פרק י - האותות לשאול

  • הרב אמנון בזק

פרק י' - האותות לשאול

א. משמעותם של האותות

לאחר שמשח את שאול בפך השמן[1] שילחו שמואל, תוך שהוא מציין בפניו אירועים שונים העתידים להתרחש בדרכו:

(ב) בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי: (ג) וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן: (ד) וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם: (ה) אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים: (ו) וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר:

בין שלושת האותות ניתן לראות התפתחות חיצונית ותוכנית גם יחד. מבחינה חיצונית, באות הראשון משתתפים "שני אנשים", באות השני "שלֹשה אנשים", ובאות השלישי "חבל נביאים", שבמסגרתו מוזכרים ארבעה כלי נגינה - "נבל ותֹף וחליל וכנור". גם רמת האנשים עולה מאות לאות: באות הראשון מדובר באנשים רגילים; באות השני - אנשים במדרגה רוחנית מסוימת, המעלים קרבן לה'; ובאות השלישי כבר מדובר בנביאים. מבחינה תוכנית, קיימת התפתחות גם במגע שיש לשאול עם האנשים: באות הראשון הם מדברים אתו, באות השני הם נותנים לו שתי לחם, ובאות השלישי - הוא הופך להיות חלק מחבל הנביאים. משמע: האותות באים אל שאול בהדרגתיות, והם מסמלים את התפתחות מעמדו.

בכך שונים האותות לשאול מן האותות שניתנו למשה (שמות ד', א-ט) ולגדעון (שופטים ו', יז-כג). בשני המקרים הללו, הביע האדם הנבחר לתפקיד חוסר אמון בבחירה בו, והאותות נועדו בעיקר לחזק את לבו. שאול, לעומת זאת, לא ביקש דבר, ולכן האותות נועדו אמנם לחזקו, אך יש מקום להבין יותר את משמעותם הרעיונית, כחלק מן המסרים שמבקש שמואל להביע דרכם. למעלתו של שאול יש לציין, שהאותות שניתנו לו לא היוו חריגה מן הטבע - למעט, כמובן, עצם צפיית האירועים מראש.[2]

נבחן כעת את האותות אחד לאחד. באות הראשון נשלח שאול לקבורת רחל[3] בגבול בנימין.[4] כבר בכך ניתן לראות מסר סמוי, שנועד להבהיר כי זכותו של שאול, איש ימיני, להיות המלך הראשון בישראל, באה גם מכוח זכותה של אם אבותיו - רחל. במקום זה בדיוק עתידים שני אנשים לפגשו ולומר לו שני דברים: הראשון, שנמצאו האתונות - ובכך תחזק אמונתו בדברי שמואל, שכבר אמר לו קודם לכן "וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ" (ט', כ); והשני - על השינוי שחל אצל אביו של שאול, שהחל לדאוג יותר לבנו. נראה, שבעניין השני מעיד האות על נכונות הנחתו של שאול בזמן החיפוש, בעת שאמר לנערו "לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ" (שם, ה). הדבר גם מדגיש את תכונת הצניעות של שאול: ההנחה שבשלב מסוים יתחיל קיש לדאוג לשאול יותר מאשר לאתונות, מוכיחה כי שאול הכיר את נפש אביו; היכרות זו אמורה הייתה להביא את שאול לומר שאביו ידאג באופן מיוחד לשאול, וכדברי שמואל כאן "וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי"; על רקע זה בולטת עדינותו של שאול, שאמר לנערו רק "ודאג לנו", מבלי להוסיף דאגה מיוחדת לו עצמו. בדרך זו מבליט שמואל את תכונת הצניעות של שאול, העומדת בבסיס בחירת ה' בו.

