פרק כב - דוד ואנשיו מול שאול ואנשיו

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ב (1) / דוד ואנשיו מול שאול ואנשיו

א. אנשי דוד

כבר בפרק כ"א נקטע סיפור אחימלך בנוב על ידי תיאור בריחתו של דוד לאכיש מלך גת; ובשיעור הקודם עמדנו על הקשר בין האירועים. פרק כ"ב ממשיך בתחילתו את תיאור מסלולו של דוד, ורק בפס' ו חוזר לסיפור המסגרת - פרשת נוב עיר הכוהנים. נעסוק אפוא תחילה בפס' א-ה של הפרק, המתארים את נדודי דוד לאחר בריחתו מפלשתים.

המקרא פותח בתיאור חבורת המצטרפים לדוד:

(א) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה: (ב) וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ:

שתי קבוצות נמנות עם דוד: בני משפחתו, ואנשים משכבה חברתית נמוכה. נראה, שהצטרפותן של שתי קבוצות אלו אינה לשבחו של שאול: משפחתו של דוד הצטרפה, מן הסתם, מחשש שמא שאול יפגע בהם (עיין מצודת דוד); ואילו הצטרפות האנשים המסכנים רומזת למציאות חברתית קשה, שבהמשך הפרק מתברר, כפי שנראה להלן, כי לשאול יש חלק ביצירתה.

עם זאת, תיאור הקבוצה עמה נמצא דוד בנדודיו משמש גם מצג להבנת פרשיות שונות בהמשך הדרך. באופן מיוחד ניתן לעמוד על התנהגותם של אנשים אלו בשעה שנופלת לפני דוד הזדמנות לפגוע בשאול. בפרק כ"ד מתנהלת שיחה בין דוד לאנשיו, הדוחקים בו לקום ולעשות מעשה:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט. וַיְהִי אחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל... (כ"ד, ד-ז).

אין ספק, שאנשים במצוקה כלכלית קשה כל כך, נטו להאשים את שאול במצבם, ועל כן ששו על ההזדמנות שנפלה לידם לפגוע בשאול. לא בכדי מכונים אנשים אלה בפרקנו 'מרי נפש'. מצב נפשי זה מתואר גם במקומות אחרים במקרא כגורם אפשרי לתגובות אלימות, כגון:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ
(שופטים י"ח, כה);

וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָו וְעַל בְּנֹתָיו (שמ"א ל', ו).

לזכותו של דוד ייאמר, שהוא הצליח להשתלט על האנשים, והם נשמעו לו ולא פגעו בשאול. מטבע הדברים, לא קל היה להנהיג אנשים אלו, אך בכל הפרשיות בהן אנו קוראים על דוד ואנשיו, אין אנו מוצאים שהם נהגו בפועל שלא כדין ושלא על דעתו של דוד.[1]

לאור הבנה זו נוכל להבין בנקל את טענתו של נבל הכרמלי: "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו" (כ"ה, י). סיעתו של דוד אכן עשויה הייתה לעורר תגובות מזלזלות, בהיותה מורכבת מאנשים דלים וחסרי כול; וגם תגובה זו של נבל מלמדת על המציאות החברתית הקשה בימיו של שאול.[2]

ייתכן אפוא, שאת מיומנויות ההנהגה שלו רכש דוד לראשונה בהיותו עם אנשים אלו. מי שיכול להשליט את מרותו על ארבע מאות[3] אנשים קשי יום ומרי נפש, יוכל, בבוא העת, להיות מנהיגם של ישראל.

ב. דוד ומואב

שהייתו של דוד במערת עדולם (פס' א) לא ארכה זמן רב, והוא נאלץ לנדוד ממקום למקום, כפי שמפורט בפסוקים הבאים:

(ג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים: (ד) וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה:[4] (ה) וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא[5] אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת:

מדוע מעביר דוד את הוריו דווקא למואב? ייתכן, שדוד ממשיך כאן את הקו שראינו בפרק הקודם: שימוש בביתו של מלך שהוא עוין למלך הקיים, כמקום מקלט סביר לנרדפים על ידו. מואב נזכר בין העמים נגדם נלחם שאול,[6] ועל כן טבעי הדבר שאנשי מואב ישתפו פעולה עם אלו שאותם רדף. עם זאת, נראה שיש משמעות מיוחדת להליכה למואב דווקא, לאור ייחוסו של דוד - "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד', כא-כב): מוצאה של רות, סבתו של ישי אביו, ממואב, עשוי היה לסייע בקליטתם הזמנית של ישי ואשתו שם.

