שמואל א | פרק כ"ג | פרשת קעילה

א. דוד מול שאול

לאחר סיומה של פרשת נוב מגיע דוד לאזור קעילה:

(א) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה[1] וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת: (ב) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה: (ג) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי[2] נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים:[3] (ד) וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד לִשְׁאֹל בַּה' וַיַּעֲנֵהוּ ה' וַיֹּאמֶר קוּם רֵד קְעִילָה כִּי אֲנִי נֹתֵן אֶת פְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (ה) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁו קְעִילָה וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּנְהַג אֶת מִקְנֵיהֶם[4] וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיֹּשַׁע דָּוִד אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה:

מתיאור זה מתברר כי בהקדישו את מרצו למרדף אחר דוד הפקיר, למעשה, שאול את בני עמו ואת נתיני ממלכתו להצקותיהם של הפלשתים. את החלל שנוצר בעקבות אי-תפקודו של שאול ממלא, באופן סמלי, דווקא דוד, שגם במנוסתו מפני המלך הרודף אותו, אין הוא מסיר מעליו את האחריות לסייע לבני ישראל מול הפלשתים.

תיאור הצקת הפלשתים לקעילה במילים "וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת", עומד בניגוד למה שנאמר לא מכבר על שאול "וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (י"ד, מח). בעוד שלפני זמן לא רב עסק שאול בהצלת ישראל, כעת מפנה הוא את מלוא מרצו למרדף אחרי דוד, ומפקיר את אנשי קעילה ואת תבואתם לביזת פלשתים.

בולטת בפסוקים אלו גם לשון הישועה הנזכרת פעמיים ביחס לדוד: "לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ... וַיֹּשַׁע דָּוִד אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה". כזכור, הושעת ישראל מיד פלשתים הייתה מלכתחילה מטרת המלכתו של שאול: "וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (ט', טו-טז). ואולם, בפועל לא נזכרה לשון ישועה אצל שאול ולוּ פעם אחת, וייתכן שהמקרא אף מבליט זאת באופן מכוון גם במקום בו הוא מתייחס באופן חיובי להישגיו הצבאיים של שאול: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ" (י"ד, מז) - ירשיע, אך לא יושיע.

המסר הראשון העולה מסיפורנו הוא, אם כן, יכולתו של דוד להושיע את ישראל מיד פלשתים גם כאשר אין התפקיד מוטל עליו - בניגוד לשאול, שאיננו ממלא את תפקידו גם בפעם הזאת.[5]

בפרקנו מתבלט הבדל נוסף בין דרכו של דוד לדרכו של שאול. כפי שראינו, דוד שואל בה' פעמיים, ובהמשך נזכרת שאלה נוספת בה': "וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד" (פס' ט). לשון זו מזכירה את האמור בשאול במלחמה קודמת עם פלשתים: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (י"ד, יח). אלא ששם הסתיים העניין בדרך אחרת: "וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ"; ושם (שיעור 24) עמדנו על הבעייתיות בצעד זה של שאול, המשקף זלזול בשאלה בה'. דוד הולך בדרך אחרת, שהשאלה בה' מאפיינת אותה לכל אורכה.[6]

ב. השאלה בה'

למרות האמור לעיל בדבר ההערכה החיובית שיש כלפי דוד בסיפור, במיוחד בהשוואה לשאול, במבט מעמיק יותר ניתן לראות מורכבות גם במעשיו של דוד. בשלב הראשון שואל דוד את ה' אם לעלות ולהילחם נגד פלשתים, והתשובה היא לכאורה ברורה וחד-משמעית: "לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה". אנשי דוד אינם ששים לצאת לקרב עם פלשתים, ואז שואל דוד שוב בה', ומקבל תשובה דומה למדיי: "קוּם רֵד קְעִילָה כִּי אֲנִי נֹתֵן אֶת פְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ". לשם מה אפוא שאל דוד שנית בה'?

רד"ק סבר, שהשאלה נעשתה רק לצורך אנשיו של דוד: "ומפני דבריהם הוסיף דוד לשאול, ולא מפני עצמו, כי הוא בפעם הראשונה היה בוטח, אלא מפני אנשיו הוסיף לשאול, וכשראו אנשיו שהבטיחו הא-ל פעמים הלכו עמו". הסבר זה מבוסס על ההנחה, שהעם קיבל בדרך מסוימת את דבר ה', או לפחות היה מודע לכך שזהו דבר ה', אך היה נכון לקבלו ולנהוג לפיו רק לאחר שנאמר לדוד בשנית. בכך יש כמובן דוחק, שכן אין ברור כיצד יכול העם לדעת זאת.

