פרק כח - שאול בעין דור (א)

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ח / שאול בעין דור (חלק א)

א. המצג

פרק כ"ח מתאר את השלב האחרון בהידרדרותו של שאול המלך, ערב צאתו אל הקרב האחרון. בפרק שוררת אווירה קודרת, ויש בו דרמה אשר הציתה את דמיונם של משוררים וסופרים. בשיעורים הקרובים נבחן את הפרק, וננסה לעמוד על המסרים שמבקש המקרא להעביר דרכו.

בפתח הסיפור, בפס' ג,[1] מובא מצג, המציין שתי עובדות[2] החשובות להבנת האירועים שבפרק:

(1) וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ[3] (2) וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ:

בפשטות חשובות שתי העובדות הללו כדי להבין מדוע נזקק שאול להעלות את שמואל באוב, ומדוע פחדה בעלת האוב משאול. ברם, נראה שלמצג זה תפקיד נוסף: להנגיד בין דמות הנביא לבין האובות והיִידעונים. הסרת האובות על ידי שאול נראית כפעולה חיובית, אך העובדה שהדבר מסופר דווקא כאן (בניגוד למות שמואל, שכבר נזכר לעיל כ"ה, א), בפרק בו הולך שאול עצמו לבעלת האוב, אינה לשבחו. יתרה מזאת, התורה כורכת את איסור האובות והיידעונים בחיוב לשמוע בקול הנביא:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ... וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים... כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן
(דברים י"ח, ט-טו).

ייתכן אפוא, שהפסוק הכורך את הסרת האובות והיידעונים במותו של שמואל בא להזכיר ולהטעים, כי בד בבד עם המעשה החיובי של הסרת אמצעי הכישוף האסורים סירב שאול לשמוע בקול הנביא. שאול קיים רק את ה'סור מרע' שבצו התורה, אך לא המשיך ל'עשה טוב', הן בכך שלא מילא אחר ציווייו של שמואל במילואם (בפרקים י"ג וט"ו), הן בכך שרדף אחרי דוד וסירב לקבל את גזרת ה' האמורה בפי שמואל כי דוד ימלוך תחתיו.

ב. הרקע

כעת נוכל לעבור לפסוקים המתארים את הרקע לפנייתו של שאול לבעלת האוב:

(ד) וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ: (ה) וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד:

פעם נוספת מגיב שאול באופן קיצוני למערכה מול פלשתים. בפרק י"ג, כזכור, לא עמד שאול בציוויו של שמואל והקריב את העולה טרם זמנה בגלל הלחץ מפני פלשתים, ולאחר מכן נותר פסיבי עד לפעולתו של יונתן. במערכה השנייה מול פלשתים נאמר על עם ישראל, ושאול בתוכם, שכאשר שמעו את דברי גלית הגיבו בפחד: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד" (י"ז, יא). כעת מגיעה הידרדרות נוספת - "וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד": תיאור אישי, שלשונו חריגה וחריפה במיוחד.

לכאורה מגיב שאול למצב באופן חיובי: "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה'" (פס' ו). ברם, התגובה לפנייתו שלילית: "וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם".[4] המקרא אינו מבאר מדוע לא ענהו ה'.[5] רש"י כתב כי אי-ההיענות באורים היא מידה כנגד מידה על השמדת נוב: "גם באורים - לפי שהרג נוב עיר הכהנים לא נענה".[6] ניתן לבסס זאת על כך שבדבריו לשמואל משמיט שאול את האורים ומציין רק "וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת" (פס' טו), ומבאר שם רש"י: "אבל באורים ותומים לא אמר לו, ואף על פי ששאל בהם כמו שאמור למעלה, שהיה בוש ממנו על שהרג נוב עיר הכהנים". עם זאת, הרחבת העונש גם לחלומות ולנביאים נראית דחוקה במקצת, ועל כן נראה שיש למצוא הסבר אחר להתעלמות ה' משאול.

