וירא | אברהם ואבימלך כורתים ברית

 

ספר בראשית פרק כא – 3:

 

(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: (כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: (כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: (כה) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: (כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם: (כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: (כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: (כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: (ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: (לא) עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם: (לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: (לג) וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם: (לד) וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:

הכתובים בחרו להציג את מערכה זו של אברהם מול אבימלך בנפרד מן המערכה הקודמת שהתרחשה בפרק כ. מכל מקום תיארוך הפרשה נרמז בתחילתה במילים 'ויהי בעת ההיא' באיזו עת מדובר? רוב המפרשים שייכו זאת לאמור בסמוך והוא לידתו של יצחק. כך פירש  רשב"ם על אתר:

ויהי בעת ההיא - שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה לכך בא עתה לכרות ברית עמו. וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע:

אמנם רשב"ם לא מסביר מה שייכות מאורע זה להולדת יצחק? מי שכן מתייחס לשאלה זו הוא החזקוני:

ויהי בעת ההיא - כשילדה שרה ואמרו מלכי הארץ בודאי יקיים הקב"ה את שבועתו לאברהם שאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים וגו'.

הנחת מוצא היא שכאשר הכתובים מציינים שזמנה של פרשה חופף לפרשה אחרת יש בדברים כדי להצביע על קשר מהותי בין שתי הפרשות שאלמלא כן מה טעם להזכיר תאריך כזה או אחר?

לקמן נעמוד על הקשר המהותי שבין שתי הפרשות. מכל מקום עיון מדוקדק בפרשתנו והשוואתה למסופר בפרק כ עשוי לשפוך אור על פשר אזכורה בכלל ובמקומה בפרט.

נתחיל בפס' הראשון הוא פס' כב:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:

מדוע ראה אבימלך לבוא אל אברהם יחד עם פיכל שר צבאו? נראה כי הצעתו של אבימלך באה לא רק כדרישה 'ועתה השבעה לי' אלא גם כאיום אם לא תשבע לי הנה פיכל שר צבאי ניצב על ימיני, לדברינו אין ביסוס ממשי מן הכתובים אך איזכורו של פיכל בהחלט לוקח את כל המעמד הזה למחוזות אחרים.

ננתח את דבריו של אבימלך שמורכבים משני חלקים מרכזיים כאשר החלק השני מחולק אף הוא לשלושה חלקים:

1.       אלהים עמך בכל אשר אתה עושה

2.       ועתה השבעה לי באלהים הנה:

א.      אם תשקור לי ולניני ולנכדי

ב.      כחסד אשר עשית עמך תעשה עמדי

ג.        ועם הארץ אשר גרתה בה

החלק הראשון מתייחס לניתוח העבר.  בעיניו של אבימלך אלהים ניצב לימינו של אברהם בכל מעשיו. כיצד נוכח אבימלך למציאות זאת? המפרשים הלכו בדרכים שונות:

רש"י הסביר:

אלהים עמך - לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום ועם המלכים נלחם ונפלו בידו ונפקדה אשתו לזקוניו:

רשב"ם לעומתו מיקד זאת במאורע אחד:

ויהי בעת ההיא - שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה לכך בא עתה לכרות ברית עמו.

אמנם באופן פשוט נראה כי הדגשו של אבימלך הוא על 'בכל אשר אתה עושה' גם בדברים הרעים, כלפי מה דברים אמורים? הלא אבימלך הצטדק בפני הקב"ה בפרק כ:

אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:

ולא שכח גם לשטוח את טענותיו בפני אברהם:

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:

ומכיון שגם במעשיו אלו של אברהם היה עמו הקב"ה, לכן בא אבימלך ומזהיר את אברהם שלמרות שהקב"ה יהיה עמו בכל אשר יפנה אם על ימין ואם על שמאל, הוא מזהיר אותו שלא ישתמש בכחו זה נגדו והוא פורט את בקשתו לשלוש בקשות האחת היא של 'סור מרע' והשתיים האחרות הן של 'עשה טוב'.

בקשת הסור מרע היא כמובן 'אם תשקור לי ולניני ולנכדי' מה פשר בקשה זאת? יש לומר כי בקשה זו היא למעשה מבוא לברית עצמה. אבימלך מבקש שאברהם לא ישקר בברית השבועה עד שלושה דורות. וכך יש לקרוא 'השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי' כאומר השבע לי אל נא תשקר. ולמעשה שתי בקשות הן בתוכן הברית:

כחסד אשר עשית עמך תעשה עמדי – מהו החסד אשר עשה אבימלך עם אברהם?