האות השני מבטא התקדמות בהערכת החברה את שאול. שאול פוגש, כאמור, אנשים העולים להקריב קרבן, והם מגישים לו במפתיע חלק מן האוכל שבידם - שתי לחם. נתינת לחם מבטאת הכרה במעלתו של אדם, כנתינתו של מלכי-צדק לאברהם (בראשית י"ד, יח); והמעשה עומד בניגוד למסופר בסוף הפרק "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה" (פס' כז) - משמע שנתינת מנחה מהווה הכרה במלך.[5]

האות השלישי שונה במהותו משני קודמיו:[6] כאן כבר עובר שאול תהליך פנימי, המשפיע על אישיותו. שמואל מבשר לשאול מראש, כי בעקבות פגישתו עם הנביאים "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר". צליחת רוח ה' על שאול היא חלק ממהותה של המלוכה, וכפי שנאמר בפרק הבא, במלחמה עם נחש העמוני: "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד..." (י"א, ו). עם זאת, במציאות התרחש השינוי בשאול באופן מהיר עוד יותר מכפי שצפה שמואל:

(ט) וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱ-לֹהִים לֵב אַחֵר...

ב. וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

את תיאור האותות מסיים שמואל בהצהרה חיובית כללית:

(ז) וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱ-לֹהִים עִמָּךְ:

מדברים אלו נראה, ששמואל נותן לשאול חירות מלאה לפעול על פי שיקול דעתו.[7] ואולם, מיד לאחר מכן הוא מוסיף:

(ח) וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

בפסוק זה רומז שמואל למה שעתיד להתרחש להלן בפרק י"ג, לפני המלחמה עם הפלשתים, באירוע הראשון שבו נכשל שאול, בהפרו את הציווי ובהעלותו את העולות לפני בוא שמואל. אלא שציווי זה גופו תמוה: הרי ברור שאין הכוונה כי מיד עם קיום האותות צריך שאול ללכת לגלגל ולהמתין שם שבעה ימים; בשלב זה טרם הכיר העם בכלל את שאול, והאירועים בפרק י"ג התרחשו לאחר פרק זמן לא-מבוטל. משום כך ביאר רד"ק:

ומה שאמר לו זה הדבר עתה, ולא המתין לו עד שיהיו בגלגל ויפרד ממנו שיאמר לו אז 'שבעת ימים תוחל עד בואי אליך', מפני שעתה כשדבר לו בדבר המלוכה רמז לו בזה הדבר תתקיים לו המלוכה אם לאו; זו היא מצוה ראשונה שצוהו, ואם יעמוד בה תתקיים בידו המלוכה ואם לאו לא תתקיים.

כלומר, בד בבד עם היד החופשית שהעניק לשאול בפסוק הקודם, מעוניין שמואל גם להדגיש בפניו - כבר בשלב הראשון - את הצד השני של הדברים: אף שאתה הופך לאיש אחר, ואף שמוענקות לך סמכויות נרחבות, עדיין אתה נדרש להישאר כפוף לדבריי, דהיינו - לקב"ה.

ג. הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים

סיפור האותות מסתיים בשני אפילוגים קצרים. הראשון שבהם מספר על הולדת הביטוי "הגם שאול בנביאים":

(י) וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם: (יא) וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים: (יב) וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר וּמִי אֲבִיהֶם עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים:

מה טיבו של סיפור זה? מה חשיבות הפתגם, ומדוע ראה המקרא צורך להאריך בתיאור מקורו? דומה שאין להבין את משמעות הסיפור בלא לעיין בסיפור המקביל - לקראת דעיכת שאול, כאשר רדף אחרי דוד בשעה שהלה מצא מקלט אצל שמואל הנביא:

וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה. וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם (י"ט, כג-כד).

סיפור זה, שאף הוא תמוה למדיי, מעורר שאלה: מה באמת מקורו של הביטוי "הגם שאול בנביאים"? האם הסיפור שבפרקנו, או שמא הסיפור השני, שבפרק י"ט?

נראה שלא פתגם אחד יש כאן, אלא שניים, וזו למעשה משמעותו המרכזית של הסיפור. כדי להבין זאת, יש לעמוד על משמעותו של הפועל 'מתנבא', המופיע בשני הסיפורים. פועל זה, אין משמעו בהכרח שאדם מקבל נבואה, אלא שאדם עושה מאמצים לקבל נבואה. קבלת נבואה אינה דבר של מה בכך; היא דורשת מן האדם מאמץ רוחני, הבא לידי ביטוי בהכנות נפשיות ראויות.

