שמואל א | פרק כ"א | דוד בנוב

א. דוד ואחימלך

התחנה הראשונה של דוד לאחר החלטתו הסופית לברוח משאול הייתה בית אחימלך שבנוב עיר הכוהנים. המקרא מתאר את המפגש כך:

(ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה[1] אֶל אֲחִימֶלֶךְ[2] הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ: (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי:[3]

מן הכתוב ניכר, שאחימלך מבין מיד שדבר מה אינו כשורה, שהרי הופעתו של דוד יחידי, בלא פמליה, מעוררת תמיהה. שאלתו של אחימלך נבעה, כנראה, מן הידיעה שיחסי דוד ושאול אינם מן המשופרים. סביר להניח, שאחימלך חשש ממה שבאמת קרה בסופו של דבר - שסיוע לדוד ייתפס כמעשה בגידה במלך שאול. כבר מתחילת הפרק מעיר, אם כן, המקרא את תשומת לבנו לכך שדוד סיכן את אחימלך.

מסתבר, שדוד הבין כי אחימלך לא ישתף עמו פעולה אם יֵדע את האמת, ועל כן שיקר לו, למעשה. ייתכן, שדוד סבר שבכך גם יגן על אחימלך, אם בבוא העת יידרש הלה להסביר מדוע סייע לדוד. אך מכל מקום, נראה שמציאות זו אינה לשבחו של דוד.

תמונה דומה מצטיירת גם בהמשך הסיפור:

(ד) וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא:

הדברים נראים תמוהים במקצת: מדוע מזכיר דוד במפורש חמישה לחם דווקא? ייתכן, שהפסוק בנוי משילוב של דברי דוד ודברי אחימלך, בלא לציין את חילופי הדוברים, ויש לקראו כך: "[דוד:] וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? [אחימלך:] חֲמִשָּׁה לֶחֶם. [דוד:] תְּנָה בְיָדִי [אותם], אוֹ [לפחות] הַנִּמְצָא [כלומר, מה שמצוי בידך מתוכם לתת לי]".[4]

אם כנים דברינו, ייתכן שהמקרא כתב את השיחה כך באופן מכוון, כדי ליצור רושם שדוד פעל מתוך פזיזות ולחץ. כביכול אין דוד מותיר לאחימלך מרווח בדיבורו, אלא דורש מיד לקבל את מה שבידו.

ב. לחם הפנים

הסתכלות זו שופכת אור גם על ההמשך. לאחר בקשתו של דוד לקבל לחם, מתפתח בינו ובין אחימלך דיון, שעניינו מעורפל במקצת:

(ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה: (ו) וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי: (ז) וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ:

מן הפסוקים נראה, שאחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, שהיה ניתן לכוהנים לאחר שהוסר מעל שולחן הפנים (עיין ויקרא כ"ד, ה-ט). אחימלך מזכיר את הצורך שהנערים יהיו טהורים, ונראה שכוונתו גם לדוד עצמו, אלא שנקט לשון נקייה והתייחס רק לנערים (רד"ק).

תשובתו של דוד הייתה, כנראה, שהנערים אכן טהורים, וכדברי רד"ק: "אף על פי שיצאנו דרך חול, שלא היינו סבורים שהיינו צריכים ללחם קדש, אף על פי כן טהרנו עצמנו כדרך בני אדם שדעתם לצאת לדרך... כל שכן[5] היום שיהיה עמנו לחם קדש שנשמר בו ונזהר שיהיה בקדושתו בכלי".

המקרא אינו מתייחס לשאלה מרכזית אחת - כיצד יכול דוד לאכול מלחם הפנים, שעליו אומרת התורה:

וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם (ויקרא כ"ד, ט).

משום כך פירש רד"ק בשם אביו, שהכוונה ללחמי תודה (עיין ויקרא ז', יא-יב). בפירוש זה יש, כמובן, דוחק רב, שהרי פס' ז מזכיר במפורש את "לחם הפנים". לכן נראה כרש"י, שהכוונה אכן ללחם הפנים, והיתרו נבע ממצבו של דוד באותה שעה, כפי שמסבירים חז"ל בעקיפין:

כיון שלא מצא שם כי אם לחם הפנים, אמר לו דוד: תן לי שלא נמות ברעב, שספק נפשות דוחה שבת. וכמה אכל דוד באותה שעה? אמר רב הונא: קרוב לשבע סאין אכל דוד לרעבונו, שאחזו בולמוס
(ילקוט שמעוני שמ"א רמז קל).

דומה, שבכך הביעו חז"ל את עמדתם על גישתו של דוד בכל הסיפור. דוד מתנהג כמי שאחזו בולמוס, כלומר: כאדם הפועל מתוך לחץ לא-רציונלי. הביטוי לבולמוס זה היה לא רק בכך שדוד ביקש לאכול מלחם הפנים; עצם העובדה שהיה מוכן לסכן את חייו של אחימלך, הוכיחה שדוד לא פעל כאן מתוך שיקול דעת ראוי.

