פרק כב - הריגת כוהני נוב

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ב (2) / הריגת כוהני נוב

א. דואג האדומי

סיימנו את השיעור הקודם בהאשמתו של שאול את עבדיו, כי איש מהם אינו מסייע לו במאבקו נגד דוד. דברים אלו של שאול נכנסו ללבו של אחד מעבדיו - דואג האדומי.

(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב: (י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה' וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ:

עצם העובדה שדואג האדומי לא פנה אל שאול מיזמתו וסיפר לו על מעשהו של אחימלך, מעידה כי הוא ידע היטב שלא היה זה בהכרח מעשה בגידה. אדרבה, דואג מנסה כעת לגלגל את האשמה מעליו אל אחימלך, שהרי דואג היה האחרון שראה את דוד מבין מקורביו של שאול, ועד עתה לא עשה דבר בנידון. לפיכך הוא מדגיש בדבריו כמה פרטים, כדי למצוא חן בעיני שאול ולהגביר את אשמת אחימלך:

1. ראשית, דואג ממשיך בסגנונו של שאול, ומכנה אף הוא את דוד בלשון המזלזלת "בֶּן יִשַׁי".

2. דואג משמיט משמו של אחימלך בן אחיטוב את התואר "הכהן", כדי להקטין את דמותו בעיני שאול.

3. באמצעות החזרה הכפולה על המילים "נָתַן לוֹ" מדגיש דואג את אשמתו של אחימלך.

אבל הנקודה המרכזית בדבריו של דואג תלויה בשאלה פרשנית הנוגעת להמשך הסיפור. דואג מאשים את אחימלך כי שאל לדוד בה'. מסתבר שזוהי ההאשמה החמורה ביותר, ומשום כך הזכיר אותה בראשונה. ואכן, כאשר פונה שאול בהמשך לאחימלך ומאשים אותו בסיוע לדוד, מגיב אחימלך אך ורק לטענה בדבר השאילה בה':

(יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ[1] וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ: (טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵא-לֹהִים חָלִילָה לִּי[2] אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל:

דבריו של אחימלך יכולים להתפרש באחת משתי דרכים. האחת - שאחימלך אומר כי הוא שואל לדוד בה' לא מהיום אלא זה מכבר, מתוך מחשבה שדוד נאמן לשאול, וכפי שפירש רש"י: "היום החלותי לשאל לו - בתמיה, זה ימים רבים שצורך הצבור בו שמינהו מוציא ומביא את ישראל, ומאז אני שואל לו בא-להים" (וכעין זה ברד"ק). ברם, ניתן גם לפרש, שאחימלך דוחה מכול וכול את הטענה כי שאל לדוד בא-לוהים, וכלפיה הוא אומר "חָלִילָה לִּי". פירוש זה מסתבר יותר, שכן אם באמת שאל אחימלך בה' לדוד - מדוע לא נזכר הדבר בתיאור המעשה עצמו בפרק הקודם? העדרו של פרט זה לעיל מחזק את התחושה שדואג האדומי בדה מלבו האשמה, כדי לחזק את טענותיו כלפי אחימלך.[3]

ב. גזר דין מוות

נחזור כעת לשאול עצמו. לאחר ששמע את דברי דואג, מזמן אליו שאול את אחימלך הכוהן ובני משפחתו:

(יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ: (יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב[4] וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּא-לֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

שאול פונה אל אחימלך באופן המזלזל שבו הוא מתייחס גם לדוד, ומכנה אותו "בֶּן אֲחִיטוּב"; אך למרות זאת מגיב אחימלך בנימוס ובכבוד - "הִנְנִי אֲדֹנִי". טענתו של שאול כלפי אחימלך מנוסחת באופן דומה ביותר לטענה שהעלה קודם לכן כלפי אנשיו:

פס' ז-ח

פס' יב-יג

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו...

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 

שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי...

שְׁמַע נָא[5] בֶּן אֲחִיטוּב...

כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי...

לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי 

בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי...

אַתָּה וּבֶן יִשָׁי...

כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי
לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.

לָקוּם אֵלַי
לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. 

מה משמעותה של הקבלה זו? נראה, ששאול משווה כאן בעצם בין אחימלך לבין יונתן. בכך בא לידי ביטוי תסכולו של שאול, שאינו יכול לפגוע ביונתן - המסייע האמתי לדוד - תסכול שאותו הוא פורק על אחימלך האומלל, שהמקרא מדגיש את חפותו.

כבר קראנו לעיל את דברי ההצטדקות של אחימלך, המסתיימים במילים: "לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל". אך לבו של שאול אטום לגמרי:

(טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ: (יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה' כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי...