רלב"ג הציע כיוון אחר. לדעתו, התשובה הראשונה, "לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה", לא הייתה ברורה דייה, שכן ממנה משתמע רק שאם יכה דוד בפלשתים, יושיע את קעילה, אך אין כאן הבטחה שהוא אכן יכה בפלשתים; לכן באה התשובה השנייה - "קוּם רֵד קְעִילָה כִּי אֲנִי נֹתֵן אֶת פְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ" - שבה לא נותר מקום לספק.[7] אך דומה שגם בהסבר זה יש מן הדוחק, שהרי באמת גם התשובה הראשונה נראית חד-משמעית למדיי.

נראה אפוא שעל דרך הפשט, מי שהיה זקוק לחיזוק לא היו דווקא אנשיו של דוד, כי אם דוד עצמו. לאחר התגובה הקרירה שקיבל מאנשיו, שאל דוד שוב בה' - אולי מתוך מחשבה שמא עתה, משהתברר שאנשיו אינם מוכנים לצאת עמו לקרב, השתנתה המציאות. ואולם, דבר אחד מדברי ה' אחור לא ישוב ריקם, ואין לו לקב"ה אלא לחזור על ציוויו, ואגב כך להעביר לדוד את המסר, שהחזרה על השאלה לא הייתה במקומה.

אכן, דומה שלנקודה זו הייתה גם השפעה על המשך האירועים:

(ו) וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ:[8] (ז) וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָא דָוִד קְעִילָה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נִכַּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים בְּיָדִי כִּי נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ: (ח) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת כָּל הָעָם לַמִּלְחָמָה לָרֶדֶת קְעִילָה[9] לָצוּר אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו: (ט) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד:

דוד, שעשה מעשה חיובי, מוצא עצמו בסיטואציה מביכה: הצלת אנשי קעילה עלולה להביא לתפיסתו בידי שאול. על כן ממהר דוד לשאול שוב בה':

(י) וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי:[10] (יא) הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר ה' יֵרֵד: (יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה' יַסְגִּירוּ:[11]

השאלה כאן בה' מפורטת וארוכה. דוד שואל שתי שאלות: "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ?", ואחר כך עוד מוסיף בקשה: "ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ!". גם התשובה שדוד מקבל כאן נראית מסויגת מאוד, ובוודאי לא מלאה: "יֵרֵד". דוד נאלץ לחזור על שאלתו: "הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל?", ושוב מקבל תשובה לקונית קצרה: "יַסְגִּירוּ". קשה שלא להתרשם, שתשובת ה' מבטאת מורת רוח מסוימת. מה הייתה אפוא הבעיה בשאלה בה'?

הגמרא במסכת יומא (עג ע"א) אומרת, שדוד סטה מן הכללים הרגילים בכך ששאל שתי שאלות ברציפות, ואף הן היו שלא על פי הסדר ההגיוני מבחינה כרונולוגית, שכן ראוי היה להקדים את השאלה על ירידת שאול לשאלה על הסגרתו ביד אנשי קעילה:

אין שואלין שני דברים כאחד, ואם שאל - אין מחזירין אלא אחד, ואין מחזירין לו אלא ראשון, שנאמר הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל? וגו' וַיֹּאמֶר ה' יֵרֵד. והא אמרת אין מחזירין אלא ראשון! דוד שאל שלא כסדר, והחזירו לו כסדר. וכיון שידע ששאל שלא כסדר - חזר ושאל כסדר, שנאמר הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה' יַסְגִּירוּ.[12]

ברם, גם דברים אלו אינם מסבירים מדוע שאל דוד מלכתחילה שתי שאלות ברציפות, בייחוד אם הדבר היה בניגוד לנוהל המקובל.

נראה אפוא, שכל אופייה של השאלה בה' בפסוקים אלו נגזר מן ההתרחשות בתחילת הפרק. העובדה שדוד שאל פעמיים בה', ביטאה חוסר בביטחון ובאמונה מספקת אל מול אנשיו היראים. לפיכך, למרות עצם חשיבותן, לא נענו השאלות הנוספות בפנים מאירות. ניתן לתאר את הסיטואציה כדלהלן. דוד שאל תחילה "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ?", מתוך רצון לקבל תשובה לשאלה המרכזית שעניינה אותו, אך לא קיבל כל מענה. מסתבר כי תחילה חשב דוד שהשאלה הייתה בעייתית, שכן היא מניחה עובדה שטרם הוכחה, ועל כן הוא מתקן את השאלה וחוזר שלב אחד לאחור: "הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ?". אלא שגם על שאלה זו לא זכה דוד לתגובה. בשלב זה הבין דוד, כנראה, שהיה פגם בדרכו, שבעטיו לא נענה ה' לשאלותיו, ועל כן הוא מוסיף כעת תפילה: "ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ!". רק לאחר תפילה זו קיבל דוד את התשובה "יֵרֵד", המתייחסת לשאלה האחרונה, ואת המענה "יַסְגִּירוּ" - לשאלה הבסיסית. ואולם, גם תשובות אלו מעידות, בדרך שבה ניתנו, על מורת רוח מסוימת, המבטאת את השיפוט המקראי על טעותו של דוד בפרשה זו.