פרק כ"ב / שלוש נבואות על חטאי ירושלים

  • הרב אמנון בזק
א. עיר הדמים
בפרקנו שלוש נבואות שונות על ירושלים, וכולן פותחות במילים "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: [וְאַתָּה] בֶן אָדָם" (פס' א–ב, יז–יח, כג–כד). אומנם כל נבואה עומדת בפני עצמה, אך יש ביניהן קשרים בתוכן ובלשון. הנבואה הראשונה והנבואה השלישית עוסקות בעיקר בחטאי ירושלים, והנבואה השנייה מתמקדת בעונש.
הנבואה הראשונה (פס' א–טז) מתארת את חטאי ירושלים ותועבותיה,[1] ומדגישה במיוחד את עוון שפיכות הדמים:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט[2] הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ: (ג) וְאַמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ[3] וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה: (ד) בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת: (ה) הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם[4] רַבַּת הַמְּהוּמָה: (ו) הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם: (ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ: (ח) קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ: (ט) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם[5] וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ: (י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ:[6] (יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ: (יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק[7] וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
בפסוקים אלו הנביא מוכיח את ירושלים על שורה של עבירות, אך כאמור, בראשן הוא מציב את שפיכות הדמים, שבעטייה הוא מגדיר את ירושלים כ"עִיר הַדָּמִים" וכ"עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם". בכך יחזקאל חוזר על האשמות שכבר העלה בעבר בעניין זה, ובמיוחד לעיל ט', ט: "עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים". יש גם דגש מיוחד על אחריותם של המלכים[8] לשפיכות הדמים הרבה: "הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם". ואכן, גם בספר מלכים הודגשה אחריותם של מלכי יהודה האחרונים לריבוי שפיכות הדמים: על מנשה נאמר "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מל"ב כ"א, טז); ועל יהויקים – "וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ" (שם כ"ד, ד). לאחר מכן מופיעה רשימה של חטאים שונים, אך גם בה חוזרות עוד פעמיים המילים "לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם" לגבי עבירות השוחד והרכילות (פס' ט, יב), שעלולות להביא בעצמן לידי שפיכות דמים.
רשימת החטאים נכתבה בזיקה ברורה לפרקים י"ט–כ' בספר ויקרא, כפי שציין רש"י (פס' ז): "כל התועבות שבפרשת 'קדושים תהיו' שהוזהרו עליהם נמנו כאן". נציג את הזיקה בטבלה על פי סדר החטאים בפרקנו. החטאים הראשונים עומדים בזיקה לרשימה שבפרק י"ט, וחטאי העריות שלאחריהם – בזיקה לפרשת העריות שבפרק כ':[9]
יחזקאל כ"ב
ויקרא י"ט–כ'
(ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ
(י"ט, ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ
לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ
(י"ט, לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ
(ח) קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ
(י"ט, ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ
(ט) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם
(י"ט, טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ
(י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ
(כ', יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה
טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ
(כ', יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ
(יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה
(כ', י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ
וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה
(כ', יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ
וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ
(כ', יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא
המסר מהשוואה זו ברור: עם ישראל נקרא להתקדש בקיום מצוותיו של ה', ובמקום זאת הוא חילל את עצמו וטימא את מעמדו, בהפרו את מצוות ה' בזו אחר זו.
העונש יהיה מידה כנגד מידה:
(יג) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ: (יד) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ[10] אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: (טו) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ: (טז) וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה':
כמו בפרק הקודם, ה' מכה כפו, אך נראה שכאן המשמעות הפוכה: שם ביטאה הכאת הכף את סיום הפורענות – "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי" – ואילו כאן אין היא אלא ההתחלה, ביטוי של כאב וצער על מה שעשתה ירושלים. ירושלים עתידה להיענש על מעשי הבצע ושפיכות הדמים, והבחירה בטומאה במקום בקדושה תגבה מחיר כבד: אנשיה יופצו בגויים, וכך תכלה טומאתה של העיר. מי שחיללה את שם ה' במעשיה – תחולל בעצמה: "וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' ".