רש"י פירש:

כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי - שאמרתי לך הנה ארצי לפניך (ב"ר):

גם החזקוני פרש באופן דומה:

כחסד אשר עשיתי עמך - עכשיו כשאתה גר ואני בעל הבית תעשה גם אתה עמדי כשאהיה גר ואתה בעל הבית.

והדברים פשוטים ומובנים. ודומה שהם מוכחים מן ההמשך כאשר אבימלך מציין במפורש 'ועם הארץ אשר גרתה בה'. אמנם מהו החסד שמצפה אבימלך שיגמול אברהם לארץ? מי שעסק בשאלה זו הוא רבינו בחיי וכה הם דבריו:

ביקש אבימלך שתי בריתות. האחד שלא יגרש אברהם את בניו מארצם, והשנית שלא ישחיתו להם פירות הארץ, זהו שאמר ועם הארץ אשר גרתה בה.

אמנם לפי דבריו לא ברור מדוע אבימלך כל כך נחרד להשחתת פירות הארץ[1]? ברצוננו לבאר את דבריו ולומר כי השחתת הארץ נובעת מיחסם של המשחיתים ככובשים. ביטוי להנהגות כזו נמצא בספר דברים פרק כ:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

הציווי רומז להתנהגויות שמוזכרות בספר שופטים פרק ו :

(ד) וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר: (ה) כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם יּבָאוּ \{וּבָאוּ\} כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ: (ו) וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה:

כך היא דרכם של כובשים, ואת זאת מבקש אבימלך למנוע. ואכן אברהם מוכן להשבע  "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" אברהם מוכן לגמול חסד לבניו של אבימלך ולארצו ולהימנע מלהתייחס אליה ככובש אלא כמתיישב. אמנם בזאת לא תם מעמד הברית – אברהם מוכיח את אבימלך על באר מים אשר גזלו עבדיו. נשים לב כי השפה של אברהם הופכת להיות אחרת: עד כה דובר על חסדו של אבימלך בנתינת ארצו לאברהם אמנם כאן כללי המשחק משתנים ואברהם מדווח על גזל! לא על לקיחת המתנה הנפלאה שנתן לו אבימלך היא ארצו אלא על גזל של ממש כאילו היתה אותה באר רכושו הבלעדי של אברהם. עובדה זאת תוסבר באופן פשוט: אמנם אבימלך גר בארצו של אבימלך אמנם הבאר שחפר היא יצירתו העצמאית והמקורית, אותה באר לא ניתנה לו במתנה ובחסד כי אם נקנתה לו בעמל ויגע כאשר חפר אותה, ומכיון שכך אברהם רואה לנכון להוכיח את אבימלך על אותה באר למרות שבאופן עקרוני הוא מודה על החסד שניתן לו מאת אבימלך.

דבריו של אברהם והצטדקותו של אבימלך מזכירים מאוד את דבריו של הקב"ה לאבימלך אודות שרה אשת אברהם והצטדקותו של אבימלך. נציג את הדברים בטבלה:

 

בהחלט ניתן לשים לב שגוף העלילה דומה קיימת תוכחה לאחריה הצטדקות ובסופה נתינת מתנות כנראה כהתפייסות. הדמיון בין גזילת הבאר לבין גזילתה של שרה עשוי לשפוך אור על האמור בפרשתינו. פסוק אחד שלוטה בערפל הוא פס' כה. מדוע אברהם פונה לאבימלך אם עבדיו הם שגזלו את הבאר? ספורנו הסביר זאת בכך:

אשר גזלו עבדי אבימלך. הוכיחו באשר הוא מושל על הגזל הנעשה בארצו ואין מכלים

אמנם על פי ההשוואה לפרק כ ברור שמי שמשך בחוטים בלקיחתה של שרה היה אבימלך וככתוב: וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: גם כאן סבור אברהם שכבר חווה פעם אחת גזל מאת אבימלך שידו של אבימלך במעל והוא מוכיחו על כך.

גם הצטדקותו של אבימלך עשויה להיות מוסברת באופן דומה. אבימלך טוען כי:

לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי

וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם:

בדבריו קיימת כפילות בין האבר הראשון לאחרון: מהו ההבדל המהותי בין כך שאבימלך טוען שלא ידע לבין כך שהוא טוען שלא שמע? על פי ההשוואה לגזילת שרה הדברים ברורים: אבימלך חיכה לאות משמים – כשם שהוכיחו אותו בחלום על גזילת שרה כך הוא ציפה לתוכחה על גזילת הבאר.

אמנם האבר האחרון נשאר לא פתור: בעוד שברור כי לאחר גזילתה של שרה אבימלך הוא זה שאמור לפייס ולפצות את אברהם והוא אכן נותן לו צאן ובקר, לאחר גזילת הבאר דוקא אברהם הוא זה שמשום מה מעניק לאבימלך צאן ובקר. מה פשר ההענקה הזו?

