שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 33
יחזקאל | פרק כ"ג | אהלה ואהליבה | 2
קובץ טקסט
א. עונשה של אהליבה
לאחר ההכרזה הכללית על העונש הצפוי לאהליבה: "וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ" (פס' יח), בא פירוט ארוך של עונש זה:
(כב) לָכֵן אָהֳלִיבָה כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי מֵעִיר אֶת מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ אֵת אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם וַהֲבֵאתִים עָלַיִךְ מִסָּבִיב: (כג) בְּנֵי בָבֶל וְכָל כַּשְׂדִּים פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ[1] כָּל בְּנֵי אַשּׁוּר אוֹתָם בַּחוּרֵי חֶמֶד פַּחוֹת וּסְגָנִים כֻּלָּם שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם: (כד) וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן רֶכֶב וְגַלְגַּל[2] וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב וְנָתַתִּי לִפְנֵיהֶם מִשְׁפָּט וּשְׁפָטוּךְ בְּמִשְׁפְּטֵיהֶם: (כה) וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ[3] וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ: (כו) וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ: (כז) וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: (כח) כִּי כֹה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת בְּיַד אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם: (כט) וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה וְלָקְחוּ כָּל יְגִיעֵךְ[4] וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ: (ל) עָשֹׂה אֵלֶּה לָךְ בִּזְנוֹתֵךְ אַחֲרֵי גוֹיִם עַל אֲשֶׁר נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם:
התוכן מקביל ביסודו של דבר לעונשה של אהלה (פס' ט–י), אלא שהוא מפורט ועסיסי יותר. גם אהליבה תינתן ביד מי שהיו לשעבר מאהביה, והם שיעשו בה שפטים, יפגעו בה ויניחוה מוכה, חבולה וחסרת כול. בדרך זו תושג המטרה: ירושלים לא תוסיף עוד לשאת את עיניה לעמים אלו, ובזה יבוא תיקון גם לחטא המקורי שתואר לעיל בהרחבה: הזנות במצרים (הנזכרת פעמיים בפס' כז). תופעת הזנות, המדינית ("וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם") והרוחנית ("עַל אֲשֶׁר נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם"), עתידה להיבטל, בעקבות הלקח שתלמד ירושלים מניסיון ההסתמכות על הגויים שמסביבה.
הפִּסקה חותמת בפסוק:
(לא) בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ:
פסוק זה נראה כסיכום העונש שבפסקה הקודמת, אך מסתבר שהוא גם פתיחה ליחידת המשנה הבאה, ולא ניתן להבינו אלא לאורה:
(לב) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה תִּהְיֶה[5] לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל:[6] (לג) שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן: (לד) וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי[7] וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי[8] כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (לה) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ:
גם נביאים אחרים השתמשו בדימוי של שתיית כוס כביטוי סמלי לעונש חמור. ישעיהו אומר במבט לאחור: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית" (ישעיהו נ"א, יז), וירמיהו נשלח להשקות את כל הגויים: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ וְנִפְלוּ וְלֹא תָקוּמוּ מִפְּנֵי הַחֶרֶב אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֵיכֶם. וְהָיָה כִּי יְמָאֲנוּ לָקַחַת הַכּוֹס מִיָּדְךָ לִשְׁתּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת שָׁתוֹ תִשְׁתּוּ" (ירמיהו כ"ה, כז–כח).[9] ואולם, נראה שכאן יש לדימוי זה משמעות מיוחדת. שתיית הכוס רומזת לעונש של אישה סוטה: "וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ" (במדבר ה', כז). מכיוון ששתי האחיות בגדו בה', יהיה עונשן הסמלי לשתות כוס של שממה, שתשים אותן "לִצְחֹק וּלְלַעַג", כשם שהסוטה תהיה לאלה בקרב עמה.
ההשוואה בין ירושלים ושומרון באה לביטוי מיוחד במילים "יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ". לשון ייחודית זו היא חזרה על דברי אחיה השילוני בנבואתו לאשת ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל: "וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (מל"א י"ד, ט). אמירת אותן מילים כעת על ממלכת יהודה אכן מסמלת היטב את דבקותה של ירושלים בדרכי שומרון. ביטוי זה מופיע גם בדברי ההודיה של חזקיהו לה' לאחר שהחלים מחוליו ונוספו לו חמש עשרה שנות חיים: "וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי" (ישעיהו ל"ח, יז). חזקיהו מלך יהודה מודה לה' שהשליך 'מאחורי גוו' את חטאיו; אך הינה כעבור זמן לא רב השליכה ממלכת יהודה את ה' מאחורי גווה, ועל כן היא עתידה להיענש.
