פרק כ"ו / חורבן צור

  • הרב אמנון בזק
א. פתיחה
פרקים כ"ו–כ"ח מהווים יחידה של נבואות על ממלכת צור. אריכות הדברים על ממלכה זו ייחודי ליחזקאל, ונביאים אחרים לא הרבו לעסוק בה.[1] כפי שנראה, גם צור שמחה במפלתה של ירושלים, ולכן נסמכו הנבואות עליה לנבואות הפרק הקודם, העוסקות בעמים אחרים ששמחו במפלה זו.
ממלכת צור היא ממלכה ייחודית: לא הייתה זו אימפריה המשתרעת על פני שטחים נרחבים, אלא אי קטן, מרחק כמה מאות מטרים מחופי לבנון.[2] מול האי שכנה צור היבשתית, שבתקופות שונות סיפקה ליושבי האי מים וצרכים אחרים. על פי ספרות יוון, צור הייתה ממלכה קדומה מאוד, ואכן היא נזכרת כבר בכתבי המארות שמסוף המאה הי"ט ותחילת המאה הי"ח לפנה"ס. עוצמתה הגדולה של צור נבעה מהיותה מעצמת מסחר עם צי אוניות מפותח.
שלא כעמים שהוזכרו בפרק הקודם, קיימה צור בדרך כלל יחסי ידידות עם ישראל. דוד הסתייע באנשי חירם מלך צור לבנות את ביתו (שמ"ב ה', יא), ולשלמה הייתה עימו מערכת יחסים ענפה, שכללה סיוע משמעותי לבניית בית המקדש, ברית והסכמי מסחר (מל"א ה', טז–כו), והתפתחה גם לסחר ימי משותף (שם ט', כו–כח).[3] המקרא אינו מספר על מאבקים ומלחמות בין ישראל לבין ממלכת צור, ועל כן החשבת צור בין השמחים במפלתה של ירושלים, כמו האויבים הוותיקים של ישראל שנמנו בפרק הקודם, מפתיעה במקצת. על הסיבה לשמחתה של צור נעמוד להלן.
בפרקנו ארבע נבואות על צור, ובהן היבטים שונים במפלה הצפויה לה.
 
ב. החטא ועונשו
הנבואה הראשונה פותחת בתיאור חטאה של צור בשמחתה על חורבן ירושלים:
(א) וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ[4] הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים[5] נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה:
שמחתה של צור מתוארת באופן שונה משמחת העמים שבפרק הקודם. אומנם גם צור אמרה "האח", כמו בני עמון, אך הנימוק שונה לחלוטין: אין כאן שמחה לאיד או טענות תאולוגיות כלשהן, ובוודאי לא נקמה, אלא אינטרס כלכלי מובהק. ירושלים נחשבה "דַּלְתוֹת הָעַמִּים", כלומר עיר "שהיו נכנסים ויוצאים בה הסוחרים בסחורתם מכל העמים" (רד"ק), ולפיכך עם חורבנה, צור עשויה לתפוס את מקומה: "נָסֵבָּה אֵלָי" – "מעתה הוסבה סחורות העמים אלי"; "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" – "אתמלא אני מן העיר ירושלים החרבה". צור איננה חשה צער כלשהו על חורבנה של ממלכה שהייתה עימה בקשרי ידידות; החשיבה שלה מוּנעת כל כולה מאינטרסים צרים. אכן, צור מעולם לא הייתה אויבת לישראל, אך היא מתגלה כידידה בוגדנית, המבקשת להרוויח מחורבנה של חברתה.
אל מול צורת החשיבה המכוערת של צור, מובא מייד העונש הצפוי לה:
(ג) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו: (ד) וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ וְסִחֵיתִי[6] עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע: (ה) מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וְהָיְתָה לְבַז לַגּוֹיִם: (ו) וּבְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה[7] בַּחֶרֶב תֵּהָרַגְנָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
עונשה של צור מובן היטב. הממלכה השוכנת על אי, שלא הסתפקה במסחר שלה וביקשה לנצל את חורבן ירושלים, "דַּלְתוֹת הָעַמִּים", ליצירת קשרים חדשים, אכן תזכה לביקורם של עמים, אך הללו לא יבואו לפתח איתה קשרי מסחר, כי אם להחריבה. צור תהפוך לאי שומם וצחיח, שדייגים ישטחו עליו את רשתותיהם, "וְהָיְתָה לְבַז לַגּוֹיִם".