מסתבר אפוא, שהתעלמות זו נובעת מרצף כישלונותיו הדתיים והמוסריים של שאול לאורך כל הדרך, שבעקבותיהם סרה מעמו רוח ה' והפכה לרוח רעה (עיין פרק ט"ז). באופן מיוחד ייתכן שיש כאן עונש על יחסו של שאול לשאילה בה' בפרק י"ד, בשלושת שלבי המלחמה הראשונה עם הפלשתים (הישיבה הפסיבית בלא לשאול באפוד בפס' ב-ג; "אֱסֹף יָדֶךָ" בפס' יט; אי-השאילה בה' בפס' לו) (וראה שיעור 24). כיוון ששאול לא שאל בה' בשעה שהיה צריך לעשות זאת, לא זכה לקבל את דבר ה' בשעה שרצה בכך. התחושה הכללית היא, שדווקא כאשר כבר רוצה שאול לשמוע את דבר ה', מתברר לו שמאוחר מדי, והפרק כולו סובב על עניין זה.

מכל מקום, התעלמותו של הקב"ה גורמת לשאול לעשות את המשגה האחרון בחייו - ההליכה לבעלת האוב:

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב[7] וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר:

ג. המפגש

לאחר שקיבל את המידע מאנשיו, מגיע שאול אל בעלת האוב ומבקש את שירותיה:

(ח) וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה[8] וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ: (ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי[9] מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: (י) וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה:

מעבר לעצם העבֵרה על איסור הפנייה אל האובות, בולטת חומרת מעשיו של שאול בכמה נקודות. שאול מתחפש בראש ובראשונה כדי להטעות את בעלת האוב. סתם המקרא ולא פירש, כיצד ניצלה בעלת האוב בעין דור מהכרתת האובות והיידעונים, אך מתוך הדברים מסתבר שהיא נזהרה במעשיה, ולא נענתה לכל הפונים אליה. מכל מקום, השיחה שבין שאול לבעלת האוב מעוררת את בעיית הצביעות במעשהו של שאול במלוא חריפותה: בשעה שבעלת האוב אחוזה יראה ופחד מפני האויב הגדול של המכשפים, פונה אליה שאול במצוקתו ומבקש את עזרתה.

לאחר שבשלב הראשון מסרבת האישה להיענות לזר שרצה להיעזר בכשפיה, מבקש שאול לשכנע אותה שלא יאונה לה כל רע, והוא נשבע לה על כך בה'. על מעשה זה אמרו חז"ל:

אמר רבי שמעון בן לוי: למה היה שאול דומה באותה שעה? לאשה שנתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה, כך שאול שואל באוב וידעוני והיה נשבע לה 'חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה'
(ויקרא רבה כו ז).

אכן, שבועתו של שאול בשם ה' נראית תמוהה בשעה שהוא מפר באופן מודע את צו התורה שלא לפנות אל האובות. עם זאת, יש להדגיש שאין בכך סתירה ממש, שכן שאול אמנם ביקש לדעת את העתידות באמצעי כישוף אסורים, אך לא היה בכך משום אמונה בעבודה זרה.[10]

במעשהו של שאול יש גם מעין סתירה פנימית: אם האמין ביכולתה של האישה לדעת נסתרות, הכיצד זה סבר שיוכל להערים עליה ולטשטש את זהותו?! שאול מוצג כאן אפוא כמי שאינו פועל בשיקול הדעת, כי אם באופן לחוץ וחפוז.

