פרק י"ג (2) / עונשם של המתנבאים מליבם

  • הרב אמנון בזק
א. העונשים לנביאי השקר
לאחר ההאשמות כלפי נביאי השקר, שלא דיים שלא פעלו למנוע את החורבן, הם גם מנעו את העם מלעשות תשובה בנבואותיהם על שלום, מתוארים העונשים שיבואו עליהם. כפי שכבר ציינו, התיאור נחלק לשני חלקים:
(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (ט) וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ[1] וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ‑דֹנָי ה':
(י) יַעַן וּבְיַעַן[2] הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם[3] וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל: (יא) אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל הָיָה[4] גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ: (יב) וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם: (יג) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ[5] בְּחֵמָה לְכָלָה: (יד) וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (טו) וְכִלֵּיתִי אֶת חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ: (טז) נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
שתי הפסקות פותחות ב"יַעַן" וחותמות ב'סיסמה' הידועה בספרנו לסיום פסקה (כפי שראינו בפרקים ו'–ז'): "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ". מה משמעותה של החלוקה לפסקות?
דומה ששתי הפִּסקות מוסבות על מקומות שונים. בפסקה הראשונה מדובר על נביאי השקר שבבבל, שגם ירמיהו דיבר עליהם, כפי שהזכרנו. כך ניתן ללמוד מאחד העונשים בפסקה זו: "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" – משמע שכעת אינם בארץ ישראל. הפִּסקה השנייה מדברת בנביאי השקר שבירושלים, כפי שנאמר: "וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ". מעשיהם של אלו חמורים ממעשיהם של הנביאים שבבבל, שהרי יושבי ירושלים הם שצריכים לעשות תשובה, והנביאים שבירושלים מונעים זאת.
האמירות המיוחסות לשתי קבוצות אלו שונות במקצת זו מזו. דברי הנביאים שבבבל מכונים פעמיים 'שווא' ו'כזב': "דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב... וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב", ואילו לנביאים שבירושלים מיוחסת נבואת 'שלום', אף על פי שבאמת 'אין שלום': "הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם... הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם". ייתכן שהמילה "שלום" מכוונת באופן מיוחד לנבואות שהילכו בירושלים בעניין המלחמה עם בבל, ואילו נבואותיהם של הנביאים שבבבל מוגדרות בלשון רחבה יותר – שווא וכזב – מפני שהן עוסקות גם בנושאים אחרים: לא רק במה שיקרה בירושלים, אלא גם בשיבת הגולים לארץ בקרוב.
כעת נבחן את העונשים המוטלים על הנביאים בשני המקומות. על הנביאים שבבבל יבואו שלושה עונשים, שהמכנה המשותף לכולם הוא ניתוק מעם ישראל:
  1. "בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ". מלבד הביאור הפשוט של המילים, שהם לא יהיו עוד בכלל עם ה', ייתכן שיש כאן גם מידה כנגד מידה. ירמיהו מתאר את נביאי השקר כמי שלא עמדו בסוד ה': "כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אַל תִּשְׁמְעוּ עַל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי ה'. אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה. כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד ה' וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת דְּבָרוֹ מִי הִקְשִׁיב דְּבָרוֹ וַיִּשְׁמָע" (ירמיהו כ"ג, טז–יח). תיאור זה מזכיר מאוד את האמור בפרקנו, והעולה משניהם, שמי שלא עמד בסוד ה' ובכל זאת דיבר כאילו עמד בסודו, סופו שלא יהיה בסוד ישראל.
  2. "וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ". נראה שהכוונה למחייה מספרי היוחסין של עם ישראל, כלומר לגזרת כרת. כך עולה גם מן האמור בירמיהו על אחד מנביאי השקר: "כֹּה אָמַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי פֹקֵד עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו כ"ט, לא–לב).[6]
  3. "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ". גם כאן יש מידה כנגד מידה: מי שמבטיחים לעם שלום בקרוב, לא יזכו ליטול חלק בגאולתם לעתיד לבוא.
עונשם של נביאי השקר שבירושלים מתואר בלשון ציורית וחריפה הרבה יותר. בפסוקים חוזר שוב ושוב הדימוי לטיח תפל.[7] העם "בֹּנֶה חַיִץ", כלומר מחיצה דקה, שאינה יכולה לעמוד בפני התקפה משמעותית, והנביאים, במקום להסביר לעם שהמחיצה אינה מועילה, "טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל", כלומר מהדקים את החיץ בטיח תפל, ריק וחלש, ובכך יוצרים אשליה כאילו הקיר חזק ויציב, ויש בכוחו לעמוד אל מול הסכנה. הנמשל ברור: הנביאים מחזקים את ליבם של אנשי ירושלים ומשלים אותם שיש לאל ידם להתגונן מפני הפורענות הקרבה. אבל אשליה זו תתפוגג, והמחיצה הדקה תקרוס, במיוחד מאחר שסערה של ממש תתחולל למולה: "רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה".[8] או אז יתגלה ברבים קלונם של נביאי השקר: "הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם: אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם?!", רוצה לומר: אנה הלכו הבטחות השלום שהבטחתם לישראל?!