 
ב. כור ההיתוך בירושלים
נעבור לנבואה השנייה בפרק (פס' יז–כב):
(יז) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יח) בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג [לסוג כתיב] כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם: (כ) קְבֻצַת[11] כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם: (כא) וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ: (כב) כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם:
נבואה קצרה זו היא מן החמורות שבנבואות נביאי ישראל, והיא מאפיינת את גישתו החריפה של יחזקאל כלפי עם ישראל, שכבר עמדנו עליה.[12] הנביא ישעיהו דיבר על 'צריפה' – "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים... וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (ישעיהו א', כב–כה) – תהליך המנצל את החום הגדול שבכור להסיר מהכסף את פסולת המתכות הנוספות המעורבות בו, הלוא הן הסיגים. כעת יחזקאל טוען שאין מה לצרוף: עם ישראל כולו סיגים.[13] על כן במקום לנקוט במשל הצריפה, שבה ההתכה אינה אלא אמצעי לניקוי הכסף, יחזקאל מדבר על ההתכה כתכלית מצד עצמה, דהיינו כביטוי לעונש.[14]
תיאור זה נותן משמעות מיוחדת לשרפה הצפויה של ירושלים, שיחזקאל דיבר עליה לא פעם (כגון בפרקים ה' וי'). שרפה זו איננה רק בגדר אמצעי לכלות את המקום, אלא היא גם מסמלת כור המתיך את הכול, לאחר הייאוש מלהציל משהו.
לכאורה יש סתירה בין תיאור השרפה שתשרוף את הכול לבין העונש הנזכר בנבואה הקודמת: "וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת" (פס' טו). אך לאמיתו של דבר, כל נבואה מדגישה בסגנון חריף פן אחד מבין כמה עונשים, שכולם עתידים לבוא על ירושלים, כפי שראינו בנבואות קודמות.[15]
 
ג. וְלֹא מָצָאתִי
הנבואה השלישית בפרק (פס' יט–לא) מפרטת את אשמתן של השכבות השונות של הציבור במצבו החמור של העם:
(כג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (כד) בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ[16] אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם:[17] (כה) קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ[18] בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ: (כו) כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי[19] וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ[20] וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם: (כז) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע: (כח) וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל[21] חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וַה' לֹא דִבֵּר: (כט) עַם הָאָרֶץ[22] עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: (ל) וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: (לא) וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי[23] נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
הנבואה מציגה את ההיררכיה החברתית על כל חטאיה: 'הנביאים', או הנשיאים,[24] מנצלים את מעמדם להרג ורצח; הכוהנים לא מילאו את תפקידם הרוחני, חיללו את הקודשים, לא לימדו את דיני הטוהרה והעלימו עיניהם מחילול השבת; השרים עסקו אף הם בשפיכות דמים לשם בציעת בצע; הנביאים ניבאו נבואות שקר על שלום מדומה; ועם הארץ ניצל את כוחו לפגוע בחלשים שבחברה – העני, האביון והגר.
נבואה זו קשורה לשתי קודמותיה וממשיכה אותן. הקשר לנבואה הראשונה בא לביטוי באזכור עבירות הבצע (פס' יב–יג ופס' כז), העושק (פס' ז, יב, כט) וחילול השבת (פס' ח, כו), וכמובן שפיכות הדמים (פס' כה, כז), שעמדה במוקד הנבואה הראשונה. חידושה של נבואה זו ביחס לראשונה הוא הדגשת השותפות של כל שכבות החברה בחטאים אלו.
אשר לנבואה השנייה, הנבואה שלפנינו קשורה אליה הן בתוכן הן בלשון. מצד התוכן, הנבואה שלפנינו מדגישה שהרִשעה כוללת את כולם: "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי" (פס' ל),[25] כשם שקבעה קודמתה: "כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ" (פס' יח). מצד הלשון, בשתי הנבואות מופיע הצירוף "בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי" (פס' כא, לא) בתיאור העונש. החידוש בנבואה השלישית ביחס לנבואה השנייה הוא תיאור המגוון הרחב של עוברי העבירה, הכולל את כל שכבות העברה, ולמעשה מוכיח את מה שנטען בנבואה השנייה, שכל יושבי ירושלים הם בגדר סיגים.
