פרק כט - דוד במחנה פלשתים

  • הרב אמנון בזק

פרק כ"ט / דוד במחנה פלשתים

א. סדר הפרקים

לאחר הסיפור הדרמטי על שאול ובעלת האוב, חוזר המקרא לתאר את קורותיו של דוד. כזכור, בפרק כ"ז סופר כיצד הוליך דוד שולל את אכיש מלך גת, באמרו כי הוא פושט על יהודה, בשעה שפשט באמת על הגשורי והגזרי והעמלקי. בדרך זו יצר דוד אצל אכיש רושם כאילו ניתק את הקשר עם עַם ישראל, ויהיה נכון לצאת עמו למלחמה נגדם. ציינו שם (שיעור 52) שבדרכו זו של דוד הייתה גם בעיה, שכן נכונותו להציג את עצמו כבוגד בעמו הייתה צעד חריף מדי, שהיה בו גם ממד של חילול השם, אף אם כוונותיו הנסתרות של דוד היו לסייע לעמו.

פרקנו פותח בתיאור מקום המערכה:

(א) וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל:

תיאור זה מפתיע במקצת, שכן בפרק הקודם נאמר "וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (כ"ח, ד). מדוע אפוא נאמר בפרקנו שהפלשתים נקבצו באפק? אמנם מקומות שונים בארץ כונו "אפק",[1] אך גם העיר הצפונית ביותר בשם זה - באזור ראש העין של היום - מצויה דרומה לשונם[2] ולעין אשר ביזרעאל! מכאן ניתן להסיק, שהמסופר בפרקנו התרחש למעשה לפני המסופר בפרק כ"ט, ומתואר כאן השלב הראשון בכינוס שני הצבאות, שנערך באזור מרכז הארץ, לפני העלייה למקום המערכה בצפון. ואכן, רק בסיום פרקנו נאמר: "וּפְלִשְׁתִּים עָלוּ יִזְרְעֶאל" (פס' יא).

קביעה זו מעוררת, כמובן, את השאלה, מדוע הביא המקרא את פרקנו אחרי פרק כ"ח. לכאורה היה פשוט הרבה יותר לסמוך אותו לפרק כ"ז, שעסק ממילא ביחסי דוד ואכיש, ולהביא רק לאחריו את סיפור שאול ובעלת האוב - לא רק מפני שמדובר בסיפור אחר, אלא משום שמבחינה כרונולוגית סיפור זה באמת אירע מאוחר יותר, בשלב מתקדם יותר של המערכה!

נראה אפוא, שאכן חשוב היה מבחינת הסיפור להקדים את פרשת בעלת האוב לפרקנו, על אף שהיא התרחשה מאוחר יותר. על חשיבותו של שינוי זה נעמוד להלן.

ב. הוויכוח

המקרא מתאר את הליכת דוד עם אכיש, ואת הוויכוח בין אכיש לבין יתר שרי פלשתים בשאלת צירופו למערכה:

(ב) וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ: (ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מָה הָעִבְרִים[3] הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ[4] עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ד) וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי[5] פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם:[6] (ה) הֲלוֹא זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו:

שרי פלשתים מתווכחים עם אכיש על נאמנותו של דוד. לדעת אכיש, דוד נאמן לו לחלוטין, והוא למעשה כשכיר חרב במחנהו, ממש כשם שבצבא ישראל שירתו גם נכרים כאחימלך החתי ודואג האדומי. שרי פלשתים, לעומתו, טוענים שנאמנותו של דוד, גיבור ישראל, נתונה לעמו, ובשעת מבחן הוא יפעל כגיס חמישי.

