שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 26
יחזקאל | פרק י"ט | קינה אל נשיאי ישראל: משל הלביאה ומשל הגפן
קובץ טקסט
א. הלביאה והגורים
בפרק י"ט שני חלקים, ובכל אחד מהם משל על נשיאי ישראל הנוקט בדימוי של 'אם וילדיה': פס' א–ט מתארים לביאה וגוריה, ופס' י–יד – גפן וענפיה. לשני המשלים מסגרת ברורה: הפרק פותח במילים "שָׂא קִינָה אֶל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל", ומסתיים בהכרזה "קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה".[1]
נפתח אפוא במשל הראשון:
(א) וְאַתָּה שָׂא קִינָה אֶל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ: (ג) וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה[2] וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל: (ד) וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו גּוֹיִם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ וַיְבִאֻהוּ בַחַחִים אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ה) וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר שָׂמָתְהוּ: (ו) וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל: (ז) וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו[3] וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ: (ח) וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ: (ט) וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל יְבִאֻהוּ בַּמְּצֹדוֹת לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:
האֵם היא כמובן כנסת ישראל, ונשיאי ישראל הם המלכים, כפי שראינו בפרקים הקודמים.[4] השוואת מלכים לאריות מזכירה את ברכת יעקב לשבט יהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מ"ט, ט–י), וגבורת האריה היא משל מתאים לשלטון ולמלוכה.[5] המשל מספר על שני גורים: האחד נתפס והובא למצרים; והשני, המתואר כחזק מקודמו, נתפס אף הוא והובא אל מלך בבל.
הנמשל טעון בירור. אין ספק שהגור הראשון הוא יהואחז, היחיד ממלכי יהודה שהוגלה למצרים: "וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב... וְאֶת יְהוֹאָחָז לָקַח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם" (מל"ב כ"ג, לג–לד). אבל זיהוי הגור השני אינו כה ברור, שהרי לפחות שניים מן המלכים שבאו אחרי יהואחז הוגלו לבבל: הראשון היה יהויכין – "וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר... וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ... וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה" (מל"ב כ"ד, יא–טו); והשני הוא צדקיהו – "וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט... וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל" (שם כ"ה, ה–ז).[6] השאלה במי משני המלכים מדובר משמעה כמובן אם רואים את המשל כקינה על העבר בלבד או גם כנבואה על העתיד, שהרי בשעה זו טרם הובא צדקיהו לבבל.
מעיון בפרק ניתן לקבוע שהדברים הם אכן נבואה לעתיד על צדקיהו:
- המילים "וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם... יְבִאֻהוּ בַּמְּצֹדוֹת" כבר נזכרו פעמיים בספרנו כנבואה על צדקיהו: בי"ב, יג נאמר "וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת";[7] ובי"ז, כ נאמר "וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי".
- המילים "וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל" מתאימות יותר למסופר בירמיהו ל"ט, ה: "וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל", וכן במל"ב כ"ה, ו: "וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל", כלומר שעבדי המלך הם שלכדו את צדקיהו והביאוהו אל מלך בבל. לעומת זאת, על יהויכין נאמר שמלך בבל עצמו לקח אותו: "וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ" (שם כ"ד, יב).
- הפרק כולו מסתיים במילים "וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל", משמע שמדובר במלך האחרון ממלכי יהודה.
- שני הגורים במשל הם בניה של אותה לביאה. אומנם הלביאה מסמלת כנראה את כנסת ישראל, אך מכל מקום המשל מתאים יותר ליהואחז וצדקיהו, שהיו אחים הן מאב – המלך יאשיהו – הן מאם: "בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה" (מל"ב כ"ג, לא); "בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה" (שם כ"ד, יח). יהויכין, לעומת זאת, היה בן אחיהם של השניים, בן ליהויקים בן יאשיהו ולנחושתא בת אלנתן (שם, ו–ח). על כן מסתבר יותר לזהות את 'הלביאה' שבפרקנו גם כרמז לאימם הממשית של השניים. משיקול זה יש לשלול גם את זיהוי הגור השני עם יהויקים, שהיה אומנם אף הוא בנו של יאשיהו, אך מאישה אחרת, "זְבוּדָּה בַת פְּדָיָה מִן רוּמָה" (שם כ"ג, לו).
