פרק יח - דוד בבית שאול

  • הרב אמנון בזק

פרק י"ח (1) / דוד בבית שאול

א. בין דוד ליהונתן

בפרק הקודם עמדנו על הדמיון שבין דרכו של דוד בעמידתו האיתנה והבוטחת בה' אל מול גלית, הֶעָדִיף ממנו בכוח ובניסיון מלחמה, לבין דרכו של יהונתן במערכה הקודמת מול פלשתים (פרק י"ד), העדיפים על ישראל בכלי נשק ובחיילים - גם זאת מתוך אמונה גדולה בה'. כפי שציינו, דמיון זה הוא כנראה הרקע לתיאור שבתחילת פרקנו:

(א) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ:[1]

בהמשך הכתוב אנו נתקלים במבנה מיוחד. הפִּסקה כוללת שני תיאורים המייצגים יחס שונה לדוד: מעשי יהונתן מצד אחד, ומצד שני - מעשיו של שאול. בשלב זה טרם החל שאול לגלות עוינות כלפי דוד, אבל המקרא מציג באופן משולב, זה לעומת זה, את תגובתו של יהונתן למעשיו של דוד, המבטאת אהבת נפש, לבין תגובתו של שאול, המנצל את דוד לצרכיו. נקל לעמוד על הניגוד שבין שני התיאורים כשמפרידים אותם לשני חלקים:

תגובת שאול

תגובת יהונתן

 

(א) ...וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ:

(ב) וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו:

 
 

(ג) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ: (ד) וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ:[2]

(ה) וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה...

 

ביחסו של שאול לדוד בולטת הכוחנות: "וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו" - משמע שדוד נותר בבית שאול בניגוד לרצונו. יתרה מזאת, הפִּסקה מסתיימת במילים "וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל" (פס' ה) - תיאור המבליט את העובדה, שבעיני אדם אחד לא היה דוד טוב: הוא היה טוב בעיני העם ובעיני עבדי שאול - אך לא בעיני שאול עצמו.

מכאן אנו יכולים ללמוד, שמן הרגע הראשון התקשה שאול להתייחס לדוד כראוי. מצד אחד, אין ספק שבשעת המערכה ומיד עם סיומה העריך שאול את דוד, שהושיע את ישראל, ובמידה רבה גם הציל את שאול מחרפה. ואולם, נראה שבד בבד מגלה שאול יחס של קנאה כלפי דוד, שהיו לו הביטחון והאמונה לעשות מה ששאול עצמו לא העז לעשות. משום כך מתייחס שאול לדוד כבר מלכתחילה באופן כוחני ושתלטני, והוא מתקשה להביט בו בעין טובה. לא יארך הזמן, ורגשותיו של שאול יצופו אל פני השטח.

ב. הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו

מתיאור תוצאות המערכה עבור שאול ויהונתן, עובר המקרא לתאר את השפעת המערכה על העם כפי שבאה לידי ביטוי בשירת הנשים:

(ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת[3] לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים: (ז) וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו:

יציאת נשים לקראת המנצחים במלחמה היא תופעה מוכרת כשלעצמה.[4] החידוש כאן הוא השיר ששרות הנשים, שאינו מובן כל צורכו: מה הכוונה בייחוס הכאה באלפים לשאול, ולדוד - ברבבות? רד"ק העלה שתי אפשרויות בהבנת משמעות השיר:

(1) כלומר, שאול הכה באלפים בפלשתים ודוד מכה בהם רבבות;

(2) או פירושו עם אלפיו ועם רבבותיו כלומר כשמכה שאול בפלשתים מכה הוא לבדו כאילו עמו אלפים ודוד לבדו מכה בפלשתים מכה גדולה כאלו עמו רבבות.

לשני הפירושים משותפת ההבנה, שהנשים אכן התכוונו להגדיל את מעשיו של דוד ביחס למעשיו של שאול. ברם, בגישה זו קיים קושי: הנשים הרי יצאו "לקראת שאול המלך", ולא לקראת דוד; קשה אפוא להניח שהן התכוונו באופן מודע לפגוע בשאול.

על כן נראה, שמבחינת הנשים לא הייתה כל כוונה להציג את דוד כאילו עשה יותר משאול. השירה בנויה על דרך ההדרגה הלשונית בלבד, בלא משמעות כמותית, ואדרבה: הנשים פתחו בשאול, שאותו ראו כדמות המרכזית. אנו מכירים פסוקים נוספים הבנויים בתבנית לשונית זו:

וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ[5] (ויקרא כ"ו, ח);

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה (דברים ל"ב, ל);

יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהילים צ"א, ז).

מפסוקים אלו עולה, שמדובר במבנה ספרותי שכיח: היגד שבו קיים דגש על הריבוי, המורכב משני אברים, שהראשון שבהם הוא אלף (או מאה, בדוגמה הראשונה), והשני - רבבה, בלא שום העדפה של האבר השני על פני הראשון.