מכל מקום, האריכות בתיאור המעבר למואב מפתיעה במקצת. סביר להניח, שהמעבר ממערת עדולם למצפה מואב לא היה מהיר כל כך, ועל כן אין מובן מדוע קטע המקרא את סיפור נוב בתיאור התרחשות זו, שמסתבר שהייתה מאוחרת יותר.

נראה שחז"ל היו ערים לכך, ואת פתרונם לבעיה ביטאו בהסברם ליחסו של דוד למואבים לאחר שכבר עלה למלכות והשליט את מרותו על עמי הסביבה - יחס שהוא תמוה ביותר, בייחוד לאור יחסו החיובי אליהם בפרקנו:

(ב) וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה (שמ"ב ח', ב).

מדוע נקט דוד בצעד חמור כל כך דווקא כלפי מואב? בפשוטי המקראות התשובה אינה מבוארת, אך חז"ל נקטו בפירוש בעל משמעות דרמטית:

שהרגם מלך מואב, ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון, ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו, והוא החסד שעשה נחש עם דוד.[7] ולפיכך נתגרה עם המואבים, הדא הוא דכתיב וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל...
(במדבר רבה יד א).

המדרש מתבסס, ככל הנראה, על כך שהוריו של דוד אינם נזכרים עוד לאחר העברתם למואב. ברם, ספק אם ניתן לבסס את דברי המדרש - ובמיוחד את הסיפור על האח שברח לנחש מלך בני עמון - על דרך הפשט, ומסתבר שמה שביקשו חז"ל לבטא כאן, הוא את חומרת אחריותו של דוד להריגת כוהני נוב, כפי שהרחבנו בפרק הקודם. קשה להתעלם מן הדמיון שבין לשון המדרש "ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד", לבין האמור בהמשך פרקנו:

(כ) וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד:

כנגד אחריותו של דוד למותם של כוהני נוב, פרט לאחד מהם, נפלה, על פי המדרש, גם משפחתו של דוד בחרב מלך מואב, פרט לאחד מהם.[8]

ג. גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן?!

בפס' ו חוזר המקרא לפרשת נוב עיר הכוהנים. המקרא מתאר את שאול בשעה שהוא שומע על כך שדוד מסתובב באזור עם קבוצת אנשים:

(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ[9] וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו: (ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי[10] שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת: (ח) כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם[11] עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי[12] וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

מאחורי דבריו של שאול מסתתרת מציאות קשה. שאול פונה אל עבדיו בטענה: האם אתם סבורים שאם ימלוך דוד, ייתן לכם שדות וכרמים ומינויים לתפקידים בכירים? מדוע לא גילה לי איש מכם על הברית של בני עם דוד? מבין השיטין משתמע, ששאול עצמו אכן העניק לבני שבטו שדות וכרמים, ומינה אותם לתפקידים שכאלו. פסוקים אלו מחזירים אותנו לאזהרתו של שמואל הנביא (לעיל פרק ח'), בשעה שניסה לשכנע את העם לחזור בהם מבקשתם למלך:

(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים... (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו:

לחיזוק הזיקה בין פרקנו לפרק ח' יש להוסיף את האמור להלן פס' יז "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו..." - המזכיר את "וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ"; וכן את מיקומו של הסיפור כולו "תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה", הרומז לקשר עם שמואל הרמתי.[13] הפרק רומז אפוא שאזהרתו של שמואל התקיימה, ואכן קם מלך שלקח שדות וכרמים ונתן לעבדיו.

נקודה זו נוגעת, כמובן, לנאמר בתחילת הפרק: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ". בדרך סמלית ניתן לומר, שהאנשים מרי הנפש היו אלו ששדותיהם נלקחו בידי המלך וניתנו לעבדיו ולמקורביו, והפרק מעמת אפוא כביכול בין שתי הקבוצות: בין בעלי השררה ובין המנוצלים.

מעל הכול ניצב המלך שאול, ובפיו טענה: מדוע לא גילה לו איש על הקשר שבין דוד ויונתן. בברית זו, שיסודה באהבה שאינה תלויה בדבר,[14] רואה שאול מעשה של קשר ובגידה, ואף יזמה שלילית של יונתן להקים את דוד כאויב לשאול.



