ספר בראשית | פרק יט | 4

מדוע פחד לוט לשבת בצוער? מדוע בנותיו בטוחות שאין איש בארץ שיבוא עליהן אם רק עתה עלו מצוער?  

 

ספר בראשית פרק יט - חלק רביעי:

(ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: (לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: (לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: (לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: (לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: (לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: (לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: (לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם:

מדוע פחד לוט לשבת בצוער? מדוע בנותיו בטוחות שאין איש בארץ שיבוא עליהם אם רק עתה עלו מצוער? נביא כאן מדברי הרמב"ן[1]:

(ל) כי ירא לשבת בצוער כתב רש"י לפי שהיא קרובה לסדום ואינו כן, אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום, חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה, ולכך אמרה בתו ואיש אין בארץ, שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער:

התודעה של בנות לוט היא תודעה של המבול שהיה לפני עשרה דורות,

רש"י על בראשית פרק יט פסוק לא

 ואיש אין בארץ - סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול (ב"ר):

התודעה הזאת מביאה למעשיהן בשתי רמות: א. טכנית – מכיון שלא נותרו אנשים שיבואו עליהן הן רואות באביהן את הזדמנותן היחידה להרות. ב. מהותית – בנות לוט לא מבינות שרק סדום וסביבותיה נשמדו בשל רעתן, הן מבינות שהקצף שיצא היה קצף עולמי ולא בעקבות חטאיהם של אנשי סדום מה שמביא אותן לחזור על רעת אנשי סדום - גילוי עריות.

מכל מקום נשוב ונעיין בדבריהן ששתי קריאות אפשריות טמונות בהם:

1. קריאה אנוכית – ע"פ קריאה זו בנות לוט מבקשות לבוא על אביהן בכדי שהן עצמן לא יישארו בלא זרע.

 

2. קריאה אכפתית – ע"פ קריאה זו בנות לוט מבקשות לבוא על אביהן בכדי שהוא לא ימות בלא בנים.

 

נדגים את פירוש דבריהם לפי כל קריאה בטבלה הבאה:

 

לקמן נעמוד על העמימות באשר לכוונותיהן של שתי בנות לוט. מכל מקום בביצוע המעשה בלילה הראשון, נטלה חלק רק הבכירה. מדוע? נשווה בין דבריה של הבכירה לצעירה בלילה הראשון והשני

 

 

ניתן לשים לב כי הבכירה מתוארת בפס' כמי ששוכבת עם אביה לעומת הצעירה שהכתובים מחביאים את מעשיה וכבר עמד על כך רש"י

ותשכב את אביה - ובצעירה כתיב ותשכב עמו צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה למדתה כיסה עליה הכתוב ולא פירש גנותה. אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש.

ייתכן שהבכירה רואה בלוט יותר מאשר זכר שיכול להביא להולדה כי אם גם 'אביה' והיא למעשה רואה במעשה זה משום חסד אתו להחיות לו זרע על פני הארץ ולכן גם לבנה היא קוראת בשמו 'מואב' לעומת זאת הצעירה שהרבה פחות בטוחה במעשיה רואה בלוט רק גבר שיכול להפרותה ולכן מעשיה מוחבאים וניתן לשים לב לקשר שבין השכיבה 'עמו' לבנה 'עמון'. במילים אחרות ניתן לומר כי הקריאה האנוכית שבטבלה הנ"ל מתאים יותר לבת הצעירה בעוד שהקריאה האכפתית מתאימה יותר לבתו הבכירה.

עוד הבדל שקיים בין שני הלילות הוא באשר לאקטיביות של לוט באותן לילות: בלילה הראשון נאמר "ותשקין את אביהן יין בלילה הוא" לעומת הלילה השני שם נאמר: "ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין" מהו ההבדל שבין שתי הלילות? במקום אחר בספר בראשית בפרק לב פס' כג נאמר:  

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבק

שם ברור שהמילה 'הוא' מתייחסת ליעקב ולא ללילה.

גם בספר בראשית פרק ל פס' טז:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

והחזקוני שם מסביר:

וישכב עמה בלילה הוא - דוגמא ויקם בלילה הוא דפרשת וישלח.

גם אצלנו לא ברור האם המילה הוא מתייחסת ל'לילה' או ל'אביהן'. עמימות זו ייתכן שבאה לומר כי לוט לא היה פסיבי כפי שנראה. רש"י הלך בדרך זו אך הסיק אותה ממקום אחר

ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר שבקומה ידע ואעפ"כ לא נשמר ליל שני מלשתות (א"ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו):

ה'פעלתנות' של לוט בלילה הראשון גם היא עולה בקנה אחד עם רצונה של הבכירה לשכב עם אביה. למעשה לוט משלים את המהלך שיזמה הבכירה. בלילה השני לעומת זאת שהצעירה עצמה אינה פעלתנית גם לוט פסיבי לחלוטין.

המורם מכל האמור הוא שלנגד עיני הבת הבכירה עומדת המטרה של 'נחיה לאבינו זרע' ואילו לנגד עיני הצעירה 'נחיה מאבינו זרע'. הפס' החותם את הפרשה מדגיש את הקיומיות של אותו מעשה גם לדורות הבאים:

(לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם:

האומה המואבית מושפעת מאותו מעשה של הבת הבכירה ואילו האומה העמונית מושפעת ממעשה הצעירה. מבין שתי אומות אלו דוקא האומה המואבית דבקה בזרע ישראל וכפי שמסופר במגילת רות. ייתכן שהכוונה הטהורה במעשה החסד של האחות הבכירה להחיות זרע לאביה היא זו שגם גרמה בסופו של דבר לאותו מעשה חסד של רות המואביה ולצירוף זרעו של לוט עם זרע אברהם.