מכל מקום, שאול פירש את הדברים כאילו נתנה השירה עדיפות לדוד על פניו:

(ח) וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה:

דומה, ששני דברים הביאו את שאול לפרשנות מוטעית זו. ראשית, שאול מסגיר את בעייתו המרכזית באופן ישיר באמרו "וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה". דוד כלל לא רמז על רצונו להיות מלך, ואף הנשים בשירתן לא העלו בדעתן אפשרות של הפיכה שלטונית. אך שאול רדוף זה מכבר בנבואת שמואל "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כח), ומסתבר שלבו של שאול כבר אמר לו כי הנער האמיץ שלפניו הוא הוא נשוא הנבואה. שנית, כפי שכבר ראינו לעיל, יחסו המורכב של שאול כלפי דוד לא התחיל עתה; את פרשנותו המוטעית של שאול לשיר יש להבין אפוא על רקע הקנאה הנסתרת שקיננה בלבו זה מכבר. מכל מקום, שיר זה הביא את שאול למסקנה מודעת בדבר יחסו אל דוד:

(ט) וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה:

ג. מעוינות לפחד

מערכת היחסים שבין שאול ודוד לא נותרה במצב של עוינות גרידא מצד שאול. עד מהרה התעורר בלבו של שאול רגש נוסף, בעקבות שרשרת האירועים המתפתחת. האירוע הראשון מתרחש בתוך ביתו של שאול:

(י) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל: (יא) וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם: (יב) וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר:

הרקע לאירוע זה הוא מצבו הנפשי הקשה של שאול. מצד אחד, שוב צולחת עליו רוח רעה, אך במקביל באה המילה "ויתנבא"; וכבר ביארנו בפרק ט"ז (שיעור 31), כי ההתנבאות היא הכנה נפשית לקבלת נבואה, ומי שהיה רגיל לקבל נבואה ולפתע חוויה זו נלקחת ממנו, הרי הוא נקלע למצוקה נפשית קשה. את תסכולו ואת מצוקתו מנסה שאול לפרוק על ידי פגיעה בדוד בחנית שבידו. בסיטואציה קשה זו יש גם מן האירוניה: בפרק הקודם הודגשה שוב ושוב נוכחות החנית ביד גלית (י"ז, ז[2], מה, מז), בעוד ששאול לא אזר אומץ לצאת ולהתמודד עמו בחניתו הוא; עתה, במר נפשו, מוצא שאול לנכון להשתמש בחניתו כלפי דוד.

להבנת האירוע יש להוסיף, שכפי הנראה שאול הסתיר את כוונותיו. לשם כך יש להשוות בין התיאור כאן לבין התיאור בפרק הבא:

וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא (י"ט, ט-י).

בפרק י"ט כבר פועל שאול באופן גלוי וישיר - "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר"; בפרקנו טרם הגיע שאול לרמה זו, והוא מבקש לנסות לפגוע בדוד באופן שייראה כמקרה - "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר". זאת ועוד: בפרק י"ט מתחמק דוד מן החנית והיא פוגעת בקיר בחזקה - "וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר" - בעוד שבפרקנו נאמר רק "וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם". נראה, שבפרקנו מטיל שאול את החנית אילך ואילך באופן מקרי כביכול, ודוד - אולי אפילו מבלי משים - מטה את גופו באופן שהחנית אינה פוגעת בו. בכך יש כדי להסביר מדוע בפרקנו מוסיף דוד להישאר בבית שאול, בעוד שבפרק הבא הוא נמלט עוד באותו לילה. רק כאשר לא נותר עוד ספק כי שאול מתכוון להרגו, מבין דוד שאין לו כל ברֵרה, ונס על נפשו.

אלא שדווקא העובדה שדוד לא נפגע מהניסיונות העקיפים להרגו, יצרה אצל שאול תחושה חדשה:

(יב) וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר: (יג) וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר אָלֶף וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם:[6]

סביר להניח, שכפסע היה בין חניתו של שאול לבין דוד, וההסבר ההגיוני היחיד לכך שדוד לא נפגע היה ש"ה' עמו". לנוכח היות ה' עם דוד מצד אחד, ועזיבתו את שאול - כפי ששב והוכיח ניסיון ההתנבאות - מצד שני, מובנת תחושת היראה של שאול. כעת מתחזקת בלבו ההרגשה, שדוד הוא זה שיחליף אותו ביום מן הימים.[7]

שאול אמנם מרחיק את דוד מעִמו, אך מינויו של דוד לתפקיד צבאי מרכזי רק מחריף את יראתו של שאול מפניו:

(טו) וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר מִפָּנָיו:[8]

אם קודם לכן עברו רגשותיו של שאול מעוינות ליראה, כעת הם עוברים מ"וַיִּרָא" ל"וַיָּגָר". שאול רואה כי הצלחותיו הראשונות של דוד לא היו מקריות, אלא הן מעידות על אישיותו המיוחדת ועל כך שה' עמו.