לסיכום, בפרקנו שלוש נבואות המהוות יחדיו תוכחה קשה ביותר לירושלים, שזמן חורבנה הולך וקרב.
 
[1]   בפרק ט"ז עמדנו על התנגדותו של רבי אליעזר להפטיר באותו פרק חמור, העוסק בתועבות ירושלים. גם פרקנו מזכיר את תועבות ירושלים כבר בפתיחתו, אך ב'פסקי תוספות' למסכת מגילה (סימן פז) נקבע שמותר להפטיר בו (שהרי אין הלכה כרבי אליעזר, כמצוין בהגהות שם), והוא מוזכר בראשונים ובספרי מנהג כהפטרה של פרשת אחרי מות או של פרשת קדושים. עם זאת, מנהג רוב האשכנזים להשתדל שלא להפטיר בו, ויש שנמנעים מלהפטיר בו כל עיקר.
לפירוט המנהגים השונים בהפטרות אחרי מות וקדושים ראו "רשימת ההפטרות לשבתות השנה" המופיעה כנספח בסוף כרך י של אנציקלופדיה תלמודית, עמ' תשז–תשי. לדיון ממצה במנהג האשכנזים, ובפרט מנהג ירושלים, ראו ש"א הכהן וינגרטן, "ההפטרות של פרשת אחרי ופרשת קדושים – באיזה מהן קוראים?", שנה בשנה תשנ"ז (מהדורה מחודשת של מאמרו משנים תש"ל ותשל"ג). בקיצור ניתן לראות במרשתת: מ' אלישיב, "הפטרות נדירות", דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, פרשת ויקרא תשנ"ז; הערך פרשת אחרי מות בוויקיפדיה; הרב א' סמט, "הפטרות אחרי מות-קדושים – מנהגי ההפטרות" (סיכום שיעור באתר ישיבת מעלה אדומים).
[2]   הלשון דומה לאמור לעיל כ', ד: "הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם", וכבר ביארנו שם ש"הֲתִשְׁפֹּט" איננה תמיהה, אלא מובנה: 'הלוא תשפוט'.
[3]   רוצה לומר: בגלל שפיכות הדמים של העיר מתקרבת עת פורענותה. ולכך הכוונה גם בפסוק הבא: "וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ".
[4]   כלומר העיר ירושלים טימאה וחיללה את שמה, ונעשתה לעג וקלס בכל הארצות, הן הקרובות לה הן הרחוקות ממנה.
[5]   "כוונת הרכילות היה למען ימות את הנאמר עליו" (מצודת דוד).
[6]   המפרשים ביארו את המילים "עִנּוּ בָךְ" (כאן ובסוף הפסוק הבא) במשמעות של עינוי, או משום ששכיבה עם נידה היא בגדר עינוי לה, "כי יש לה ענוי אם יבעלוה בנדתה כמו שיש לבתולה" (רד"ק), או שהכוונה לאונס (ואם כן יש כאן שני חטאים: שכיבה עם נידה ואונס). ברם, יש מקום לפרש שאין הכוונה לאונס (שאינו מוצג בתורה כאיסור בפני עצמו, אלא רק כמעשה המחייב פיצוי), ולעיתים עצם השכיבה עם אישה קרויה 'עינוי', אף שהייתה לרצונה, כגון בדברים כ"ב, כג–כד: "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ".
[7]   רש"י הציע שני פירושים: "העשרת את אוהביך בעושק שעשקת מן העניים. לשון אחר: 'ותבצעי' – לשון גזל... וכה פתרונו: ותגזלי לרעיך בעושק".
[8]   שהוא מכנה אותם כדרכו "נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל", ראו י"ט, א; כ"א, יז. וראו גם י"ב, י ובהערתנו שם.
[9]   כבר עמדנו כמה פעמים על הזיקה המיוחדת של יחזקאל לספר ויקרא, ראו למשל פרקים ד'–ז', י"ד, כ'.
[10]  אלו שאלות רטוריות, המדגישות שירושלים לא תוכל לעמוד בצרות שיבואו עליה.
[11]  נראה ששיעור הכתוב: '[כ]קְבֻצַת כֶּסֶף...', שהרי המשך המשפט הוא "כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי..."; וכן התחביר גם להלן פס' כב.
