פרק כח - שאול בעין דור (ב)

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ח / שאול בעין דור (חלק ב)

א. למה?

בשיעור הקודם ראינו את השלבים שעבר שאול עד למפגש האסור עם רוחו של שמואל, שהעלתה בעלת האוב. כעת, כאשר נוצר המפגש, פונה שמואל בדברי תוכחה אל שאול:

(טו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי[1] לְהַעֲלוֹת אֹתִי?

שאול משיב בהתנצלות ומתאר את מצבו:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד[2] וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה[3] לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה:

בדברים אלו מבטא שאול למעשה את הרעיון, ששמואל - חי או מת - הוא הכתובת היחידה אליה הוא יכול לפנות. שאול מבין שה' סר מעליו, ואין לו אפשרות לקבל עוד את דבר ה'. מאחורי פנייתו לשמואל עומדת אפוא ההנחה, שניתן לנתק בין שמואל לבין הקב"ה. לדעתו, הנתק המוחלט שבינו ובין ה' איננו כרוך בהכרח בנתק בינו ובין שמואל. מבחינתו של שאול, שמואל נושא באחריות אישית למינויו למלך, ועל כן יש מקום לפנות אליו גם בדרך זו. במיוחד יש לתת את הדעת על דברי שאול לשמואל "וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" - ביטוי הרומז, ללא ספק, לדברי שמואל אל שאול בפגישתם הראשונה: "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (י', ח). למי עוד יוכל שאול לפנות בצר לו?!

יפה ביטא תחושה זו שאול טשרניחובסקי בשירו הידוע "בעין דור":

מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי
וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?
כִּלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,
וְאָשְׁרִי בַבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.
עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת -
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.
אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים! מָה אֵ-ל יַעֲנֵנִי?
כִּי סָר מֵעָלַי - מָה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי!
מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,
מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?

ועם זאת, הצדק איננו עם שאול. לא ניתן לנתק בין ה' ובין שמואל. לא שמואל הוא זה שבחר בשאול, כי אם הקב"ה, ועל כן אם סר ה' מעל שאול, עליו להסיק את המסקנות הנגזרות מכך, מבלי להרגיז את שמואל ממנוחתו:

(טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ:[4]

ודוק: זו כבר הפעם הרביעית בפרק שמופנית כלפי שאול טענה הפותחת במילה "למה". פעמיים טענה כך אשת בעל האוב, ופעמיים - שמואל:

(ט) וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי...
(יב) לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל...
(טו) לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי...
(טז) וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ:

תופעה זו אינה ייחודית לפרקנו. במהלך שנות מלכותו הוטחה בפני שאול שוב ושוב - יותר מאשר בפני כל אדם אחר במקרא (פרט למשה) - השאלה "למה":

וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' (ט"ו, יט);

וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם (י"ט, ה);

וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה (כ', לב);

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ (כ"ד, ט);

וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה (כ"ו, יח).

ניכר שלא רק שמואל ודוד, יונתן ובעלת האוב, מפנים כלפי שאול את השאלה. המקרא עצמו הוא זה שזועק כלפי שאול "למה?!". תשע הפעמים בהן מופנית מילה זו כלפי שאול מבטאות את התסכול המתמשך מהתנהלותו של הבחור הגבוה משכמו ומעלה מכל העם, שלא עמד באתגרים שהוצבו בפניו, ונגרר לשורת מעשים חסרי אחריות. כלום לא יכולת לפעול אחרת? מדוע לא הצלחת להגשים את הפוטנציאל שהיה טמון בו? למה נכשלת בטעויות כה גסות? למה?![5]

ב. וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי

לאחר הטענה כלפי שאול, ממשיך שמואל ומתייחס לצפוי לו במלחמה עם פלשתים:

(יז) וַיַּעַשׂ ה' לוֹ[6] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד: (יח) כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'[7] וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים:

שמואל מטעים שוב ושוב, כי לא הוא שעומד מאחורי גורלו של שאול. שבע פעמים חוזר שמואל בדבריו על שם ה', ובכך מדגיש כי שאול צריך היה להבין, שלא ניתן לאחות את הקרע שבינו ובין ה' על ידי המעקף המלאכותי של בקשת המידע באמצעות בעלת אוב. חוסר התגובה של ה' היווה מסר ברור על סופו הקרוב של שאול. שאול, שקיווה אולי לתוצאות אחרות, שומע כעת באופן מלא את הבשורה המרה על הנפילה הצפויה ביד פלשתים.

