, ראובן ואבשלום. השליט משעבד לעצמו לא רק את ממונו של הזולת כי אם גם את גופו. זו היא הבעייתיות באישיותו של לוט והיא נקשרת למקום האנשים החטאים עליהם מאריך המדרש וכותב:

                     אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא. מה נאמר בארצם?   

                     "ארץ ממנה יצא לחם... מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו" (איוב כח, ה), שאין לך כל שביל  

                     ושביל בסדום שלא היו בו שבעה אילנות זה למעלה מזה...
                     אמרו אנשי סדום: מאחר שאנו שרויים בשלווה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא       

                     מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו - למה לנו עוברי דרכים [=אורחים], שאין

                     באים אלא לחסרנו?...
המדרש מבוסס כמובן על תיאור הכתוב בפס' י והוא מחזיר אותנו לשורשו ויסודו של החטא שהוביל לגירושו של האדם מגן עדן ולחורבנה של סדום. שפע הטובה שהשפיע הקב"ה הוביל את בני האדם להתנשאות ופריקת עול שהתבטאה בשליחת ידו לאכול מן הפירות האסורים ותוצאותיה היו זימה ופריצות שהביאו לחורבן הרס וגירוש. ידועים דבריו של רש"י על פרשיית גן העדן:

                    והנחש היה ערום - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם  

                    אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל

                    ונתאוה לה

דבריו כנראה מבוססים על דברי הגמרא בשבת קמו א:

                    שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא

                    כשבא נחש על חוה - כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני

                    לשון נשואין:

הנחש הביא לכך שבני האדם יהיו כאלהים יודע טוב ורע, לצמצום הפער בין האדם לאלקיו. על פי רש"י מגמתו היתה ברורה: האכילה האסורה שביטאה את עליונות האדם 'והייתם כאלהים' הביאה להטלת זוהמה ומעשה ביאה אסורה. לוט כאמור נגוע אף הוא בזוהמת הנחש בטוח הוא שהכל שרוי ומותר לו הוא נוטה לו לאנשי סדום שטופי הזימה והגזל ואילו אברהם נשאר ומקבל את ההבטחה:

                    וַיהוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה         

                    וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה.  טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם.  טז וְשַׂמְתִּי 

                    אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ  אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ גַּם-זַרְעֲךָ יִמָּנֶה.  יז קוּם הִתְהַלֵּךְ

                    בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ  כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. 

 

מן הראוי לציין את דברי רש"י על פס' יד:

                      אחרי הפרד לוט - כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו, (ולעיל שהי' לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל  

                      אברם באותה שעה כשר היה וק"ל)

האם תוכל לספק תשובה אחרת לקושי שטמון בדברי רש"י לאור השוואה בין הבטחת ה' לאברהם בפרק יב פס' ז להבטחתו בפרקנו בפס' יד-טו?

 

 

 

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)