נראה שטענה זו היא החמורה ביותר, ועל כן היא ניצבת במרכזו של המבנה הכיאסטי של הקטע כולו:
(י) יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם
וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל:
(יא) אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל
הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה
וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ:
(יב) וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם:
(יג) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי
וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה:
(יד) וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(טו) וְכִלֵּיתִי אֶת חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ:
(טז) נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
מבנה זה מבליט באופן מיוחד את פס' יב, העומד במרכזו, וכך מוצבת במרכז הקטע הזעקה הנותרת בלא מענה: "אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם?!".[9]
 
ב. הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן
המחצית השנייה של פרק י"ג עוברת מנביאי מליבם אל המתנבאות מליבן:
(יז) וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן: (יח) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי[10] וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת[11] עַל רֹאשׁ כָּל קוֹמָה לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה: (יט) וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב:
בתיאור מעשיהן של "הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן" רב הסתום על הנגלה. קשה להבין מן הכתוב מה הן הכסתות והמספחות וכיצד מצודדים נפשות. דומה שפעילותן של הנביאות המתוארות כאן שונה מפעילותם של הנביאים. אין מדובר בהכרזות ונאומים הנישאים בראש כל חוצות, כי אם במעשים הנעשים בחדרי חדרים ונראים כמעשי כישוף. אולי נהגו המכשפות לעטות מעין כפפות ומטפחות על ידיהם ועל ראשיהם של הפונים אליהן, וכך הכריעו, על פי סימנים שונים, את גורל נפשותיהם.[12]
כמו הנביאים מליבם, הסבו גם הנביאות נזק: "לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה". כמו הנביאים, השלו גם הן את העתידים למות כאילו מובטחים להם חיים. אך שלא כנביאים, עשו הנביאות גם את ההפך, וחזו מוות לאנשים שלא נגזרה עליהם מיתה, כנראה משום שהיו צדיקים.[13] נמצא שהנביאות לא רק חיזקו את ידיהם של הרשעים, אלא גם גרמו לצדיקים לפקפק בדרכם הטובה.
הנביא מוסיף, שאת כל מופעי השקר הללו עשו הנביאות לשם קבלת שכר: "וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם". הן התחזו לנביאות על מנת לקבל מעט אוכל,[14] ובמחיר זה היו נכונות לחלל את שם ה', בנושאן נבואות שסתרו את דבר ה', חיזקו את ידיהם של הרשעים וערערו את אמונתם של הצדיקים.[15] תיאור זה עולה בקנה אחד עם הרעב ששרר בארץ באותם ימים, ויחזקאל כבר עסק בו כמה פעמים. מסתבר שבצוק העיתים החלו אותן נשים לשלוח ידן בכישוף, על מנת להרוויח בדרך זו את לחמן. הן הבינו לאן רוח הציבור נושבת, ולכן ניבאו טוב לרשעים, המובילים בחברה, ורע לצדיקים, שהיו המיעוט.
גם בעונשן של המתנבאות ניכרים שני חלקים, שכל אחד מסתיים ב"וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה' ":
(כ) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים לְפֹרְחֹת: (כא) וְקָרַעְתִּי אֶת מִסְפְּחֹתֵיכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה':
(כב) יַעַן הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק שֶׁקֶר וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע לְבִלְתִּי שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ: (כג) לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא תִקְסַמְנָה עוֹד וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי ה':
בחלק הראשון נאמר שה' יקרע ויאבד את אמצעי הכישוף שנקטו בהם המתנבאות, וכך לא תוכלנה להשתמש בהם עוד. החלק השני עוסק בתוכן של הנבואות, ואף בו מובטח שהן לא תוכלנה להוסיף לחזות שווא ולקסום לעם ישראל.
ניכר שעונשן של הנביאות פחות במידה רבה מעונשם של הנביאים. כל שנאמר כאן הוא שתופעת הקסמים והכשפים תיפסק, אך לא נזכר כאן עונש אישי למתנבאות, כשם שנאמר בנביאים. מסתבר שההבדל קשור במה שהתבאר לעיל. המתנבאות עשו את מעשיהן בסתר, באופן פרטי, וגם זאת בעיקר על מנת להשיג פרנסה, ולו גם מצומצמת.[16] לא היה במעשיהן היבט אידאולוגי כמו במעשיהם של נביאי השקר, ולכן חומרת מעשיהן נמדדת במבט מצומצם יותר.