עוד טעם להעדיף את הפירוש שהכוונה לצדקיהו הוא ההבדל בין מה שנאמר עליהם. על מעשיו של הגור הראשון מסופר בחמש מילים: "וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף, אָדָם אָכָל", בטרם נאסר והוגלה למצרים. מה המשמעות של תיאור זה בנוגע ליהואחז, שמלך שלושה חודשים בלבד? ניתן לומר שמדובר בהתנהגות רגילה של מלך, גם אם מדובר בזמן קצר; וייתכן כדברי רד"ק, שהכוונה למעשי התגרות במלך מצרים, שהביאו עליו בסופו של דבר את העונש שהשית עליו פרעה נכה. אך אפשר גם שמילים אלו מקבילות למילים היחידות שנאמרו על מעשיו של יהואחז בספר מלכים: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו" (מל"ב כ"ג, לב), וכפירוש רש"י בפרקנו, שהוא עשק את ישראל.
הגור השני מתואר כבעל עוצמה גדולה הרבה יותר: "וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ". אם מדובר ביהויכין, קשה מאוד להבין את הפער בין תיאורו ובין התיאור של יהואחז, שהרי שניהם מלכו שלושה חודשים בלבד, וגם קשה להבין כיצד הצליח יהויכין להצדיק דימוי כזה בשלושה חודשי מלוכה.[8] גם מסיבה זו מסתבר הרבה יותר שהכוונה לצדקיהו, שמלך אחת עשרה שנה, וניתן לפרש את הדברים על המרד במלך בבל, שהביא לחורבן המקדש ולגלות בבל.
העולה מדברינו, שהתוצאה של לכידת הגור השני – "לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל" – מוסבת לא רק על קולו של הגור הזה, אלא על קולו של בית המלוכה ככלל.
ב. משל הגפן
המשל השני דומה במידה רבה למשל הראשון, אך הוא נוקט בדימוי הגפן, שיחזקאל כבר השתמש בו לעיל (פרקים ט"ו וי"ז):
(י) אִמְּךָ כַגֶּפֶן בְּדָמְךָ[9] עַל מַיִם שְׁתוּלָה פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים: (יא) וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו: (יב) וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה וְרוּחַ הַקָּדִים הוֹבִישׁ פִּרְיָהּ הִתְפָּרְקוּ וְיָבֵשׁוּ מַטֵּה עֻזָּהּ אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ: (יג) וְעַתָּה שְׁתוּלָה בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא: (יד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ אָכָלָה וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה:
גם המשל הזה מדבר על 'אם', המייצגת את כנסת ישראל. במצבה הטבעי דמתה האם לגפן השתולה על מים רבים, ומשום כך שגשגה ועשתה ענפים ופירות. היא הצליחה להצמיח גם "מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים", כלומר ענפים חזקים שהיו למלכים ולשליטים, "וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ" של אחד מהענפים הללו "עַל בֵּין עֲבֹתִים, וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו", כלומר הענף עצמו הצמיח דליות משלו, וכך ניכר למרחוק. נראה שהכוונה כאן למלך רב עוצמה, כמו הגור השני, שתואר אף הוא כרב כוח ועוצמה.[10]
אלא שאז בא על הגפן אסון: "וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה", רוח קדים ייבש את פירותיה, ענפיה החזקים התפרקו, "מַטֵּה עֻזָּהּ" נשרף באש,[11] והיא הועברה למקום אחר – "וְעַתָּה שְׁתוּלָה בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא". כל זה דימוי לחורבן ולגלות, העומד בזיקה ברורה לאמור בספר דברים (כ"ט, כז): "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה".
המשל מסתיים בפסוק אחד המסכם את כולו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ אָכָלָה וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל". חזרה זו חותמת את הפרק בתוצאה העומדת במרכזו: חידלון המלוכה בישראל. כמו במשל הלביאה והגורים, גם כאן יש תיאור של עוצמה שמתפרקת לחלוטין במפתיע, מבלי שהמשל רואה צורך להסביר במפורש מה גרם לשינוי. מסתבר שהקינה לא באה לפרט את החטאים, שכבר הוזכרו בעבר פעמים רבות. הקינה באה בעיקר לבטא את הצער והאכזבה מן המושלים שהכזיבו, מנשיאי ישראל שעלו למלוכה והייתה להם יוכלה (פוטנציאל) של צמיחה והנהגה, אך הם לא השכילו להוביל את עמם להצלחה, אלא הוכו עם העם כולו, עד אשר קרס בית המלוכה ואיננו עוד.
אכן, "קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה".