 
ג. עליית נבוכדנאצר
הפסוקים הקודמים תיארו את מפלתה של צור, והתמקדו בהפיכתה לסלע צחיח ושומם. הפסוקים הבאים, המהווים יחידה בפני עצמה, שבים ומתארים את מפלתה של צור, אך הפעם הדגש המרכזי הוא בתיאור הססגוני של האויב ודרכי מלחמתו. גם תיאור החורבן עצמו מפורט יותר:
(ז) כִּי כֹה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר[8] מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן מֶלֶךְ מְלָכִים[9] בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וְקָהָל וְעַם רָב: (ח) בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יַהֲרֹג[10] וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה[11] וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה:[12] (ט) וּמְחִי קָבָלּוֹ[13] יִתֵּן בְּחֹמוֹתָיִךְ וּמִגְדְּלֹתַיִךְ יִתֹּץ בְּחַרְבוֹתָיו: (י) מִשִּׁפְעַת סוּסָיו יְכַסֵּךְ אֲבָקָם מִקּוֹל פָּרַשׁ וְגַלְגַּל וָרֶכֶב תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹתַיִךְ בְּבֹאוֹ בִּשְׁעָרַיִךְ כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה: (יא) בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת כָּל חוּצוֹתָיִךְ עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד: (יב) וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ: (יג) וְהִשְׁבַּתִּי הֲמוֹן שִׁירָיִךְ וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ לֹא יִשָּׁמַע עוֹד: (יד) וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
התיאור המפורט מונה שלושה שלבים בכיבוש העיר: המצור על חומות העיר ומגדליה עד להתמוטטותם; פריצת המון הסוסים והרכב אל תוך העיר; ולבסוף – מכת ההרג, הביזה וההרס שתונחת על העיר, עד לחורבנה המוחלט.
הבעיה המרכזית בנבואה זו איננה בהבנתה, אלא בשאלת מידת התגשמותה. על פי הידוע לנו, נבוכדנאצר לא החריב את צור. אומנם יוסף בן מתתיהו מתאר (קדמוניות היהודים י, יא, א) את המצור הממושך של בבל על צור, שהתרחש בין השנים 585–571 לפנה"ס, אך המצור לא הסתיים בחורבנה של צור, ואף לא בכיבושה המלא. נבואה זו התגשמה רק בזמן מאוחר יותר, בימי אלכסנדר מוקדון, שאכן שפך על צור סוללה וחיבר אותה אל היבשה, וכך הצליח לכובשה.
כיצד יש להבין תופעה זו? מדוע לא התממשה נבואתו של יחזקאל במלואה? על שאלה זו עמד כבר אברבנאל, שהכיר את הידיעות ההיסטוריות על צור. לדעתו, הנבואה לא קבעה שהחורבן כולו יתממש אך ורק בידי נבוכדנאצר. אכן, נבוכדנאצר הנחיל לצור מפלה רבתי, אך "אחרי שנפלה ביד נבוכדנאצר נתישבה העיר בתוך הים, וכבר שבה למעלתה וכבודה, עד שבא אלכסנדרוס מוקדון עליה והחריבה פעם שנית ואז היתה חרבנה החלטית וכוללת לפי שנכנסה הים בה וכל חומותיה ובתיה טובעו בים". תורף דבריו, שחורבן צור היה תהליך ארוך, ונבוכדנאצר רק התחיל אותו.
ואולם, במקום אחר בספרנו יש רמז שיחזקאל עצמו שינה את נבואתו. לקמן כ"ט, יח נאמר: "נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ". הפסוק מתאר את המאמצים הרבים שהושקעו במצור על צור, אך לא הניבו פירות ולא זכו ל'שכר'. במקום ההצלחה בצור הובטחה שם (פס' יט) לנבוכדנאצר הצלחה במקום אחר: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ". על הכישלון במצור על צור יפוצה נבוכדנאצר בהצלחה במאבקו מול מצרים.