ולמרות דברי התוכחה הקשים, עדיין נותרת השאלה: מדוע באמת התגלה שמואל לשאול וסיפק לו את המידע שביקש? האם היה שמואל 'אנוס' על ידי בעלת האוב?

דומה כי אף ששאול לא שמע בקול ה', ואף שעצם הפנייה לשמואל נעשתה בדרך אסורה - עם כל זאת, ניתנת לשאול בפרשה זו הזדמנות נוספת לתקן, ולו במקצת, את דרכו. אף אם הוסיף שאול חטא על פשע בלכתו אל בעלת האוב, מכל מקום, יש גם נקודת זכות בעצם רצונו לשאול בה' ובקשתו לשמוע דברים מעם שמואל, למרות הדרך השלילית בה עשה זאת. שאול לא ניצל את כוחותיו כדי להגשים את ציוויי ה' במלחמות עם הפלשתים ועם עמלק, וניסה שוב ושוב לפגוע בדוד כדי להתחמק מנבואתו של שמואל על בחירת ה' ברעו הטוב ממנו למלוכה. כעת עומד שאול בפני מבחן אחרון, ושתי דרכים עומדות בפניו: האחת, לנסות שוב לחמוק מן הנבואה, על ידי בריחה מן המערכה בדרך כלשהי; השנייה - לקבל את הנבואה באומץ, ולצאת עם ישראל למלחמה שאין מנוס ממנה, למרות הידיעה הברורה שבמלחמה זו ימצא את מותו.

בשלב הראשון בוחר שאול בדרך הראשונה:

(כ) וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה:

הצירוף של שמיעת נבואתו הקשה של שמואל עם העובדה ששאול לא אכל לחם זה זמן רב, מתוך מצוקה נפשית קשה,[8] הביא את שאול לנפילה מוחלטת. האיש שהיה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (ט', ב) נופל במלוא קומתו, חסר כוח וחסר אונים לחלוטין.

ואולם, בנקודה זו נחלצת לעזרתו באופן מפתיע בעלת האוב, המשכנעת אותו לקום ולאכול לחם:

(כא) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי: (כב) וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ:

דבריה של האישה ערוכים בתבונה: כנגד העובדה ש"שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ", מבקשת האישה משאול "שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ"; וכנגד "וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי", היא פונה אל שאול במילים "וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל". שאול מנסה לסרב, אך עבדיו והאישה ממשיכים להפציר בו, עד שהם משיגים את מטרתם:

(כג) וַיְּמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה: (כד) וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת:[9] (כה) וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא:

ואכן, בסופו של דבר שאול קם מן הארץ, ואינו מסיים את תפקידו בנפילה מוחלטת.

קשה להתעלם מן הדמיון בין מעשיה של בעלת האוב כאן לבין מעשיו של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא:

שמ"א כ"ח

בראשית י"ח 

(כב) וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ

(ג) אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. 

וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ.

(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ... 

(כד) וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ...

(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם... (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

(כד) וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ...

(ו) מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. 

(כה) וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא.

(טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים... וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה. 

מה טיבה של הקבלה מפתיעה זו?

דומה שבדרך זו מבטא המקרא את המורכבות שיש בפרשה. שאול אמנם מכרית את האובות והיידעונים, אך נוהג במשך שנות מלכותו, ובפרט בפרק זה, בדרך פסולה. בעלת האוב, לעומת זאת, ששאול ייעד אותה להכרתה, מתגלה כבעלת חסד, ההולכת במידותיו של אברהם אבינו. אין בכך כמובן משום לגיטימציה למעשי האוב, ויחד עם זאת, מצטיירת כאן תמונה מעט יותר מורכבת של הנפשות הפועלות.

הקבלה זו גם מחדדת את עמדת המקרא באשר לכיוון שאותו יוזמת בעלת האוב. שאול נקרא כאן שלא לתת לייאוש להשבית אותו מכל מעשה, אלא להתגבר ולצאת לקרב האחרון באומץ לב.

דומה שלכך כיוונו חז"ל בדרשם את דברי שמואל "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי": "עמי - במחיצתי" (ברכות יב ע"ב). שמואל קורא בעצם לשאול לצאת למערכה עם פלשתים, ואם יעמוד במבחן זה ויקבל את עונשו בגבורה - יזכה להיות במחיצתו של שמואל בעולם הבא.

