פרק כה - פרשת נבל הכרמלי (א)

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ה / פרשת נבל הכרמלי (חלק א)

א. וַיָּמָת שְׁמוּאֵל

פרשת נבל הכרמלי היא פרשה מסועפת ומורכבת מכמה בחינות, שעליהן ננסה לעמוד בע"ה בשיעורים לפרק זה. תחילה נדון בפסוק הראשון בפרק, שספק אם יש לראותו כחלק מן הפרשה כולה:

(א) וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן:[1]

המפרשים ניסו לעמוד על הקשר שבין מותו של שמואל לבין רצף האירועים. רד"ק ראה בכך סיום לפרק הקודם - שלאחר שהודה שאול "הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, כ), הושלמה נבואתו של שמואל. מצודת דוד, לעומת זאת, קשר בין שני חלקי הפסוק, וכתב שדוד חשש שמא בין הבאים להספיד את שמואל יהיו אנשים מתומכי שאול, שיעברו באזור עין גדי, ולכן הרחיק למדבר פארן.[2]

אמנם ייתכן שהפסוק קשור גם לסיפור נבל. אלא שכדי להבין את הקשר האפשרי בין סיפור מותו של שמואל לפרשת נבל, יש לעמוד תחילה על משמעותה של פרשה זו.

ב. דמותו של נבל

במצג לפרשה מתאר המקרא בשני פסוקים את נבל ואת משפחתו:

(ב) וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ[3] בַכַּרְמֶל[4] וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל: (ג) וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל[5] וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי:[6]

כבר בתחילת הפרק מתוארות שתי הדמויות המרכזיות בו באופן שונה לחלוטין: מצד אחד, דמותו הקשה של נבל; ומצד שני - אביגיל אשתו, המתוארת בהיבטים חיוביים בלבד. אין ספק, שכוונת המקרא לדון באופן שלילי את נבל ואת צורת התנהגותו בהמשך הפרק.

דוד שומע על אירוע הגז החגיגי אצל נבל,[7] והוא שולח את נעריו לשם:

(ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם: (ו) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי[8] וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם: (ז) וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל: (ח) שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד:

פנייתו של דוד מוצגת בנימוס רב. הוא פותח בברכת שלום מפורטת, ואחר כך מציג את העובדות ומתאר את הסיוע שהעניקו הוא ואנשיו לרועים של נבל, ומוסיף כי סיוע זה אף ניתן להוכחה - "שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ!". והוא מסיים בבקשה בלשון צנועה ורכה: "תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד". ברם, בקשה זו נדחית בתקיפות ובגסות על ידי נבל:

(ט) וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ:[9] (י) וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי[10] הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו:[11] (יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?!

הלשון הגסה שבה נוקט נבל, בצירוף הידע המוקדם שלנו על היותו "קשה ורע מעללים", מטים אותנו לטובתו של דוד. אך השאלה ראויה להישאל: בסופו של דבר, האם לא צדק נבל? האומנם היה בסיס לבקשתו של דוד לקבל אוכל מחגיגות הגז של נבל?

התשובה לכך ניתנת מפי דמות הרקע שבפרשה - הנער ששמע את דברי נבל, ופנה לאביגיל:

(יד) וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם:[12] (טו) וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה: (טז) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן:

המילים המודגשות הן חזרה של הנער על הדברים שאמר דוד לנבל, ועצם העובדה שהוא מאשר אותם, מוכיחה את צדקת דבריו של דוד. יתרה מזאת, הנער מוסיף דברים שדוד לא הזכיר, על היות אנשי דוד חומת מגן לנעריו של נבל. דוד אכן ביקש מנבל שישאל את נעריו, ולוּ נהג נבל כך, שוב לא יכול היה לומר "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי". אנשיו של נבל נהנו מסיועם של אנשי דוד, ומהתנהגותם הבינו אנשי דוד כי יקבלו, בסופו של דבר, תמורה הוגנת לסיוע זה.[13]

התכחשותו של נבל לאנשי דוד הייתה אפוא מעשה נבלה, בדיוק כפי שדרשה אביגיל את שמו: "נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ" (פס' כה). ראוי להדגיש, שמשמעות המילה "נבל" היא 'כפוי טובה', כאמור בשירת האזינו "הֲלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים ל"ב, ו), וכבר כתב רמב"ן שם:

ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל... ולכך אמרו על נבל הכרמלי 'כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו', כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו.