ניתן אפוא להניח, שאנשי צור היו ראויים שנבואת החורבן עליהם לא תתממש במלואה, וביצועה בפועל יתעכב במשך שנים רבות. אין בכך כל סתירה לרעיון הנבואה, שהרי כבר הנביא ירמיהו עמד על האפשרות לשינוי בנבואת חורבן אם תישא פרי: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו י"ח, ז–ח; וראו רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד). יחסי הידידות של אנשי צור עם ישראל תרמו, כנראה, אף הם להקלה, לפי שעה לפחות, בביצוע העונש שנגזר עליהם בנבואה, ולעת עתה היא שימשה בעיקר כאזהרה מפני השמחה על הפוטנציאל הכלכלי שפתחה עבורם מפלתם של ישראל.
 
ד. תגובת יושבי האיים על מפלתה של צור
הנבואה הבאה נועדה להעצים את תחושת חורבנה של צור באמצעות תיאור התגובות של בני האיים על מפלה זו:
(טו) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לְצוֹר הֲלֹא מִקּוֹל מַפַּלְתֵּךְ בֶּאֱנֹק חָלָל בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ יִרְעֲשׁוּ הָאִיִּים: (טז) וְיָרְדוּ מֵעַל כִּסְאוֹתָם כֹּל נְשִׂיאֵי הַיָּם וְהֵסִירוּ אֶת מְעִילֵיהֶם וְאֶת בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ[14] עַל הָאָרֶץ יֵשֵׁבוּ וְחָרְדוּ לִרְגָעִים[15] וְשָׁמְמוּ עָלָיִךְ: (יז) וְנָשְׂאוּ עָלַיִךְ קִינָה וְאָמְרוּ לָךְ אֵיךְ אָבַדְתְּ נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ: (יח) עַתָּה יֶחְרְדוּ הָאִיִּן[16] יוֹם מַפַּלְתֵּךְ וְנִבְהֲלוּ הָאִיִּים אֲשֶׁר בַּיָּם מִצֵּאתֵךְ:
תיאור הקינה הוא אמצעי ספרותי להמחשת המפלה. לא רק את החורבן עצמו רואה הנביא לנגד עיניו; הוא אף מרחיק לראות כיצד יגיבו אחרים על מה שיקרה.
בני האיים מסמלים את העמים הרבים שבאו במגע עם צור במסחרם. הידיעות על מפלתה של צור מגיעות לאוזניהם, והנביא מספר בלשון ציורית כאילו יושבי האיים ישמעו את קול זעקתם של הנופלים בחרב. לאחר מכן הוא מייחס ליושבי האיים סדרה של פעולות המבטאות אבל ותדהמה, ומשלבות שתי תגובות: אבל וצער על מפלתה של צור מצד אחד, ומצד שני פחד וחרדה, כנראה מחשש שמא ייפול בחלקם גורל דומה. בדרך זו מושגת אפוא מטרה נוספת: העמים האחרים כבר יחששו לנהוג כדרך שנהגו אנשי צור.
 
ה. וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם
לסיום באה נבואה קצרה ומסכמת את מה שנאמר עד כה:
(יט) כִּי כֹה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' בְּתִתִּי אֹתָךְ עִיר נֶחֱרֶבֶת כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא נוֹשָׁבוּ בְּהַעֲלוֹת עָלַיִךְ אֶת תְּהוֹם וְכִסּוּךְ הַמַּיִם הָרַבִּים:[17] (כ) וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת[18] יוֹרְדֵי בוֹר אֶל עַם עוֹלָם[19] וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת[20] כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר לְמַעַן לֹא תֵשֵׁבִי וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים:[21] (כא) בַּלָּהוֹת[22] אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
לאחר שכל נבואות הפורענות תתגשמנה, תתמוטט ממלכת צור, תצטרף ליושבי השאול ולא תימצא עוד לעולם.
 
[1]   ישעיהו ייחד לצור נבואה של פרק אחד (פרק כ"ג), ועמוס ייחד לה שני פסוקים בתוך נבואות 'על שלושה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו' הקצרות שלו (עמוס א', ט–י). מלבד זאת היא מוזכרת עם עמים אחרים גם בירמיהו כ"ה, כב; כ"ז, ג; מ"ז, ד; יואל ד', ד; זכריה ט', ג–ד.