[1] בדרך כלל מתארות הקינות במקרא את ההווה העגום כניגוד לעבר המפואר. לדוגמה, בקינתו על שאול ויהונתן דוד מתאר את גבורתם של השניים: "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (שמ"ב א', כב), ומיד לאחר מכן את הצער על "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (שם, כג). כך גם בקינה על צור בהמשך ספרנו: "וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה וְאָמְרוּ לָךְ אֵיךְ אָבַדְתְּ נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ. עַתָּה יֶחְרְדוּ הָאִיִּן יוֹם מַפַּלְתֵּךְ וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר בַּיָּם מִצֵּאתֵךְ" (כ"ו, יז–יח). כפי שנראה, הניגוד בין העבר להווה מופיע גם בשני חלקי הקינה שבפרקנו.
[2] נראה שכפיר הוא שלב ביניים בין גור לאריה. גם כאן וגם בפס' ו מתואר תהליך גדילתו של הגור ונאמר "כפיר היה", כלומר יצא מכלל גור, אך לכלל אריה לא בא (דעת מקרא).
[3] ביטוי קשה. רש"י כתב: "מענה את הנשים והורג את בעליהן". אך מתוך התקבולת נראה יותר כפירוש השני שהביא רש"י, ש"אַלְמְנוֹתָיו" היינו 'ארמנותיו' (חילופי ל' ור' הם מצויים, כגון גלעין/גרעין, שרשרת/שלשלת, נשל/נשר), והפועל "וַיֵּדַע" בא במשמעות של הכאה, שיבור והרס, כמו בפסוק "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהילים קל"ח, ו; ועיינו גם שופטים ח', טז).
[4] וראו י"ב, י ובהערתנו שם.
[5] כך מצאנו גם בכיסאו של המלך שלמה: "שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה" (מל"א י', יט–כ).
[6] גם על יהויקים נאמר בדברי הימים: "בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ... עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה" (דה"ב ל"ו, ה–ו), ומכאן ניתן לומר שאף הוא יכול להיות הנמשל לגור השני, כפי שפירשו רש"י ורד"ק. אבל בספר מלכים נאמר "וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו" (מל"ב כ"ד, ו), משמע שמת בירושלים. ופירש רש"י שם, בעקבות חז"ל, שנבוכדנאצר אכן התכוון להביאו לבבל, אך הוא מת בדרך, "והיו מגררין אותו ומת בידם", ובזה נתקיימה נבואת ירמיהו עליו "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו כ"ב, יט); והגם שנאמר שהוא 'שכב עם אבותיו', אין הכוונה לקבורה ממש. לפי זה, קשה יותר לזהות את הגור השני עם יהויקים.
[7] ושם עמדנו בהרחבה על ההקבלה הברורה שבין אותה נבואה ובין מה שאירע את צדקיהו בפועל.
[8] אומנם על פי דרכם של רש"י ורד"ק, שהכוונה ליהויקים, הדימוי מובן הרבה יותר, שהרי יהויקים מלך אחת עשרה שנה (מל"ב כ"ג, לו), והרבה להרשיע (עיינו בפירושיהם). יתרון נוסף בשיטתם הוא ביאור הפסוק הבא: "וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם". מילים אלו מתאימות במיוחד ליהויקים, שנאמר עליו "וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ" (מל"ב כ"ד, ב), לעומת צדקיהו, שלא נאמר בו אלא "וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ... וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם כ"ה, ה–ו). וכבר ביארנו מדוע העדפנו בכל זאת את הדעה שמדובר בצדקיהו.
[9] המילה "בְּדָמְךָ" קשה מאוד להבנה. רש"י פירש: "לשון דמיון ומשל, כלומר דומה אתה למי שהיתה אמו כגפן שתולה על מים". ויש שקשרו זאת ל'דם' במשמעות של יין, כמו בפסוק "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה" (בראשית מ"ט, יא).
[10] שלא כהצעה זו, רד"ק פירש את המילים "וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו" על הגפן עצמה, למרות לשון הזכר, שהרי מצינו את המילה גפן משמשת גם בלשון זכר, כגון: "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי יְשַׁוֶּה לּוֹ כְּרֹב לְפִרְיוֹ" (הושע י', א); "וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה" (מל"ב ד', לט). עם זאת, קשה להבין את המעבר מלשון נקבה ללשון זכר בתוך אותו פסוק. מן ההקשר משמע שהנושא בפסוק הוא המלכים, ולא הגפן עצמה, וכך מתבקש גם מן המסגרת של הפרק כולו – קינה אל נשיאי ישראל. בפסוקים הבאים אכן מדובר על "מטה" בלשון יחיד, והדבר מחזק את הרושם שגם זה משל לאחד מן המלכים.
[11] בכך חוזר הדימוי של הגפן הנשרפת, שכבר ראינוהו בפרק ט"ו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)