מי צדק בוויכוח? האם באמת התכוון דוד להילחם בצבאו של שאול, או שמא לפגוע בפלשתים? מבחינה הגיונית, ברור שדוד לא התכוון באמת לפגוע בבני עמו - אך היכן רמוז הדבר במקרא עצמו? סביר להניח, שהתשובה לכך נעוצה בפרק כ"ז. כאמור לעיל, דוד רכש את אמונו של אכיש בדרך של הטעיה, ועל כן מסתבר שגם כאן נפל אכיש ברשתו של דוד. כשם שבפרק כ"ז פגע דוד בשבטי הדרום הנכריים והציג לאכיש מצגת שווא כאילו הוא פוגע בישראל, כך גם בפרקנו: דוד רצה להמשיך את הרמייה כלפי פלשתים, ולהושיע את ישראל בדרך זו. סרני פלשתים סיכלו אפוא את ניסיונו של דוד להערים על אכיש, ובכך להשפיע על תוצאות המלחמה.

כעת נוכל לחזור לשאלת סדר הפרקים שהעלינו לעיל. לוּ הופיע פרקנו מיד לאחר פרק כ"ז, לא הייתה בידינו תשובה לשאלה מדוע באמת לא הצליחה מזימתו של דוד. משום כך בא קודם לכן פרק כ"ח, בו הוברר כי שאול הולך לקראת תבוסה במלחמה, כחלק מן העונש שנגזר עליו, ואשר עליו נודע לו בפרשת בעלת האוב. לפיכך סיבב ה' את האירועים באופן שתכניתו של דוד לא תעלה בידו.

מכל מקום, דוד אינו ממהר להסכים עם אכיש, והוא ממשיך את הוויכוח עמו:

(ו) וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי ה'[7] כִּי יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה: (ז) וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תַעֲשֶׂה רָע[8] בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים: (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (ט) וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱ-לֹהִים[9] אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה: (י) וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ:

לשם מה האריך המקרא בוויכוח זה שבין דוד לבין אכיש? דומה שכאן באה לידי ביטוי הנקודה השנייה בסיפור: הבעייתיות בדרכו של דוד, שכבר רמזנו עליה. בעייתיות זו מתבטאת בשני מישורים. ראשית, אכיש מתואר כאן כדמות מוסרית, תמימה במקצת. אכיש היה, כזכור, המלך שהציל את דוד, ולא הרגו כדרישת אנשיו (עיין פרק כ"א). הוא נותן בדוד אמון מלא ואומר בפניו את 'שבחיו', שבמוֹקדם "כִּי יָשָׁר אַתָּה": שבח צורם במקצת לאור התנהגותו הערמומית של דוד, אף אם נועדה ביסודה למטרות חיוביות.

שנית, כפי שכבר ציינו, גם הצגתו של דוד את עצמו כבוגד בעמו נראית בעייתית. האומנם ראוי שדוד, כעובד ה', יתייחס לעמו שלו כאל "אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ"?[10] דומה שאפילו אכיש הרגיש בבעייתיות זו, ובפנותו לדוד הוא אומר לו: "וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ". כביכול רומז אכיש לדוד: אני מאמין לך שבנסיבות מסוימות אכן יש לך אינטרס משותף אתי, אך עדיין איני רואה צורך בכך שתתכחש לגמרי למוצאך.

כמובן, ההוכחה העיקרית לבעייתיות בדרכו של דוד היא האירועים שהתרחשו באותם רגעים ממש במחנהו שבצקלג, אירועים שלא היו מתרחשים כלל אילו נותר דוד שם. אבל על נושא זה נרחיב בע"ה בפרק הבא.

ג. בוקר אור

את עיוננו בפרק זה נסיים בשני הפסוקים האחרונים:

(י) וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ: (יא) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים עָלוּ יִזְרְעֶאל:

למרות כישלון תכניתו של דוד, מסתיים הפרק בנימה חיובית ואופטימית, המתבטאת בחזרה משולשת על המילה "בֹּקר", בתוספת המילה "אור". דברים אלו עומדים בניגוד מובהק לאווירה הקודרת ששררה בסיפור הקודם, שתחילתו "וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה" (כ"ח, ח), וסופו "וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא" (שם, כה).