[12]  עמדנו על כך כבר בנבואת הפתיחה, בפרקים ב'–ג', ששם יחזקאל מתאר את ישראל כגרועים מן הגויים. וכמובן הדברים באים לביטוי בנבואות החריפות שבפרקים ט"ז וכ', וכן להלן כ"ג.
[13]  אכן, דבריו של יחזקאל כאן אינם תואמים את נבואתו הנזכרת של ישעיהו, אך הם עולים בקנה אחד עם נבואת ירמיהו (ו', כח–ל): "כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה... לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם".
[14]  בפרק כ"א עמדנו על השאלה אם באמת לא היו צדיקים בירושלים כל עיקר, או שמא היו בה צדיקים, אך הם נענשו עם הכלל. מכל מקום, ככל שהתוכחה חריפה יותר, כך מובנת יותר ההתעלמות מן הצדיקים, גם אם בפועל היו בירושלים צדיקים.
[15]  ראו למשל לעיל ה', ב: "שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם".
[16]  מסתבר שהכוונה לירושלים, שבה עסקו שתי הנבואות הקודמות בפרק.
[17]  המשפט קשה. מצודת דוד פירש בעקבות רד"ק: "לא עשית תשובה לטהר עצמך מן עוונך, לכן לא ירד בה הגשם ביום זעם ה' וחרון אפו, וכמו שנאמר: 'וחרה אף ה' וכו' ולא יהיה מטר' (דברים י"א, יז)".
למילה "גֻשְׁמָהּ" הציע רד"ק שני פירושים. האחד, שזהו שם העצם 'גשם' במשקל שונה מהרגיל, והמפיק בה"א הוא כינוי קניין חבור לנקבה (כלומר 'הגשם שלה'), "ופירושו: שלא ירדה גשמה ביום זעם, כלומר ביום אף ה' שחרה בהם עצר את השמים ולא היה מטר, כמו שיעדם בתורה". הניתוח האפשרי השני שהציע רד"ק למילה "גֻשְׁמָהּ" היא שזהו פועל בבניין פֻּעל; הדגש נשמט מהשי"ן, כפי שמצוי באותיות שוואות; והמפיק בה"א אינו אלא "לתפארת הקריאה", תופעה המוכרת גם ממקומות אחרים (רד"ק מציין לאיוב כ"ח, יא; ישעיהו כ"ח, ד; זכריה ד', ב).
[18]  המילה "נְבִיאֶיהָ" מפתיעה, שכן מדובר כאן בעיקר שפיכות דמים, עבירה שהקשר שלה לנביאים איננו ברור. ועוד, שמילה זו חוזרת להלן פס' כח, ושם בהקשר מובן: "וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב". בתרגום השבעים נכתב כאן 'נשיאיה', ואם אכן אין זה רק תיקון של התרגום, אלא עדות לנוסח קדום, יש בו פתרון מניח את הדעת לשתי הבעיות: הנשיאים מואשמים בשפיכות דמים, כמו לעיל פס' ו, ואילו חטאם של הנביאים היה בחזונות השווא. לפי נוסח זה יש כאן מדרג ברור: נשיאים–כוהנים–שרים–נביאים–עם הארץ.
[19]  נראה כפירוש רש"י: "עליהם היה להוכיח ולהורות ולהודיע חוק ומשפט, ולא עשו – הרי זה חמס, שחמסוה מן הצריכין ללמוד".
[20]  כלומר הם לא מילאו את התפקידים שהטילה עליהם התורה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י', י–יא), ועברו על אזהרת התורה להם שלא לחלל את הקודשים, כגון: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' " (ויקרא כ"ב, טו).
[21]  על הנביאים כ'טחי תפל' ראו לעיל פרק י"ג. וראו גם איכה ב', יד.
[22]  בלשון המקרא 'עם הארץ' הם האזרחים מן השורה, המון העם, כגון בבראשית כ"ג, ז: "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת", בלא אותו תוכן של גנאי שיש לביטוי זה בלשון חז"ל.
[23]  כבר ראינו את הביטוי הזה כמה פעמים בספר יחזקאל, ראו ט', י; י"א, כא; ט"ז, מג.
[24]  ראו הערה 18.
[25]  וראו לעיל הערה 14.