[1] אכן, מן הדין להבחין בין אנשים מרי נפש אלו, שהיו ביסודם מסכנים ואומללים, ובין סיטואציה דומה - יפתח ואנשיו, שלגביהם מצוין במפורש שיפוט מוסרי שלילי: "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ" (שופטים ט', ג).

[2] חמור במיוחד היה מצבו של "אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא", בשל הנוהג המקובל לקחת את ילדיו לעבדים (עיין מל"א ד', א; נחמיה ה', א-יא).

[3] בהמשך גדל הגדוד ההולך עם דוד לשש מאות איש (כ"ג, יג), אך עדיין ניתן להבחין בין שתי קבוצות - ארבע מאות לוחמים ומאתיים הנשארים לשמור על הכלים - שייתכן שהן משקפות את הגרעין הבסיסי ואת מי שנוספו מאוחר יותר. כך מצינו בעלייתו של דוד על בית נבל - "וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים" (כ"ה, יג); וכך במרדף אחר הגדוד העמלקי - "וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר" (ל', י). באותו מרדף ניכרת המתיחות שבין שתי הקבוצות: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם. וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ" (שם, כא-כב); אך גם שם מתבלטת חכמתו ותבונתו של דוד בהנהגת העם אשר אתו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ. וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ. וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, כג-כה).

[4] מן הפסוקים אין ברור, אם המצודה נמצאת ליד מואב או בריחוק מקום משם. לדעת ר' ישעיה, המצודה היא "מצפה מואב" הנזכר בפסוק הקודם, והוא מבאר כי אזהרתו של גד הנביא לדוד "לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה" נועדה להרחיקו ממואב, מחשש שאם יישאר במואב, עלול מלך מואב להסגירו לידי שאול, שניצחו במלחמה (עיין להלן). ברם, לדעת רד"ק (שמ"ב כ"ג, יג), הכוונה למצודה הנמצאת ביהודה.

[5] בספר דברי הימים מכונה גד פעמים אחדות "חוזה" (דה"א כ"א, ט; כ"ט, כה, כט). בספר שמואל הוא נזכר רק פעם אחת נוספת: בסיפור המפקד וקניית גורן ארוונה היבוסי, החותם את הספר (שמ"ב כ"ד). מכל מקום, אין זה מפתיע לראות כאן נביא 'חדש', שהרי שמואל כבר היה זקן עוד בימי בקשת המלך (לעיל ח', א), ובוודאי לא יכול היה להסתובב במקומות בהם נמצא דוד.

[6] עיין לעיל י"ד, מז: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ".

[7] הכוונה לחסד הנזכר בשמ"ב י', ב: "אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד".

[8] על דרך הפשט נוכל להציע פירוש מתון יותר: כיוון שבחוסר זהירותו פגע דוד באחימלך ובמשפחתו, העמיד את משפחתו שלו בסיכון, עד שנצרכה לעבור לחסותו של מלך מואב.

[9] בפרק י"ז (שיעור 33) עמדנו על המוטיב החוזר של שאול וחניתו. גם כאן מייצגת החנית באופן אירוני את המצב הנפשי הקשה בו שרוי שאול: חוסר ביטחון, פחד ואווירת ייאוש.

[10] כאן ובפסוק הבא מוסיף שאול לכנות את דוד בזלזול "בן ישי" - כפי שראינו גם בפרק כ' (ראה שיעור 40 הערה 9) - וכן בתואר "עַבְדִּי".

[11] שלוש פעמים חוזר שאול בדבריו הקצרים על המילה "כֻּלְּכֶם", כביטוי לכך שהוא רואה את עצמו בודד, מבלי אפילו תומך נאמן אחד.

[12] נראה שהכוונה: איש אינו כואב ומצטער בצרתי. עם זאת, יש בביטוי זה לשון נופל על הלשון הכפולה בפסוק: "וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי". ודומה שהמשפט המסורבל נובע מהתרגשותו הגדולה של שאול (על תופעה מקראית זו עמדנו בפרק י"ב, שיעור 21).

[13] אף שמדובר במקומות שונים, שכן שאול יושב "בגבעה", כלומר: בעירו גבעת שאול שבבנימין.

[14] אף שגם בה נִבעו בקיעים, כפי שראינו בפרקים הקודמים (ראה שיעורים 39-40).