 
[1]   המילה "סוֹד" באה כאן במשמעות: קהל, אספה, והכוונה: הם לא ייחשבו עוד חלק מעם ה', ולא ייכללו "בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה" (תהילים קי"א, א).
[2]   הצירוף "יַעַן וּבְיַעַן" מופיע במקרא רק עוד פעם אחת – בפרשת התוכחה: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (ויקרא כ"ו, מג). וכבר עמדנו בעבר (במיוחד בפרקים ד'–ה') על השימוש הרב שעשה יחזקאל בפסוקי ספר ויקרא בכלל וב'תוכחה' בפרט. (לשון זהה כמעט יש להלן ל"ו, ג: "לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם", אלא ששם המשמעות הפוכה, שכן היא מוסבת על ראשית פורענותם של הגויים וגאולתם של ישראל.)
[3]   כיוצא בזה טען ירמיהו (ו', יד): "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם".
[4]   "היה – עבר במקום עתיד" (רד"ק), כלומר הכוונה היא 'יהיה'.
[5]   מסתבר ש"אבני אלגביש" הן ברד כבד, ו'גביש' הוא אבן יקרה שקופה ונוצצת (ראו איוב כ"ח, יח).
[6]   ועיינו גם שם כ"ב, ל: "כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי".
[7]   השורש טו"ח חוזר בפסקה זו שבע פעמים, כדרכן של מילים מנחות.
[8]   הפסוק מזכיר שלושה מרכיבים של הסערה, וסומך לכל אחד מהם תיאור לכעסו של הקב"ה: "(1) רוּחַ סְעָרוֹת – בַּחֲמָתִי (2) וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף – בְּאַפִּי יִהְיֶה (3) וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ – בְּחֵמָה".
[9]   הפסוק מובלט גם באמצעות הפתיחה "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה'..." הבאה מייד לאחריו, כאילו יש כאן פסקה חדשה.
[10]  המילה "יָדַי" באה כאן במשמעות 'ידיים', ולפנינו צורת ריבוי קדומה. וכבר ציין רד"ק עוד דוגמות לצורת ריבוי זו, כגון "וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי" (ישעיהו י"ט, ט) – במובן 'חורים'; "הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי" (ירמיהו כ"ב, יד) – במובן 'חלונות'; וכן "צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי" (תהילים ח', ח) – במובן 'שדות'. 'אצילי ידיים' הם בתי השחי או המרפקים, ונראה שמדובר כאן על בגד המכסה את כל אורך היד, מכף היד ועד האצילים.
[11]  "כמו 'המטפחות', והם הצעיפים שמכסות בהם הנשים את פניהן" (רד"ק).
[12]  תופעת העיסוק של נשים בכישוף עולה כבר מן הניסוח הייחודי בתורה "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כ"ב, יז; אומנם ר' יונה אבן ג'אנח [בחיבורו ספר הרקמה, מהדורת גולדברג, פרנקפורט תרט"ז, עמ' 39 ועוד] הבין שהכוונה לתופעת הכישוף, והמילה "מְכַשֵּׁפָה" היא שם עצם קיבוצי, כמו "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת" [שמות ז', יח]). כך גם אמר יהוא על איזבל: "מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים" (מל"ב ט', כב). וכמובן מוכרת לנו דמותה של בעלת האוב מסיפור מותו של שאול (שמ"א כ"ח). עם זאת, יחזקאל הוא כנראה הנביא היחיד שעומד במפורש על תופעה זו.
[13]  הדבר תלוי בשאלה שנידונה בהרחבה בפרק ט', אם נמצאו בעיר צדיקים אם לאו. אכן, נראה מכאן שהיו צדיקים, גם אם ייתכן שהם היו מחוץ לירושלים.
[14]  'תשלום' על נבואה במיני מאכל מוכר לנו גם ממקומות אחרים. כשהלכה אשת ירבעם מחופשת לאחיה השילוני, לקחה בידה "עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ" (מל"א י"ד, ג). ואמציה כוהן בית אל אמר בזלזול לנביא עמוס: "לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (עמוס ז', יב).
[15]  כך יש להבין את האמור בפס' יח "הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה?!": האם מעשיכן ראויים, לצוד נפשות בנבואות שקר על מנת לחיות את נפשותיכן שלכן בתמורה שתקבלו עבור נבואות אלו?!
[16]  ואולי משום כך נפתחה נבואה זו במילים "שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנוֹת עַמְּךָ", שיש בה נימה של השתתפות בצער ותחושת שייכות לעם.