אכן, גם בפרקנו ניתן לראות חלק מן האמצעים להגיע לידי רוחניות מספקת: השימוש בכלי הנגינה אשר לפני חבל הנביאים. הקשר בין נגינה ונבואה מופיע גם בהקשרים אחרים במקרא, שהמפורסם ביניהם הוא אצל אלישע: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' " (מל"ב ג', טו). הנגינה מביאה את האדם למצב רוחני מסוים, שהוא מרכיב יסודי ביכולת לקלוט נבואה מאת ה'.

ברם, לא כל אדם המנסה לקבל נבואה באמת מוכשר וראוי לכך. וכך נוצרה מציאות, שבה מנסה אדם להגיע לנבואה ואינו מצליח, והדבר יוצר אצלו תסכולים נפשיים מצד אחד, וניסיונות נואשים להשיג נבואה מצד שני. מסיבה זו נוצר לעתים טשטוש בין נביאים לבין משוגעים.[8] רבים מן המתנבאים אכן עשו מעשי שיגעון, ומשום כך לא תמיד קל היה למצוא את ההבדל בין נביא, ובמיוחד נביא אמת, ובין משוגע.

בכך בא לידי ביטוי ההבדל שבין הסיפור הראשון על שאול והנביאים לבין הסיפור השני. בסיפור הראשון מדובר על ראשית דרכו של שאול, שבה צלחה עליו רוח ה', ובשלב מסוים אכן הגיע לרוח נבואה של ממש. יכולתו של שאול לזכות בנבואה הפליאה את הסובבים: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ? הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?!". התפעלות זו נבעה מהפיכתו הפתאומית של אדם רגיל לחלק מחבל הנביאים וזכייתו לנבואה. ועל כן נזכרת כאן גם התגובה של האיש שהשיב על התמיהה - "וּמִי אֲבִיהֶם?", כלומר: גם יתר הנביאים לא זכו לנבואה מכוח אביהם, כי אם בעבודה אישית עצמאית, ולכן אין להתפלא על כך שגם שאול זכה לה.

פרק י"ט, לעומת זאת, מוצא את שאול לאחר נפילותיו, שהביאוהו למצב נפשי קשה: "וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה' " (ט"ז, יד). בפרק זה שאול רק 'מתנבא', אך אינו זוכה להגיע לרוח ה', ו'התנבאות' טרגית זו מביאה על מלך ישראל תוצאה קשה: "וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה". כאן הפתגם "הגם שאול בנביאים?" אינו מבטא התפעלות, אלא בדיוק את ההפך: הגם שאול, מלך ישראל, הוא מאותם אנשים העושים מעשי שיגעון על מנת להגיע לנבואה, ואינם זוכים בה?!

שני הפתגמים הללו, שנולדו בסיטואציות מקבילות בניגודן, מתארים למעשה את כל המהפך שעבר שאול - מרגעיו הגדולים בראשית דרכו ועד רגעיו הקשים לקראת סופו. דומה, ששני הסיפורים הללו נועדו ליצור מסגרת, שתמחיש את נפילתו הגדולה של שאול.[9]

ד. וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ

את סיפור האותות מסיים אפילוג קצר נוסף - המפגש של שאול עם דודו:

(יד) וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ אָן הֲלַכְתֶּם וַיֹּאמֶר לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת וַנִּרְאֶה כִי אַיִן וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל: (טו) וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל: (טז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל:

מה עניינו של סיפור קצר זה? נראה שהמסר הפשוט מן הסיפור הוא עיקרו: תכונת הצניעות של שאול, שלא סיפר לדודו על כל הקורות אותו, וכדברי רש"י "דרך צניעות היתה בו".

עם זאת, ייתכן שיש כאן מסר נוסף, התלוי בהבנת המילים "אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל". ניתן להבין שמילים אלו מוסבות על "דְּבַר הַמְּלוּכָה" שאמר שמואל לשאול. אך ייתכן גם שמילים אלו מוסבות על המילים שקדמו להן - "לֹא הִגִּיד לוֹ" - ושיעור הכתוב: שאול לא סיפר לדודו על המלוכה, כפי שציווהו שמואל. כזכור, בסוף פרק ט' עמדנו על הסודיות האופפת את משיחתו של שאול. בשלב זה שמואל מעוניין שהידיעה על משיחתו של שאול תישאר בסוד, עד שיתגלה שאול לכל ישראל. אם כן, התכונה הבולטת כאן אינה דווקא צניעות, כי אם נאמנות וכפיפות מוחלטת לשמואל. בתכונות אלו, למרבה הצער, לא יצליח שאול להתמיד לאורך זמן.