לסיום נציין, כי בדומה לפסוקים בראשית הפרק, המדגישים את הניגוד בין יחסו האוהב של יהונתן לדוד ("וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ... וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ") ובין יחסו המנוכר של שאול כלפיו, מציג גם אמצע הפרק ניגוד - זאת הפעם, בין אהבת העם לדוד ובין יחסו של שאול:

(טו) וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר מִפָּנָיו: (טז) וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם:

בהמשך הפרק נפגוש דמות נוספת האוהבת את דוד בניגוד לשאול המנסה להתנכל לו.



[1] זאת בניגוד לדעת בעל המצודות, הסובר שרגש התפעלות זה של יהונתן נבע לאו דווקא מאישיותו של דוד, אלא מייחוסו המשפחתי, שאותו אמר לשאול בסוף הפרק הקודם.

[2] בפרק הקודם (שיעור 33) עמדנו על המשמעות הסמלית של צעד זה, המקביל לצעד שעשה שאול בנתנו לדוד את מדיו. יש גם סמליות בכך שבעוד שבפרק הקודם סירב דוד ללבוש את בגדיו של שאול, אין הוא מתנגד ללבוש את בגדיו של יהונתן בפרקנו.

[3] רד"ק מפרש שהכוונה לכלי נגינה, וכן משתמע ממקורות נוספים, כגון בתקבולות בתהילים: "יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל / בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ" (קמ"ט, ג); "הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל / הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב" (ק"נ, ד); ועיין בפסוקים המובאים בהערה הבאה. עם זאת, במקרא יש גם מקורות למשמעות המקובלת של מילה זו כיום, דהיינו, ריקודים: כך משתמע משמות ל"ב, יט, "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת"; וכך מפורש בשופטים כ"א, כא - "וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת". ייתכן שכלי הנגינה שימש בעיקר בזמן ריקודים, ומכאן המשמעות הכפולה של מילה זו. מכל מקום, בהוראה מושאלת הפכה המילה 'מחול' לביטוי של שמחה: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי" (תהילים ל', יב); "נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ" (איכה ה', טו).

[4] לאחר קריעת ים סוף נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות ט"ו, כ). גם לאחר ניצחונו של יפתח על בני עמון נאמר: "וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (שופטים י"א, לד). ועיין גם שמ"ב א', כ: "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".

[5] אמנם כאן תמהו גם חז"ל על ההבדלים שבין המספרים, וביארו בדרש נאה, כמובא בפירוש רש"י שם: "וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו'? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה".

[6] הצירוף 'לצאת ולבוא' (כאן ובפס' טז) משמש במקרא במובן של הנהגה במלחמה, עיין במדבר כ"ז, יז, כא; דברים ל"א, ב-ג; יהושע י"ד, יא-יב.

[7] לאורך פרקים רבים עמדנו על התיאור הכפול שמתאר הספר את היזמה להקמת המלכות ואת פרקי המלך שאול. בשיעור הקודם ראינו את הסתירה החזיתית שבין פרקים ט"ז וי"ז בדבר הדרך בה הכיר שאול את דוד, והוכחנו כי פרקים אלו ממשיכים את שתי הבחינות הללו.

בפרקנו ניתן לראות את המשכם של שני הסיפורים. פס' א-ט מהווים המשך ישיר לפרק י"ז ולניצחון על גלית, ועל פיהם העימות שבין שאול ודוד נבע מקנאתו של שאול בתהילת המנצחים לה זכה דוד לאחר הקרב עם גלית. פסוקים אלו מספרים כיצד הפך דוד מחייל פשוט לשר צבא - "וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" (פס' ה). פס' י-טז, לעומת זאת, ממשיכים את פרק ט"ז, בחזרם לתמונתו של דוד המנגן לפני שאול. בתיאור זה העימות בין שאול לדוד כלל אינו קשור לסיפור גלית, אלא לרוח הרעה ולתסכולו של שאול על היות ה' עם דוד בעוד שממנו סר. בבחינה זו מינויו של דוד לשר צבא איננו מוצג כהתקדמות, אלא דווקא כהרחקה מעם שאול: "וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר אָלֶף" (פס' יג).

גם בפרקים הבאים ניתן להבחין בכפילויות שניתן לבארן כחלק משתי הבחינות שבספר. עם זאת, ההבחנה בין שתי הבחינות נעשית קשה יותר ופחות חותכת, לפיכך לא נעסוק בהיבט זה מכאן ואילך (למעט הערות קצרות למתעניינים).

[8] להמחשת החריפות של ביטוי זה ראה, למשל, במדבר כ"ב, ג: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".