ג. חרב גלית

דוד אינו מסתפק בלחם, והוא מבקש דבר נוסף. ברם, קודם שמביא המקרא את בקשתו הנוספת של דוד, הוא מציין פרט אחד, שלכאורה איננו חלק מרצף הסיפור:

(ח) וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי[6] אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

רק לאחר ציון עובדה זו מובאת בקשתו הנוספת של דוד:

(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ[7] פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ:

אין ספק, שבנקודה זו מגיעה הביקורת על התנהלותו של דוד בסיפור לשיאה. מלבד הזהירות הנדרשת בלאו הכי בסיטואציה הנוכחית, מתברר שכאן, בשעה שנושא משרה בכירה במלכותו של שאול נוכח במקום, נדרש משנה זהירות.[8] כידוע, בהמשך הסיפור היה זה דואג האדומי שהדליף לשאול את הידיעה על סיועו של אחימלך לדוד. חוסר הזהירות מצדו של דוד היה אפוא הרה אסון.

מלבד חוסר הזהירות, יש כאן גם הטעיה נוספת של אחימלך. דוד ממציא תירוץ מדוע אין עמו כלי נשק, ובכך מטיל אחריות גדולה על אחימלך, שאינו מודע לכך שהוא נותן נשק למי שהמלך רודף אחריו. נראה, שבאופן מכוון שמר דוד את בקשתו זו לשלב שבו כבר רכש את אמונו של אחימלך. אחימלך משיב לדוד:

(י) וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד[9] אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי:

מן הדברים נראה, שאחימלך אינו שש להעניק את החרב לדוד. הוא אינו אומר לדוד באופן ברור שהוא יכול לקחתה, אלא נוקט בלשון מורכבת יותר ("אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח"), ואין הוא ממהר לתת את החרב בפועל. ואולם, דוד מבקש ממנו במפגיע: "תְּנֶנָּה לִּי".

יש גם פן סמלי בכך שדוד לוקח את חרב גלית. היה זה דוד עצמו שעמד מול חרב זו ואמר: "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה" (י"ז, מז). והנה, כעת מסכן דוד את אחימלך על מנת להשיג אותה חרב. עניין זה מסכם את כל הפרשייה: דוד בוחר בחרב, כאמצעי חיצוני, במקום ללכת על פי דיני התורה והמוסר המתבקשים.

ד. החטא ועונשו

כדרכו של המקרא, לאחר ביקורת על התנהלותה של הדמות, מגיע העונש על התנהלות זאת:

(יא) וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת: (יב) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו: (יג) וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת:

עצם הליכתו של דוד לאכיש מלך גת איננה מפתיעה. מאז ומתמיד מצאו מתנגדי המלוכה מקום מקלט אצל מלך אויב, כדוגמת ירבעם, הבורח מפני שלמה אל שישק מלך מצרים (מל"א י"א, מ).[10] אלא שבניגוד למחשבתו של דוד, עבדי אכיש לא אהבו את הרעיון, שהגיבור הישראלי שעל ניצחונו נגד הפלשתים שרו הבנות במחולות, ימצא חסות דווקא בביתו של אכיש מלך גת. דוד נקלע למצוקה קשה - "וַיִּרָא מְאֹד". מדוע, על פי הצדק המקראי, נקלע דוד לסיטואציה זו?

דומה, שיש לראות את התקרית כעונש מידי על התנהלותו של דוד בנוב. כאמור, בלקיחת חרב גלית הביע דוד את אמונתו בכוחה להושיעו, תוך התעלמות מכך שהוא הטעה במכוון את אחימלך וסיכן את חייו. בכך איבד דוד את היתרון המוסרי על שאול, שאותו רכש בעקבות אמונתו בה' בקרב נגד גלית. כעת, דווקא ניצחונו של דוד היה לו לרועץ, וסיכן את חייו באותו רגע.[11]

נראה, שכבר בשלב זה הבין דוד את טעותו, וזו הכוונה במילים "וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ": דוד הפנים את המסר, וכאן מתחילה הדרך להכאה המפורשת על החטא בסוף הפרק הבא.

וכיוון שכאן התחיל גרעין התשובה, באה כאן גם הישועה, בדרך בלתי-צפויה:

(יד) וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי: (טז) חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי:[12]

באופן סמלי, החרב לא הועילה לדוד. מה שהושיע אותו היה מעשה שבו נדרש להשפיל את עצמו ולנהוג כמשוגע. ושמא יש גם בכך מן הכפרה על יחסו לאחימלך.

מזמור ל"ד בתהילים פותח במילים:

לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ:

המפרשים דנו, מדוע אין המזמור קורא למלך פלשתים בשמו, אכיש, אם אכן מדובר באותו אירוע. רש"י שם פירש, ש"אבימלך" היה שמם של כל מלכי פלשתים (כמו בבראשית כ' בסיפור עם אברהם, ושם כ"ו עם יצחק) - כשם ש"פרעה" היה שמם של מלכי מצרים - ו"אכיש" היה שמו הפרטי. ואילו ראב"ע ורד"ק שם פירשו שלאכיש היו שני שמות. אבל ייתכן שניתן להוסיף, כי באופן מכוון כינה המזמור את אכיש בשם אבימלך - כדי לרמוז לאחימלך ולַקשר, שדוד הבינו מאוחר יותר, בין התנהגותו כלפי אחימלך ובין הסתבכותו לפני אכיש-אבימלך.[13]