נתינת הצאן מסמלת למעשה את השייכות, מי שיקבל את הצאן והבקר הוא זה שיהיה הבעלים. כאשר שרה הושבה הושב איתה צאן ובקר. כאשר אברהם מעניק לאבימלך צאן ובקר הוא למעשה מכריז כי ארצו של אבימלך אינה שלו כל נוכחתו של אברהם בארץ פלישתים היא חסד שעשה עמו אבימלך ולאחר מכן הם כורתים ברית. אמנם אברהם מציב שבע כבשות צאן בנפרד במסגרת אותה ברית דבר שמעורר את תשומת לבו של אבימלך:

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה:

ואברהם משיב:

וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת:

עד כאן מסירת הצאן היתה דוקא להראות שאבימלך הוא אדוני הארץ. אמנם באשר לבאר אברהם מוסר אמנם צאן אך בשונה משאר הצאן, שבעת הכבשים מביעות מסר אחר: מי שמוסר את הצאן למעשה קונה את האדמה – נתינת הצאן לאבימלך מהווה עדות לכך שאברהם הוא בעלי הבאר. ומכל מקום אברהם מקבל את שבועתו של אבימלך באשר לבאר:

עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:

אברהם ואבימלך כורתים שתי בריתות: ברית אחת לבקשתו של אבימלך והיא הברית על גמילות חסדים של אברהם לאבימלך וזרעו. וברית שניה לבקשתו של אברהם אודות באר המים.

ייתכן להסביר את הענקת הצאן באופן שונה: אבימלך הוא זה שמוכיח את אברהם לראשונה עם לקיחתה של שרה ואילו כאן אברהם מוכיח את אבימלך עם גזילת הבאר. נשוה בין שתי התוכחות:

 

ניתן לשים לב כי האיש המוכיח לאחר ריצויו הוא זה שמעניק צאן ובקר. הפעם אברהם הוא המוכיח: מדוע לא נזדעקת אבימלך? הרי אתה הוכחת אותי כאשר פחדתי פן יהרגוני ואמרתי על אשתי אחותי היא 'הבאתי על ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי' מדוע עתה עתה לא מזדעק על החטאה שאתם חוטאים בדבר באר המים? מדוע אין אתה רואה בכך מעשים אשר לא יעשו שאתה עושה עמי? לאחר התנצלותו של אבימלך אברהם מעניק לו צאן ובקר כביכול כאות פיוס. אמנם הערה חשובה יש לנו להעיר לכל אחד משני הכיוונים שניסינו להציג כאן: אברהם שואב את הכח שלו ואת יכולת העמידה אל מול אבימלך מכך שהוא משליך גזילה לגזילה. גזילתה של שרה קיבלה את גיבויו של הקב"ה – אברהם נוכח לראות את יד ה' הפועלת אצל שרה – בהצלתה מידו של אבימלך ובפקידתה בפרקנו והוא בטוח שהוא יראה אותה גם אצל הבאר. הוא שומע את הקול הזה מגרונם של אבימלך ופיכל 'אלהים עמך בכל אשר אתה עושה' כן, גם בחפירת הבאר. מכאן אברהם שואב את הכח לעמוד מול אבימלך. ואכן אברהם שזוכה בבאר בזכות ולא בחסד, אברהם שהוכיח את אבימלך על גזילת הבאר:

וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם:

לא רק שאברהם אינו משחית את הארץ כחששו של אבימלך, הוא גומל איתה את החסד: הוא נוטע אשל אברהם משכלל את המקום שבו הוא נמצא חופר בארות ונוטע עצים ויותר מהכל קורא בשם ד'. אברהם מאמין שהכל ניתן לו מאת השם ובשל כך רואה לעצמו את הזכות לנכס לו את הבאר ולנטוע אשלים, הוא נוהג בארץ לא ככובש אלא כמתיישב וכגואל. ועם זאת הכתובים מסיימים בנימה קודרת במעט:

וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:

אברהם המשיך לגור בארץ פלישתים, לא כמתיישב אלא כגר, והוא גר שם ימים רבים. אותה הרפתקה זמנית שנראית לכאורה כאיזו שעת דחק וצורך מיידי הפכה להיות התיישבות של קבע. אלא שהדבר לא התפרש באופן דומה גם בצד השני, עבדי אבימלך ניסו לגזול את אברהם ובשורה התחתונה אברהם עדיין היה 'גר' בארץ פלישתים וימים רבים. על כך נעמוד בהמשך בעז"ה.