[1] חז"ל ראו סמליות בכך ששאול נמשח ב"פך השמן", ולא בקרן: "שאול ויהוא (מל"ב ט', א) נמשחו מן הפח מפני שמלכותן עתידה לישבר, דוד (שמ"א ט"ז, יג) ושלמה (מל"א א', לט) נמשחו מן הקרן מפני שמלכותן מלכות עולמים" (תוספתא סנהדרין פ"ד הי"א).

[2] על המעלה שבמיעוט החריגות מדרכו של עולם עיין שבת נג ע"ב: "תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית!".

[3] המקומות הנזכרים בפרק - קבורת רחל ובית אל - קשורים בפרשייה בבראשית ל"ה, ט-כ: ה' מתגלה ליעקב בבית אל ומבטיחו "ומלכים מחלציך יצאו", והתחנה הבאה היא קבורת רחל. לאור זאת, ייתכן גם ש"אלון תבור" הנזכר בפס' ג כאן, הוא הוא "אלון בכות" הנזכר שם בפס' ח כמצוי "מתחת לבית אל" - והרי כאן פוגש שאול אנשים "עֹלים... בית אל"! נמצא שהסיפור שבפרקנו, על משיחת בן למשפחת בנימין בן רחל למלך, מתרחש באזור שבו הבטיח ה' על המלך, ושבו מתה רחל בעת הולדת בנימין.

[4] לא נרחיב כאן בשאלת מיקומו של קבר רחל. לפי פשטות הכתוב כאן, שמואל נמצא ברמה ומפנה את שאול לכיוון דרום, עד לגבעה, ולכן נראה שבמילים "בגבול בנימִן" הכוונה לגבול הצפוני של השבט - ובכל מקרה, מדובר בנקודה צפונית הרבה יותר ממיקומו המקובל של קבר רחל בבית לחם. השאלה המרכזית בנוגע למיקום זה קשורה בהבנת הצירוף "כברת ארץ" בשני הפסוקים העוסקים בקבורת רחל: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית ל"ה, טז); "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (שם מ"ח, ז). מפשטות המקראות הללו נראה שמשמעות הביטוי היא 'דרך ארוכה', שהרי יש בכך כדי להסביר מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, ולא הביא אותה לקבורה באפרת היא בית לחם. גם הרמב"ן פירש כך בתחילה, אך לאחר שביקר בארץ ישראל בשנת 1267 והגיע לציון 'קבר רחל' על פי המסורת המקובלת, בבית לחם, שינה את דעתו: "זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לא-ל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל" (רמב"ן לבראשית ל"ה, טז). עם זאת, יש מקום לפקפק בשאלה זו, וגם בחז"ל ישנן דעות שונות בשאלת מיקומו של קבר רחל - האם הוא בנחלת יהודה או בנחלת בנימין. ועיין אנציקלופדיה מקראית, ערך 'קבר רחל'.

[5] ועיין עוד בראשית מ"ג, יא; שופטים ג', טו; תהילים ע"ב, י; ועוד.

[6] על רמתו האחרת של אות זה ניתן ללמוד מכך, שבעוד שהמקרא אינו מאריך בתיאור התרחשותם בפועל של שני האותות הראשונים, ומסתפק בניסוח הכללי "וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא", מתוארת התרחשות האות השלישי בפירוט (פס' י-יב).

[7] רד"ק: "כלומר, כל מה שתרצה לעשות עשה". ועיין שופטים ט', לג; קהלת ט', י.

[8] כך, למשל, בדברי השרים אל יהוא לאחר שנמשח בידי אחד מבני הנביאים: "מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ?" (מל"ב ט', יא). וכן: "ה' נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית ה' לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק" (ירמיהו כ"ט, כו); "יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (הושע ט', ז).

[9] יש להוסיף ששני הסיפורים הפוכים גם בכיוונם: בפרקנו הולך שאול מהרמה, עירו של שמואל, לכיוון גבעה, ואילו שם הולך שאול מן הגבעה אל הרמה.