ב. התועבות של אהלה ואהליבה
לאחר שנדמה כי תם סיפורן של אהלה ואהליבה, בא חלקו השני של הפרק ומתחיל את הסיפור מחדש. כעת מתוארים חטאים שונים של שתי האחיות:
(לו) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן: (לז) כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ[10] וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה: (לח) עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ: (לט) וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי:[11]
בחלקו הראשון של הפרק הודגשה הזנות על שני היבטיה, המדיני והדתי, ואילו כעת נזכרים חטאים שונים: ניאוף, רצח, עבודה זרה, העברת הילדים למולך, טומאת המקדש וחילול שבת. הנביא מדגיש שלמרות כל החטאים הללו, לא נמנע העם מלהמשיך לבוא למקדש, וטוען כנגדם שבבואם כך אל המקדש הם מחללים אותו בעצם נוכחותם שם.
נראה שהיחס בין החלק הראשון של הפרק לבין חלקו השני הוא יחס של גורם ותוצאות: הזנות המדינית והזנות הרוחנית הן שגרמו לעבירות הרבות הללו, הנובעות הן מהשפעת התרבות האלילית הן מערעור המחויבות לברית שבין ה' וישראל, המתבטא בחילול אות הברית – השבת.
כעת הנבואה חוזרת לנושא המרכזי – הזנות עם עמים אחרים – בחידוש היבט אחד: הזנות גם עם עמים רחוקים. כמו בפרק כ"א, גם כאן נקט יחזקאל בלשון קשה ובביטויים עמומים, אך התמונה הכללית ברורה למדיי:
(מ) וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי: (מא) וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ: (מב) וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים [סובאים כתיב] מִמִּדְבָּר[12] וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן:[13] (מג) וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים עַתָּה יִזְנוּ [עת יזנה כתיב] תַזְנוּתֶהָ וָהִיא:[14] (מד) וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ[15] כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה:
הפִּסקה פותחת בלשון הרבים "תִשְׁלַחְנָה", עוברת ללשון יחיד, ומסיימת שוב בלשון רבים. מכאן שהתיאור משותף לשתי האחיות, אך יש בו דגש על אחת מהן במיוחד. מסופר כאן כיצד פיתתה האישה אנשים רחוקים, ששליחים מיוחדים נשלחו להביאם אליה, התייפתה והתקשטה וערכה לאורחים שולחן ועליו "קְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי", כלומר מה שקיבלה מאת ה'. אותה האשמה עצמה מופנית כלפי ירושלים גם בתיאור הזנות של האסופית לעיל ט"ז, יח – "וַתִּקְחִי אֶת בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם" – ומכאן שגם לפנינו הדגש הוא על אהליבה. ומכל מקום, שתי האחיות חטאו באותם חטאים, ושתיהן מכונות בסוף הפִּסקה "אִשֹּׁת הַזִּמָּה".
ג. גזר הדין
בסיומו של פרק קשה זה מתואר משפטן של האחיות וגזר דינן הנורא:
(מה) וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן: (מו) כִּי כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם קָהָל וְנָתֹן אֶתְהֶן לְזַעֲוָה וְלָבַז: (מז) וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ: (מח) וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן הָאָרֶץ וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה: (מט) וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ‑דֹנָי ה':
המשפט עוסק במערכת החטאים הרחבה שתוארה בחלק השני, ובכללה לא רק הזנות הרוחנית והזנות המדינית, אלא גם שפיכות הדמים והניאוף. גזר הדין משלב שתיים ממיתות בית דין, סקילה וחרב, וכן שרפת הבתים. העונש החמור ירתיע את "כָּל הַנָּשִׁים", שאולי הן משל לשארית ישראל, ולכן גם נבואה זו חותמת בחתימה המקובלת בנבואות יחזקאל "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ‑דֹנָי ה' ", המיועדת לנותרים מעם ישראל.
פרק זה מסכם ומחדד את חטאיה של ירושלים, ומציין גם לחטאי שומרון. הסגנון הקשה כל כך, הן בתיאור החטאים הן בתיאור העונשים, הולם את מקומו של הפרק – סמוך לחתימת חלקו הראשון של הספר בסוף הפרק הבא, בהודעה ליחזקאל על בוא הפליט שיבשר כי הוכתה העיר.
[1] מיהם "פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ"? רש"י ורד"ק הציעו שני פירושים.
לפי פירוש אחד, אלו שמות משרות בכירות: " 'פקוד' – כמו 'פקיד'. וכן שוע – שם לנדיב גדול. וכן קוע – שם תאר לשר גדול, אף על פי שלא מצאנו לו חבר במקרא" (רד"ק).