לא רק את אחימלך מצַווה שאול להרוג, אלא גם את כל הכוהנים, בגלל האשמה שלא הוכחה כלל, כי הם ידעו שדוד בורח ולא גילו זאת לשאול. שאול אינו נרתע מהיותם "כֹּהֲנֵי ה' ", והוא מציין את תפקידם במפורש, כדי להדגיש שמכל מקום - עונשם מוות. בכך נושא שאול באחריות לטבח האכזרי העומד להתרחש.

כדמויות רקע לשאול ניצבים עבדיו: "וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה' " (סוף פס' יז). מפורש בכתוב, כי העבדים לא נרתעו מעצם ההריגה שלא בצדק, אלא מן הפגיעה בכוהני ה'. אבל את שאול עצמו לא הרתיעה גם עובדה זו.

אלא שעדיין נזקק שאול למי שיבצע את גזר הדין. וכאן הוא מוצא פתרון קל:

(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג: סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים!

שאול מנצל את חולשתו של דואג האדומי. כאמור לעיל, גם על דואג רובצת עננה של חשד, מדוע לא דיווח עד עתה לשאול על דבר הימצאותו של דוד בנוב. אם יסרב גם דואג לפקודתו של שאול, הוא יחשיד את עצמו עוד יותר. על כן מעדיף דואג שלא להיראות חשוד בעיני שאול, והוא מבצע את גזר הדין. ואולם, בלהיטותו להראות את נאמנותו לשאול, מפריז דואג הרבה יותר מן הנדרש:

(יח) ...וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד: (יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב:

ג. ארבעת מעגלי נוב

למותם של כוהני נוב חברו כמה גורמים, הנושאים ברמות שונות של אחריות לטבח הנורא. ברובד הראשון, הישיר ביותר, נמצא כמובן דואג האדומי, שפגע באכזריות לא רק באחימלך ובכוהנים, שסביר להניח שידע כי הם חפים מכל פשע, אלא גם בנשים ובתינוקות. לא לשווא קרא עליו המזמור כדברים האלה:[6]

הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה. אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה. אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע לְשׁוֹן מִרְמָה (תהילים נ"ב, ד-ו).

במעגל השני, הרחב יותר, נמצא שאול המלך, שציווה על הריגת אחימלך והכוהנים. באופן מיוחד מבטא המקרא את אשמתו של שאול בנקטו במילים "הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב" - המזכירות, כמובן, את מה שנאמר לו (ט"ו, ג): "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל[7] וְעַד חֲמוֹר". וכבר הזכרנו בעיוננו בפרק ט"ו (שיעור 28) את מאמר חז"ל בעניין:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז', טז). ובשעה שאמר לו שאול לדואג 'סֹב אתה ופגע בכהנים', יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תרשע הרבה' (שם, יז) (יומא כב ע"ב).

המדרש מחדד את הפער בין התנהגותו של שאול בפרשת עמלק, שבה לא מילא את צו ה', לבין התנהגותו בפרשת נוב, שבה ציווה על פגיעה בכוהנים, אשר הסתיימה באופן שבו צריכה הייתה להתנהל המלחמה בעמלק.[8]

והנה, באופן מפתיע, אין פרשת נוב נזכרת בין חטאיו של שאול במקומות בהם הם נמנים. כאשר מעלה בעלת האוב את שמואל, הוא מזכיר לשאול רק את פרשת עמלק: "כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ח, יח). ובתיאור מותו של שאול בספר דברי הימים נאמר:

וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ. וְלֹא דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי (דה"א י', יג-יד).

בשום מקום במקרא לא מצאנו ביקורת מפורשת וישירה כלפי שאול בעניין פרשת נוב. רד"ק (לפס' יט) התייחס לבעיה זו, וכך כתב:

יש לתמוה, כי בכל אשר הזכיר הכתוב עונות שאול לא ראינו שהזכיר עון נוב עיר הכהנים, ואפילו כשקראם 'בית הדמים' (שמ"ב כ"א, ב) לא אמר אלא 'על אשר המית את הגבעונים' ולא אמר 'הכהנים'. ונראה, כי חייבים היו הכהנים, ולא נגלה בכתוב עונם זולתי עון בית עלי, ואף על פי כן נענש שאול על דמם שנפל בחרב פלשתים הוא ובניו.

לדעת רד"ק, חטאו של שאול לא נזכר מפני שהכוהנים היו חייבים מיתה בגלל עוונותיהם; אך הוסיף, כי מות שאול ובניו בחרב פלשתים היה עונש על הריגת כוהני נוב עם בניהם.

ייתכן, שישנה סיבה אחרת מדוע לא יוחס חטא זה לשאול במפורש. וכאן אנו מגיעים למעגל השלישי, המתואר בפירוש בסיומו של הסיפור:

(כ) וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד: (כא) וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר לְדָוִד כִּי הָרַג שָׁאוּל אֵת כֹּהֲנֵי ה': (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ: (כג) שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי:

בשיעור הקודם הרחבנו על חלקו של דוד באחריות למותם של כוהני נוב. דוד מכה כאן על חטאו, אך אין ספק שדם כוהני נוב רובץ גם על מצפונו. ייתכן אפוא, שהכתוב מקהה את חלקו של שאול בפרשה על מנת לחדד את אחריותו של דוד למה שקרה.