[2]   רק בימי אלכסנדר מוקדון חובר האי בסוללה לחוף, וכך נעשתה צור אחת מערי לבנון. על צור ראו בין היתר ה"י קצנשטיין, הערך 'צור', אנציקלופדיה מקראית ו, ירושלים תשמ"א, טורים 698–707.
[3]   אומנם התעוררה ביניהם מידה של מתיחות לאחר שערים שנתן שלמה לחירם, מכוח הסכם ביניהם, לא ישרו בעיני חירם (שם, יא–יג), אך מסוף אותו פרק נראה שהם התגברו על המתיחות, והיחסים שבו לתקנם.
[4]   זוהי הנבואה הראשונה בקובץ הנבואות על העמים שיש בה תאריך, והיא מאוחרת לנבואה האחרונה בקובץ נבואות הפורענות על ישראל, שנאמרה "בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (כ"ד, א). בשלב זה, אם כן, טרם הופר הסדר הכרונולוגי של הנבואות בספר.
     התאריך כאן איננו כולל חודש. מאחר שבשנה זו ממש נחרבה העיר (ראו מל"ב כ"ה, ב), יש מקום לומר שהנבואה נאמרה לאחר החורבן. רד"ק כתב שהיא נאמרה בתחילת חודש אב, כלומר ימים אחדים לפני החורבן.
יש לציין שבכל הנבואות עד עתה היה התאריך בחמישה לחודש (א', א–ב; ח', א) או בעשור לחודש (כ', א; כ"ד, א). ונראה שהנבואות על העמים ניתנו במכוון בימים אחרים בחודש.
[5]   לכאורה אין התאמה בין המילה "נִשְׁבְּרָה", לשון נסתרת, למילים "דַּלְתוֹת הָעַמִּים", לשון רבות. ניתן להתמודד עם קושי זה בשני דרכים: או שהביטוי "דַּלְתוֹת הָעַמִּים" נעשה כינוי לירושלים, ולכן ניתן לדבר עליו בלשון נקבה; או שהמילה "נִשְׁבְּרָה" באה בצורת נסתרות (גוף שלישי רבות) קדומה, המקבילה ל'נשברו'.
ההבדל בין צורת העבר הקדומה של הפועל בנסתרות (-ָה) לבין הצורה המוכרת (-וּ), שאינה מבחינה בין זכרים לנקבות, משתקף בקרי ובכתיב בכמה מקומות במקרא, לדוגמה: "כִּי נִשְׁבְּרוּ [נשברה כתיב] אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר" (מל"א כ"ב, מט; ובדומה לזה ראו דברים כ"א, ז; ירמיהו ב', טו; כ"ב, ו; ועוד). ויש שנתקיימה הצורה הקדומה גם בקרי, כמו בפסוק שלפנינו, וכמו: "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מ"ט, כב, וראו חזקוני שם); "וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת" (שמ"א ד', טו); ועוד. להרחבה ראו מ' זיידל, חקרי לשון, ירושלים תשמ"ו, עמ' 3–6.
[6]   מלשון הסרה, סחיפה, עקירה, כמו: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' " (משלי ט"ו, כה).
[7]   כלומר "הכפרים המשועבדות לה סביבותיה" (רש"י), כמו לעיל ט"ז, מו: "שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ... סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ". מסתבר שהכוונה לערי החוף שהיו כפופות לממלכת צור.
[8]   זהו האזכור הראשון של מלך בבל בשמו מתוך ארבעה שיש בספרנו, ובכל הארבעה השם נכתב 'נבוכדראצר' (ולא 'נבוכדנאצר', כמו במקומות אחרים בתנ"ך; בספר ירמיהו משמשות שתי הצורות).
[9]   כינוי זה הוא תרגום מילולי של תואר המלכות האכדי, ונבוכדנאצר מכונה בו גם בדניאל ב', לז: "מֶלֶךְ מַלְכַיָּא" (בעזרא ז', יב מכונה כך ארתחשסתא). וייתכן שחז"ל כינו את הקב"ה 'מלך מלכי המלכים' ולא 'מלך המלכים' על מנת להבדיל מן התואר הזה.