ייתכן, שמבחינה חוקית פורמלית לא היה נבל מחויב לשלם לדוד, ולוּ תבעו דוד בבית דין, אפשר שהיה יוצא זכאי. אך למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, מקבל מעשהו של נבל משמעות חמורה במיוחד, בשל חוסר המוסריות שיש בהתעלמות זו. אכן, ראוי היה איש רע מעללים זה לסופו, האמור בסוף הפרשה:

(לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת:

מותו של נבל מהווה גמול למעשה הנבלה שלו, אשר היווה, מן הסתם, את ה'מכה בפטיש' של סאת עוונותיו. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא ל ע"ב), ולא חרב ביתו של נבל אלא על שלא ראה עצמו מחויב לתביעות מוסריות, אף אם אין הן בהכרח בנות תביעה בדין תורה.

ג. בין נבל ללבן

את שיפוטו השלילי על אישיותו של נבל מביע המקרא בדרך נוספת: על ידי הקבלה בין יחסיהם של דוד ונבל לבין מערכת יחסים אחרת שבין בעל בית עשיר לבין פועל - פרשת יעקב ולבן. נעמוד תחילה על נקודות ההקבלה שבין שתי הפרשיות:

א. בשני המקרים שומר אדם (יעקב/דוד) במסירות רבה על צאנו של אחר (לבן/נבל):

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה (בראשית ל"א, מ);

חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם (שמ"א כ"ה, טז).

ב. בשני המקרים מדגיש השומר המסור את העובדה שהצאן נשאר שלם, ללא חיסרון:

רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ... (בראשית ל"א, לח-לט);

לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה (שמ"א כ"ה, ז).

ג. בשני המקרים מתלונן השומר על בעל הצאן שקיפח את שכרו:

וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְֹכֻּרְתִּי עֲשֶֹרֶת מֹנִים (בראשית ל"א, מא);

וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה (שמ"א כ"ה, כא).

ד. שני הסכסוכים מגיעים לשיאם בשעת גזיזת הצאן:

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא (בראשית ל"א, יט-כ);

וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ. וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָֹרָה נְעָרִים... (שמ"א כ"ה, ד-ה).

ה. בשני המקרים מתערב הקב"ה בסכסוך לאחר עשרה ימים:

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים... וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה...
(בראשית ל"א, כב-כד);

וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת
(שמ"א כ"ה, לח).

יצוין, שחז"ל עמדו על הקבלה זו שבין נבל ללבן בכמה מקומות:

'עַל מוּת לַבֵּן' - על מיתת נבל, כאותיות לבן כן אותיות נבל. ולמה כתיב 'לַבֵּן' ולא 'נבל'? שהוא דומה במעשיו ללבן
(מדרש תהילים מזמור ט' אות יז, מהד' בובר עמ' מו).

אמר ר' יודן בשם ר' סימון: הוא נבל הוא לבן, אתוהי דדין כאתוהי דדין, מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי (מדרש תהילים מזמור י"ד אות ג, מהד' בובר עמ' נז).[14]

הקבלה זו מחדדת, בין היֶתר, את הנקודה עליה עמדנו לעיל. לכאורה יש הבדל משמעותי בין נבל ללבן: לבן היה חייב לשלם ליעקב, שהרי יעקב היה שכירו, על פי הסכם מפורש בין שני הצדדים - ובניגוד לנבל, שלכאורה לא היה מחויב דבר לדוד. ברם, דווקא הקבלה זו מלמדת, שלא הייתה הצדקה מוסרית להתנהגותו של נבל, ומערכת היחסים שנוצרה בין דוד ואנשיו לבין אנשיו של נבל הייתה אמורה להיות מחייבת לא פחות משכירות מפורשת. התעלמות ממחויבות זו הִנָּהּ בגדר מעשה רמאות: "מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי".

עסקנו בשיעורנו בהתנהגותו של נבל, אך טרם נגענו בהתנהגותו של דוד בפרשה. על התנהגות זו, לצדדיה המורכבים, נעמוד בע"ה בשיעור הבא.



[1] על פי המסורה, פסוק זה הוא פרשייה בפני עצמה, שאינה קשורה מהותית לפרק שלפניה או למה שלאחריה.

[2] פירוש זה קשה מבחינה גאוגרפית, ואכמ"ל.

[3] הכוונה לעבודה חקלאית ולמקנה, כמו בשמות כ"ג, טז "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", או בשופטים י"ט, טז "וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב".

[4] רד"ק מעלה שתי אפשרויות בהבנת המילה: א. "מקום שהוא עבוד בזריעה ובאילנות", כמשמעות המילה בכמה מקומות (כגון בישעיהו ל"ב, טו, "וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב"); ב. שם מקום, שאכן סמוך היה למעון, כאמור ביהושע ט"ו, נה "מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה".

[5] השם "נבל" נראה תמוה. ברור שאין משמעותו כזו שנתנה לו אביגיל בהמשך - "כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ" (פס' כה) - שכן המקרא אינו נוהג לכנות את הדמויות שבו בשמות טיפולוגיים. וכנראה משמעותו המקורית של השם היא חכם, אציל (כמשמעות השם הערבי נַבִּיל).