חלק מן התיקון בא לידי ביטוי בהבטחתו של דוד לשמור על אביתר, הנצר היחיד ששרד ממשפחת אחימלך. אך בשלב מאוחר יותר בחייו של דוד, אנו מוצאים צעד הנראה כתשובה של ממש מצדו. כשנודע לדוד על פרוץ מרד אבשלום נאמר:

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב (שמ"ב ט"ו, יד).

מדוע נוהג דוד בדרך זו, של בריחה מהירה מירושלים עם כל אנשיו? ייתכן שבכך מתקן דוד את חטאו, בנקטו אחריות יתרה כלפי תושבי העיר. לאחר שנכווה ברותחין בפרשת נוב, שבה, בגלל חוסר זהירותו, נאמר כי דואג האדומי "אֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה", נזהר כעת דוד מאוד למנוע את הישנות המצב: "פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב".

ועדיין עלינו לזכור את המעגל הרביעי, הרחב ביותר. כפי שציין רד"ק, כוהני נוב לא מתו בלא דין ובלא משפט. מותם נקבע זה מכבר בנבואת איש הא-לוהים לעלי:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ... וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים (ב', לא-לב).

בדרכי ההשגחה העליונה כבר נחרץ גורלם של אנשי נוב, בני בניהם של חפני ופינחס. עם זאת, מובן שאין בכך כדי לנקות את אנשי המעגלים הקרובים יותר לפרשה מאחריותם לאירוע הטרגי, איש כפי חלקו.



[1] הצירוף "וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ" עמום במקצת. על המילה "סר" כבר עמדנו לעיל ט"ו, לב (שיעור 29 הערה 5), בדברי אגג לשמואל ולשאול "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת", ושם ציינו לדברי התרגום, שפירש "סר" במשמעות 'שׂר'. "משמעת" היא קבוצת האנשים הנשמעים למלך, הקרובים לו במיוחד, כפי שנאמר בשמ"ב כ"ג, כג על בניהו בן יהוידע: "וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ". ייתכן, אם כן, ש"וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ", היינו: השר הממונה על יחידת האנשים הקרובים אל המלך.

[2] ייתכן שהכוונה: חלילה לי מלעשות דבר שיהווה מרד במלך. ברם, אפשר גם שהכוונה היא 'חלילה לך', כלומר: חלילה לך מלחשוד בי כך, ואחימלך נקט לשון כבוד כלפי המלך, ולא האשים אותו ישירות (בדומה לדברי משה לפרעה "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" [שמות י"א, ח]).

[3] אם נפרש שטענת אחימלך הייתה כי אין חידוש בכך ששאל לדוד בה', הרי שהעדר אזכורו של פרט זה בפרק הקודם מוכיח עד כמה הייתה זו פעולה שגרתית ותמימה, ולא אירוע חריג המצריך דיווח לשאול.

[4] שאול אינו מזכיר שהחרב הייתה של גלית הפלשתי - אם מפני שביקש להימנע מהזכרת שבחו של דוד, ואם מפני שבכך היה מודה כי החרב שייכת בעצם לדוד בדין.

[5] המילה "נא" ודאי אינה באה כאן במשמע של בקשה, והימצאותה בפניית שאול לאחימלך מחזקת אפוא את הזיקה לדברי שאול לאנשיו קודם לכן.

[6] מזמור נ"ב פותח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד, בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ" (פס' א-ב). בשיעור 3 עמדנו על כך שלעתים אין התאמה בין תוכנו של מזמור תהילים לבין הכותרת המשייכת אותו לאירוע היסטורי מסוים, ובין היתר ראינו גם את הקשיים בייחוס מזמור זה לאירוע המתואר בפרקנו (כגון חוסר ההתייחסות להריגת כוהני נוב, או דברי מחבר המזמור על עצמו "וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱ-לֹהִים"). הסברנו שם שהכותרת, אין משמעה שהמזמור חובר באותו אירוע, אלא רק שהמזמור, שהיה מוכר וידוע עוד קודם לכן, נאמר באותה עת. מכל מקום, ברור שיש להסביר מדוע בחר דוד לומר דווקא את המזמור הזה בסיטואציה הנוכחית, והפסוקים שהזכרנו בגוף המאמר מהווים, ללא ספק, את הסיבה לכך.

[7] רק המילה "גמל" אינה באה בפרקנו, מסיבה פשוטה: הגמל הוא בהמה מדברית, שהעמלקים רכבו עליה, אך מן הסתם לא היה לה שימוש בנוב.

[8] ושם הארכנו בביאור הקשר הישיר בין כישלונו של שאול בפרשת עמלק לבין התנהגותו בפרשת נוב.