לפי הפירוש השני, אלו שמות עמים קטנים שנלוו על צבא בבל. רש"י ציין לנבואת ירמיהו נ', כא: "עַל הָאָרֶץ מְרָתַיִם עֲלֵה עָלֶיהָ וְאֶל יוֹשְׁבֵי פְּקוֹד חֲרֹב". 'פקוד' הוא אכן אחד השבטים הארמיים הגדולים בבבל, ובתלמוד נזכר כמה פעמים "נהר פקוד", הקרוי על שמו. אשר ל'שוע', ייתכן שאף הוא מופיע כשם של מקום, אלא שהדבר תלוי בהבנת הפסוק הקשה בישעיהו כ"ב, ה: "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַא‑דֹנָי ה' צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר".
[2] הכוונה למרכבות רתומות לסוסים, כמו להלן כ"ו, י: "מִשִּׁפְעַת סוּסָיו יְכַסֵּךְ אֲבָקָם מִקּוֹל פָּרַשׁ וְגַלְגַּל וָרֶכֶב תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ". המילה "הֹצֶן" קשה. רש"י ורד"ק הציעו כמה פירושים, וביניהם: 'חוצן', דהיינו: זרוע, כוח, כמו בפסוק "וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה" (ישעיהו מ"ט, כב). ואולי פירושה: 'סוס', כמו בערבית: חצאן.
[3] זהו עונש אכזרי ביותר, שהיה מקובל במזרח הקדום, במצרים, בחת ובאשור, ראו מקרא לישראל על יחזקאל, עמ' 467.
[4] כקללת התוכחה: "פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ" (דברים כ"ח, לג), ובניגוד לברכת משורר תהילים (קכ"ח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".
[5] "תִּהְיֶה" במשמעות 'תהיי', כעולה מתרגום יונתן ומפירוש המצודות.
[6] מסתבר שהמילים "מִרְבָּה לְהָכִיל" חוזרות אל הכוס "הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה", שיכולה להכיל נוזל רב.
[7] הכוונה לשתייה עד תום, כמי שלאחר שגמר לשתות את היין שבכוס, הוא מוצץ מן החרס את המשקה המועט הספוג בו. "תְּגָרֵמִי" – כמו שמוצצים עצמות (כגון במדבר כ"ד, ח: "וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ"). תיאור דומה יש בתהילים ע"ה, ט: "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ".
[8] הכוונה לפגיעה עצמית בגוף כביטוי לאבל ויגון עמוק, מעין מה שאסרה התורה: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא י"ט, כח).
[9] וכן באיכה ד', כא: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי".
[10] המילה "נִאֵפוּ" חוזרת בפסוק פעמיים, ונראה שבפעם הראשונה הכוונה לניאוף ממש, כלומר לעבירות של עריות, ובפעם השנייה הכוונה לעבודה זרה, כמו בדימוי הזנות בחלק הראשון של הפרק. ונראה ששינה הנביא ותיאר כאן גם את הזנות הרוחנית בשורש נא"ף, ולא בשורש זנ"ה כמו בחלק הראשון, על מנת להשוות בין עבירות העריות והעבודה הזרה.
[11] את הקביעה "כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי" ניתן להבין בשתי דרכים: או שעשו את העבירות הנזכרות גם בתוך הבית; או שזהו פסוק סיכום לפִּסקה, הזועק את קבילת ה' על חילול ביתו.
[12] כל המחצית הראשונה של הפסוק קשה להבנה. ככלל, מדובר על אנשים רבים שמגיעים לאישה. אשר למילים "מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר", רד"ק פירש שהכוונה לאנשי סבא – עם מצאצאי כוש (בראשית י', ז; וראו גם ישעיהו מ"ה, יד, "יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ") – שיגיעו מן המדבר (אם על מנת לזנות עם האישה ואם כעבדים לשרת את האורחים). ואולי "סָבָאִים" הם משקאות משכרים, כמו בישעיהו א', כב: "סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם".
[13] כלומר האנשים הרבים שבאו לאחיות נתנו עליהן את הצמידים והעטרת; או שהאחיות הן ששמו על עצמן את התכשיטים, כפי שפירש רש"י.
[14] פסוק סתום. רש"י פירש: "אמר לי לבי על זו שבלתה והזקינה בנאופים: מעתה שהזקינה, יזנו תזנותיה ממנה ותצא תאות זנותה מלבה ותחזור בה. והרי היא עודנה בזנוניה כאשר בתחילה". ואולי יש במילה "בָּלָה" משום לשון נופל על לשון 'אהליבה'.
[15] הנושא סתמי, כלומר כל מי שחפץ בא אליה כבוא אל אישה זונה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)