דומני שסיום הפרק מבטא אפוא מסר הפוך בדיוק מזה שביטא טשרניחובסקי בשירו הנזכר לעיל:

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת - הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

על פי דברינו, בלבו של שאול אכן היה מורא, אך לא ייאוש נורא נשקף בעיניו המתנוצצות, כי אם אומץ לב וגבורה, לעמוד בכבוד במבחן האחרון של חייו.

ג. נספח: היחס למעשה האוב

לסיום יש לציין, שפרשת בעלת האוב נוגעת, כמובן, באופן ישיר לשאלת יחסה של התורה לתופעת האוב והיידעוני. המפרשים נחלקו בשאלה העקרונית, אם התורה שללה את הפנייה לתופעות כישוף אלו מפני שאין בהן ממש, או שמא דווקא מפני שיש בהן ממש, ואלו הן דרכי טומאה לגילוי העתידות. על הפסוק "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם" (ויקרא י"ט, לא) כתב ראב"ע: "וריקי מוח אמרו לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכשוף לא אסרם הכתוב. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעֵד:[10] האלילים והפסילים". למרות אמירה חריפה זו, רבים מהוגי הדעות בעם ישראל לא שללו את האפשרות שיש אמת מסוימת במעשי הכישוף. לדעת רמב"ן (דברים י"ח, ט) אכן יש כוחות גם למכשפים, והוא תקף בעקיפין את דברי ראב"ע: "ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל... ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים". ושם מאריך רמב"ן לבאר את ההסבר התאולוגי למציאותם של כוחות הכישוף.

שאלה זו נוגעת, כמובן, להבנת פרקנו, והרד"ק מקדיש לכך דיון נרחב בסופו. הוא מביא שתי דעות בגאונים, השותפות שתיהן להנחה שאין אמת במעשי האוב, אך הן מעלות שני כיוונים שונים בהבנת הפרק. לפי רב שמואל בן חפני גאון, שמואל לא עלה באמת באוב, וכל הסיפור הוא מעשה רמאות של האישה:

יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול, וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר, אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה 'למה רמיתני ואתה שאול'. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך, וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול, וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה', שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה. ומה שאמר 'ויאמר שמואל אל שאול' - על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו. ומה שאמר 'ולא עשית חרון אפו בעמלק' - ידוע היה דבר זה, כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך. ומה שאמר 'לרעך לדוד' - ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך. ומה שאמר 'מחר אתה ובניך עמי' - מדרך סברא אמר זה.

גישה זו נראית דחוקה ביותר בפשטי המקראות. רבי שמואל בן חפני היה מודע לכך שפירושו נוגד גם את גישת חז"ל, שקיבלו את האמור בפרק כפשוטו, וכאן הוא קובע עיקרון מפתיע בחדשנותו: "ואמר: אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל!", כלומר: דברי חז"ל אינם מחייבים מבחינה השקפתית במקום שבו הם סותרים את ההיגיון!

הכיוון השני שמביא רד"ק הוא דעת רס"ג ורב האי גאון, שהסכימו כי מעשי האוב הם הבל, אך טענו כי כאן אירע מקרה חריג: הקב"ה "החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו. והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה, כמו שנאמר 'ותזעק בקול גדול'. ואשר אמרה האשה 'את מי אעלה לך', דברי התולים הם, כי דעתה היה לעשות כמנהגה". לפי דעה זו, האישה עצמה הופתעה מן האירוע, שכן מעשי האוב אין בהם ממש.

רד"ק דחה גישות אלו מכול וכול:

ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה, אם הקב"ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו, למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים, אלא על ידי אשה בעלת אוב? ועוד, איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו.

אכן, על דרך הפשט נראה יותר שאמנם היו למכשפים כוחות מסוימים שאִפשרו להם להעלות מתים באוב. עם זאת, על פי הדרך שבה הלכנו, נראה שבעלת האוב לא הייתה יכולה לעשות כך עם שמואל, לולא הייתה כאן כוונה ברורה מאת ה' להעניק באופן זה לשאול, שעצם רצונו לשאול בה' היה חיובי, הזדמנות אחרונה.



[1] הפועל רג"ז משמש באופן מיוחד לתיאור הפרעת המתים ממנוחתם, כאמור גם בישעיהו י"ד, ט: "שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם". ואפשר שגם הפסוק "יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵ-ל" (איוב י"ב, ו) מתייחס לשודדי קברים, המחרידים את המתים ממנוחתם.