[10]  ראו לעיל פס' ו ובהערה שם. ודוק: בפס' ו הריגת 'בנותיה' של צור בחרב משלימה את חורבנה, ואילו כאן היא הפתיחה לו. ואולי הנבואה הקודמת רומזת לאפשרות של התקפה מן הים – "כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו" (פס' ג) – שתתחיל בצור עצמה, ורק לאחר הכרעתה תושלם המערכה בהחרבת בנותיה שביבשה. ההתקפה של נבוכדנאצר, לעומת זאת, צפויה לבוא מכיוון היבשה, ולכן היא תיפתח בהשמדת מושבות החוף, ורק לאחר מכן תפנה למצור על האי.
[11]  על כלי המצור דייק וסוללה עמדנו לעיל ד', ב.
[12]  'צינה' היא מגן בגובה קומתו של אדם. המפרשים הבינו שהמשפט חסר: "רוצה לומר: אנשים לבושי צנה" (מצודת דוד; וראו תרגום יונתן ורש"י; ועיינו עוד לעיל כ"ג, כד ובמפרשים שם). אך מאחר שכאן הצינה מצטרפת לדייק ולסוללה, נראה יותר שהכוונה למעין חומת מגן נמוכה, בגובה של צינה, שתקיף את העיר ותגן על החיילים הצרים מפני חיצים.
[13]  ביטוי קשה. מסתבר שהמילה "מְחִי" היא מלשון מכה, כמו לעיל כ"ה, ו: "יַעַן מַחְאֲךָ יָד". אך מהו "קָבָלּוֹ", שאת מכתו ייתן נבוכדנאצר בחומות צור? רש"י, רד"ק ובעל המצודות פירשו על פי הארמית ש'קבל' היינו 'כנגד', והכוונה לבליסטרה: "שם כלי מלחמה עשויה לזרוק בה אבנים להכות בחומה כנגדה" (מצודת ציון). ובעולם התנ"ך (עמ' 121) הוצע, על פי האכדית, לפרש 'קבלו' במשמעות 'מלחמה', כלומר נבוכדנאצר ייתן את מכת מלחמתו בחומות העיר.
[14]  יש כאן מטפורה מעניינת: לאחר "וְהֵסִירוּ אֶת מְעִילֵיהֶם וְאֶת בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשֹׁטוּ", היה ההמשך הצפוי לבישת בגדי אבל, כמו שק ואפר (ראו למשל יונה ג', ו ואסתר ד', א); אך במקום זאת נאמר "חֲרָדוֹת יִלְבָּשׁוּ", כלומר במקום בגדים פיזיים מתואר 'לבוש' של רגשות.
[15]  "לִרְגָעִים" היינו 'בכל רגע', כמו "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז', יח).
[16]  "הָאִיִּן"="הָאִיִּים". ואולי נועד הכתיב השונה לגוון את התקבולת שבפסוק. את חילופי האותיות הסופיות בצורת הריבוי של השם מצאנו כבר לעיל ד', ט: "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים", וראו גם משלי ל"א, ג: "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין".
[17]  מסתבר שאין הכוונה לתופעה טבעית, אלא זהו דימוי, כמו לעיל פס' ג: "וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו". אומנם מדברי האברבנאל שהובאו לעיל משמע שהבין את המילים האלה כפשוטן.
[18]  את=עִם, כמו במקומות רבים במקרא.
[19]  כלומר צור תרד לשאול ותצטרף לשאר המתים. ראו תהילים ל', ד: "ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר". "עַם עוֹלָם" הם המתים, הנמצאים בשאול לעולם, כמו בפסוק "הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם" (שם קמ"ג, ג).
[20]  גם זה כינוי לשאול, כמו: "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר... בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר... שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת" (תהילים פ"ח, ה–ז).
[21]  ביטוי קשה. רש"י פירש: "ואתן התפארת בירושלים". אפשרות אחרת היא שעם ירידת צור לשאול, תעבור תפארתה למקום אחר בארץ החיים. ואולי יש לפרש "וְנָתַתִּי" כלשון נוכחת (כמו בכתיב לעיל ט"ז, יח), ושיעור הכתוב: 'למען לא תשבי [ולא] תיתני צבי בארץ החיים' (עולם התנ"ך).
[22]  "כמו 'בהלות', ענין בעתה וכליון" (רד"ק). ורש"י פירש: "שדים" (פירושיו לתהילים ע"ג, יט ואיוב י"ח, יא; וראו גם פירושו כאן).