ואכן, לא עובר זמן רב עד שמתגלה לבעלת האוב זהותו האמתית של הזר שהופיע בחשכת הלילה:

(יא) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי: (יב) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל:

כתוב זה מעורר שאלה מתבקשת: כיצד ידעה בעלת האוב מתוך הסתכלות בשמואל, כי הדובר אליה הוא שאול? חז"ל השיבו, שכשהשואל היה מלך עלתה הרוח באוב באופן שונה מדרך עלייתה כשהשואל הוא אדם רגיל:

מנא ידעא בההיא שעתא דהוא שאול? אלא אמרו: לא כשהוא עולה להדיוט עולה למלך, להדיוט עולה ראשו למטה ורגליו למעלה, למלך רגליו למטה וראשו למעלה (ויקרא רבה שם).

דברים אלו מסתמכים על הפסוק הבא:

(יג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית[11] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱ-לֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ:

על דרך הפשט קשה להתבסס על פסוק זה, ולמעשה אין בפשטי המקראות כל דרך לענות על שאלה זו. דומה כי המקרא מתעלם בכוונה מדרכי הניחוש האסורים, ולא פירט כיצד נעשו מעשי האוב. הקושי בפסוק הוא אפוא מכוון: זו דרכו של המקרא להבליט את יחסו השלילי למעשי הכישוף.

קושי דומה קיים גם בהמשך:

(יד) וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

גם כאן אין המקרא מבאר במפורש, כיצד ידע שאול מן התיאור "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" שמדובר בשמואל. נראה שהמעיל היה בגד מיוחד, "מלבוש המיוחד לאדם גדול וחשוב" (מצודת דוד), שאותו לבשו מלכים ואנשים חשובים.[12] אבל באופן מיוחד אפיין המעיל את שמואל. במעילו של שמואל נתקלנו כבר בילדותו ("וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה" [ב', יט]), ופעם נוספת בפרשת קריעת המעיל אחרי מלחמת עמלק (ט"ו, כז-כח). בין פרקנו לבין המסופר שם ישנה זיקה ברורה, שהרי שם אמר שמואל לשאול "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" - בדיוק כפי שהוא אומר לו כאן: "וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד" (פס' יז).[13]

כעת מגיע המפגש האחרון, הבלתי-צפוי, בין שמואל לשאול, שאליו שאף שאול. האם ישיג המפגש את מטרתו?



[1] בפס' א-ב, המסיימים את הסיפור שבפרק הקודם, עסקנו בשיעור שעבר.

[2] שתי העובדות מנוסחות בלשון עבר מוקדם - "וּשְׁמוּאֵל מֵת", "וְשָׁאוּל הֵסִיר" (במקום 'וימת שמואל', 'ויסר שאול') - ובכך מדגיש המקרא שהן אינן חלק מן הסיפור אלא מצג לו.

[3] הניסוח "וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ" קשה. רש"י כתב: "'ובעירו' מוסב על 'ויספדו לו': ספדוהו ברמה כשקברוהו, וספדוהו איש בעירו". רד"ק העלה שתי אפשרויות: או שהכתוב בא להדגיש כי קברוהו ברמה שהייתה עירו (ולא בעיר אחרת בשם זה), או שקברוהו בתוך העיר. ואילו לדעת רבנו ישעיה, הוי"ו יתרה (כמו "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן: וְאַיָּה וַעֲנָה", בראשית ל"ו, כד; וראה דוגמות נוספות ברש"י שם).

[4] מי הם אותם "נביאים"? לדעת רד"ק, הכוונה ללהקת הנביאים שהייתה עם שמואל (עיין י"ט, כ); וייתכן שהכוונה לנביאים כמו גד (עיין כ"ב, ה) ואחרים.

[5] אמנם בפס' יח נאמר "כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה", וניתן להבין שהדברים מוסבים על אי-ההיענות של ה', שהיא מידה כנגד מידה על כך ששאול לא שמע בקול ה' (וכן פירש בעל מצודת דוד שם). ברם, נראה יותר שכוונת הפסוק ללקיחת המלכות משאול, הנזכרת בפסוק הקודם.