[6] למילה זו הוצעו פרשנויות שונות, חלקן על דרך הפשט וחלקן דרשניות. רש"י פירש על דרך הפשט, שנבל היה מצאצאי כלב (ומקורו במדרש שמואל); מצודת דוד כתב שהכוונה לכלב בן יפונה, אך ייתכן שהכוונה דווקא לכלב בן חצרון, המכונה גם כְּלוּבַי (דה"א ב', ט), שבין צאצאיו היה גם מעון (שם, מב-מה). פירוש דרשני יותר הציע רלב"ג: "שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים, ששונאים בני מינם וינבחו להם בבואם אצלם ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית, ואף על פי שלא יגרע ממאכלם דבר, וזה ממה שיורה כי רוע נבל היה בענין הכילות" (ולפי פירוש זה, יש משמעות מיוחדת לדברי דוד להלן כב - "אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר"). ועיין רד"ק.

[7] אירועי הגז היו מלווים בחגיגות ובשמחה, כפי שנראה גם מפרקנו, המזכיר "יום טוב" (פס' ח) ו"משתה... כמשתה המלך" (פס' לו). על החגיגיות שליוותה יום זה ניתן ללמוד גם מפרשת אבשלום ואמנון (עיין שמ"ב י"ג, כג-כח).

[8] אף שביטוי זה מקובל מאוד, משמעותו סתומה במקצת, והמפרשים העלו כיוונים שונים בהבנתו. על דרך הפשט נראה כפירושו של רד"ק: "כזה הטוב יהיה לך כל ימי חייך".

[9] המילה "וינוחו" מפתיעה למדיי. רש"י פירש, כי אף שהיו יגעים מן הדרך, מכל מקום הזדרזו לומר את דברי דוד, ורק אחר כך נחו. בפירוש זה יש קושי, שכן מתגובתו הקשה של נבל, לא נראה שהיו להם זמן ומקום לנוח בביתו. רד"ק הציע כי כוונת הכתוב שהם פסקו מלדבר עד ששמעו את תשובת נבל, אך גם לפירושו קשה, שאם כן, מה מוסיפה מילה זו - הלוא ודאי שבסיום דבריהם פסקו מלדבר! רלב"ג הציע שסדר הדברים הפוך - מתוך היכרותם עם אישיותו השלילית של נבל, "לא דברו אליו אלו הדברים תכף בואם, אבל נחו והמתינו העת הראוי לדבר לו מזה, ואז דברו אליו ככל הדברים האלה שסדר דוד בפיהם, שהיה בהם מפיוס הלב הרבה"; ומובן, שגם בפירוש זה יש דוחק, שהרי המילה "וַיָּנוּחוּ" באה לאחר דבריהם, ולא לפניהם.

[10] כבר עמדנו בעבר על כך שהשימוש בשם האב בלבד ("בן ישי") מבטא זלזול, ועיין לעיל כ', כז, ל, לא; כ"ב, ז, ח, ט, יג.

[11] גם ביטוי זה מהווה זלזול חריף וגס בדמותו של דוד. דוד הושיע את ישראל מיד גלית, הושיע את יושבי קעילה, והיה מוכר ואהוב על העם כולו - "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" (י"ח, טז). לוּ לפחות התייחס נבל לדוד בחומרה מתוך נאמנות לשאול המלך, כי אז ניתן היה ללמד עליו זכות. אך נבל אינו מתייחס לפן זה (ומסתבר שכאיש יהודה, לא הייתה לו תחושת נאמנות מיוחדת כלפי שאול), אלא מביע זלזול בדוד, תוך רמיזה למצוקה בה הוא מצוי, ומבלי להתייחס למציאות הקשה שאליה נקלע דוד שלא באשמתו.

[12] גם ביטוי זה קשה. מן ההקשר ברור כי הכוונה שהוא התייחס אליהם בגסות וסילק אותם, אך המפרשים הציעו כיוונים שונים בהבנת הפועל "ויעט": לשון הברחה, גערה, התנפלות וכדומה.

[13] כך גם נראה מתגובתו של דוד לאחר ששמע על דברי נבל: "וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (פס' כא). דוד מציין גם כאן את השמירה המיוחדת שהעניק לאנשיו של נבל, ואת הציפייה לקבל תמורה על סיוע זה. את המילים "לשקר שמרתי..." ניתן להבין במשמע 'לשווא שמרתי', אך ייתכן גם שהכוונה לשקר כפשוטו, כלומר: שהשמירה הייתה על בסיס הבטחה, מפורשת או מרומזת, שדוד יקבל תמורה, ולבסוף התברר שהבטחה זו הייתה שקר.

[14] ההקבלה שבין לבן לנבל מבוססת, בין היתר, על הכתיב ההפוך של שני השמות, וכבר מצינו בתורה מדרשי שמות המבוססים על המילה ההפוכה, כגון: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו', ח); "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ל"ח, ז).