[2] אנו רגילים להשתמש בביטוי 'צר לי מאוד' במשמעות 'אני מתנצל' (כמו באנגלית: I am very sorry). ברם, ייתכן שמשמעותו: היה צר לי מאוד, כלומר: הייתי במצוקה קשה (שלא הותירה לי בררה אחרת).

[3] שאול נוקט כאן בלשון הנקייה "וָאֶקְרָאֶה" - בניגוד לשורש על"ה המשמש לכל אורך הפרק (פס' יח, יא [2], יג, יד, טו).

[4] את המילה "עָרֶךָ" ניתן להבין בכמה דרכים. ייתכן שהכוונה ל'רעך', בשיכול אותיות, כפי שכבר אמר שמואל לשאול בעבר "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כח), וכפי שהוא אומר לו גם בפסוק הבא: "וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד" (כ"ח, יז). ברם, רוב המפרשים (רש"י, רד"ק, רלב"ג ועוד) הבינו כי המשמעות הפוכה - 'שונאך' - כנאמר בדניאל (ד', טז): "חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ". לפי פירוש זה, עָרֶךָ= צָרֶךָ, בחילוף צ-ע (כמו במילים ארץ-ארעא). אם זה פירוש המילה, ניתן לבאר את המשפט בשתי דרכים: או שהוא מתייחס לקב"ה, שנהיה כעת אויבו של שאול (רלב"ג), או שהכוונה אכן לדוד, המכונה אויבו של שאול (רש"י).

[5] ייתכן שהשאלות בפרקנו רומזות לחטאיו השונים של שאול: השאלה "וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי..." רומזת לרדיפת שאול אחרי דוד; "לָמָּה רִמִּיתָנִי" - כנגד הרמאות בעניין מיכל ומרב, ובדומה לדברי יעקב ללבן "הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" (בראשית כ"ט, כה); וכנגד השאלה בבעלת האוב - "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי...".

[6] כלפי מי מוסב הכינוי "לו"? אפשר שהכוונה לדוד, אם אכן המילה "עָרֶךָ" שבפסוק הקודם מתייחסת אליו (עיין הערה 4), וכן פירשו התרגום ומצודת דוד. עם זאת, בפירוש זה יש קושי מסוים, שהרי אם כן, יוצר המשך הפסוק - "וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד" - כפילות מסוימת. ייתכן שמשום כך פירש רד"ק אחרת - שהכוונה לשאול עצמו: "ולפי הפשט 'לו' כמו 'לך', כי כן דרך המקרא לדבר לנוכח ושלא לנוכח בענין אחד". [הערת העורך: ואולי "וַיַּעַשׂ ה' לוֹ" היינו: לעצמו - לה'. והשווה י"ג, יד: "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה'".]

[7] בהבנת הביטוי "לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'" ייתכנו שלוש אפשרויות: א. ניתן להבין שזוהי הקדמה להמשך - "וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק" - חטא בו הותקף שאול באופן מיוחד על כך שלא שמע בקול ה', וכדברי שמואל שם "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (ט"ו, יט; וראה עוד שם, כ, כד); ב. ייתכן שהכתוב רומז לחטא אחר, ובאופן מיוחד - להעלאת העולה קודם בוא שמואל לפני המערכה הראשונה עם הפלשתים, וכפי שטען שמואל שם כנגדו "לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ" (י"ג, יג); ג. ושמא זוהי כותרת כללית, המתייחסת לכל חטאיו של שאול, ולאחריה מוזכר באופן מיוחד החטא בפרשת עמלק. מכל מקום, אין כאן התייחסות מיוחדת לפרשת נוב עיר הכוהנים, וכבר עמדנו בפרק כ"ב (שיעור 43) על כך שפרשה זו נדרשת בעיקר לחובתו של דוד.

[8] והשווה כ', לד: "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו". ייתכן, שגם סיטואציה קשה זו עומדת בזיקה לְטעות שעשה שאול בימי מלכותו: ההשבעה המוטעית של העם במלחמה עם פלשתים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב" (י"ד, כד), שבעקבותיה נכשל העם בחטא האכילה על הדם (וראה דברינו שם, שיעור 26).

[9] אפיית מצות נובעת מן הצורך לפעול במהירות, כמו ביציאת מצרים (שמות י"ב, לט), וכן אצל גדעון (שופטים ו', יט).

[10] בלשונו הייחודית של ראב"ע משמשת המילה "והעֵד" במשמע: וההוכחה. ראב"ע מוכיח כאן מאיסור הפנייה לאלילים, שברור שעמדת התורה כי שקר הם ורוח אין בהם, שהתורה אסרה גם דברים שאין בהם ממש.