[6] רד"ק מתייחס לבעיה המציאותית, שלכאורה לא היו האורים בהישג ידו של שאול: "ומה שאמר 'באורים', והם לא היו אצלו שהרי היו עם אביתר שהיה עם דוד, אפשר ששלח שם אנשים לשאול בהם על המלחמה הזאת".

[7] הצירוף "אשת בעלת אוב" כמוהו כביטוי "אשת יפת תֹאר" (דברים כ"א, יא). בשני המקרים נראה שהכוונה פשוט ל'אישה בעלת אוב' ו'אישה יפת תואר', שכן בעברית הקדומה שימשה במקרים רבים סיומת באות ת' במקום הסיומת המקובלת באות ה' (תופעה זו נשתמרה במיוחד בלשון השירה, בה מסתיימות באות ת' מילים רבות המסתיימות בדרך כלל באות ה', כגון "הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר" [תהילים ס', יג], "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי" [שם קל"ב, ד] ועוד רבים).

[8] מדוע דווקא בלילה? ייתכן, שההליכה בחושך הייתה חלק מהניסיון של שאול לטשטש את זהותו (רד"ק); או שאלו היו 'שעות העבודה' של המכשפים, מפחד שאול. מכל מקום, ההליכה בלילה היא חלק מן האווירה הקודרת של הסיפור, וכבר עמדו על כך חז"ל: "וכי לילה היה? אלא מלמד שהיה להם אותה שעה אפלה כלילה" (ויקרא רבה כו ז).

[9] כאן כתוב "אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי", בניגוד לפס' ג - "וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים". אפשר שכוונת פסוקנו לשם עצם קיבוצי (כמו "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר" [מל"א ט', כו]); אך ייתכן גם שיש כאן תופעה של הַפְּלוֹגרפיה, והאות מ' שבמילה הבאה ("מִן הָאָרֶץ") עולה לכאן ולכאן (עוד על תופעה זו במילים שלמות ראה שיעור 23 הערה 5 ושיעור 52 הערה 9).

[10] בנקודה זו משחזר שאול, איש ימיני, במידה מסוימת את חטאה של רחל זקנתו בשעה שגנבה את התרפים. בפרק ד' (שיעור 8) עמדנו בהרחבה על כך שרחל לקחה את התרפים מתוך אמונה בכוחם לגלות את העתידות (ראה שם המקורות השונים לכך שהתרפים שימשו ככלי לגילוי עתידות), וזה היה חטאה העיקרי, שבעקבותיו נענשה במיתה מוקדמת על אם הדרך, ובקבורה שלא עם יתר האבות והאימהות. על הקשר הישיר של שאול לרחל עמדנו בתחילת פרק י' (שיעור 17), בשעה ששלח שמואל את שאול לקבר רחל. על זיקה נוספת בין שני הסיפורים נעמוד להלן.

[11] רד"ק מבאר, שדבריו של שאול נחלקים לשניים: "לפיכך אמר לה שאול 'אל תראי', כלומר ממה שאת יראה אל תראי, כי לא אמיתך, כי כבר נשבעתי לך; אבל מה ראית שהכרת שאני שאול?", ועל זה הייתה התשובה "א-להים ראיתי עֹלים מן הארץ", שמשמעה על פי חז"ל: "ראיתי אדם גדול עולה מן הארץ רגליו כלפי הארץ מה שאינו מנהג העולם, לפיכך ידעתי כי שאול המלך אתה ולכבודך עלה כן".

[12] פרט לשמואל, היחידים בספר שמואל שנאמר עליהם כי לבשו מעיל הם שאול (כ"ד, ד) ויונתן (י"ח, ד).

[13] ועיין בשיעור האחרון לפרק ט"ו (שיעור 29), שם עסקנו בשאלה המפורסמת מי קרע את מעילו של מי, וציינו כי לפי הפשט, היה המעיל הקרוע של שמואל. על דרך החידוד ניתן לומר, שכעת זיהה שאול את שמואל על פי המעיל הקרוע...