ואולי זוהי סיבה נוספת לסדר הפרקים - בדרך זו מסמל המקרא את שני התהליכים המקבילים: שמשו של שאול שוקעת והולכת, ומנגד מפציע השחר על יומו של דוד.[11]



[1] בספר יהושע אנו מוצאים, כנראה, ארבע ערים שונות שכונו בשם זה: ביהושע י"ג, ד, בתיאור "הארץ הנשארת", נזכר "עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי", ושם הכוונה לעיר הסמוכה לגבול האמורי; בט"ו, נג נזכרת אפק בין ערי יהודה, ואילו בי"ט, ל מוזכרת עיר בשם זה בנחלת אשר (וכן בשופטים א', לא); והאזכור הרביעי הוא בי"ב, יח, "מֶלֶךְ אֲפֵק אֶחָד מֶלֶךְ לַשָּׁרוֹן אֶחָד", משם ניתן ללמוד על קיומה של עיר בשם זה באזור השרון - ומסתבר שזוהי העיר הנזכרת לעיל ד', א, המרוחקת מהלך יום משילה. את ריבוי הערים בשם זה ניתן להסביר באחת משתי דרכים: או שהמילה נגזרת מ'אפיק' - נחל (עיין איוב ו', טו; תהילים מ"ב, א) - וערים הסמוכות לנחל נקראו בשם זה; או שהיא קשורה למילה האכדית 'אפק', שמשמעותה מבצר, ושם זה ניתן לערים מבוצרות.

[2] שונם היא עיר בנחלת יששכר (עיין יהושע י"ט, יח), ויש מזהים אותה עם הכפר סולם, דרומית-מערבית לגבעת המורה.

[3] עמדנו כבר בעבר (פרק ד', שיעור 7 הערה 3) על כך שבשם "עברים" כינו הגויים את בני ישראל, ולא פעם כינו גם בני ישראל את עצמם כך כשדיברו עם גויים. בכמה מקומות, כמו בפסוקנו, נראה כינוי זה ככינוי גנאי, כגון לעיל י"ד, יא. וייתכן שיש כאן גם 'לשון נופל על לשון', שכן בפסוק הקודם נזכר פעמיים "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ", ובדומה לאמור לעיל (י"ג, ז) "וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד".

[4] לדעת רש"י, "מִיּוֹם נָפְלוֹ" היינו: "מיום חנייתו עלי", ומוסיף רד"ק ש'נפל' משמעו 'שכן', כמו "על פני כל אחיו נפל" (בראשית כ"ה, יח). ברם, נראה שבהקשר זה בא הפועל במשמע 'עריקה', וכפי שמצינו במקומות אחרים, כגון: "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל" (ירמיהו כ"א, ט); "וַיִּתְפֹּשׂ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל" (שם ל"ז, יג). באופן מיוחד בולטת משמעות זאת בפסוק המתייחס לפרקנו בספר דברי הימים: "וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִיד בְּבֹאוֹ עִם פְּלִשְׁתִּים עַל שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְלֹא עֲזָרֻם כִּי בְעֵצָה שִׁלְּחֻהוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר בְּרָאשֵׁינוּ יִפּוֹל אֶל אֲדֹנָיו שָׁאוּל" (דה"א י"ב, כ). ועיין גם מל"ב ז', ד.

[5] המקרא נוקט לאורך הפרק בביטויים המתחלפים "סרני פלשתים" ו"שרי פלשתים", ומשמעותם נראית זהה. אבל יונתן תרגם "סרני" "טורני", ו"שרי" - "רברבי", ומשמע שמדובר לדעתו בשתי קבוצות שונות של ראשי הצבא.

[6] "בראשי האנשים ההם" משמעו 'בראשינו', אלא שאנשים נהגו להימנע מלדבר על עצמם בלשון קללה, ותלו אותה באחרים; ואכן, בפסוק הנזכר בהערה 4 נאמר "כִּי בְעֵצָה שִׁלְּחֻהוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר בְּרָאשֵׁינוּ יִפּוֹל אֶל אֲדֹנָיו שָׁאוּל" (דה"א י"ב, כ). תופעה זו מוכרת גם מהקשרים אחרים במקרא, כגון במדבר ט"ז, יד, "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר"; ועיין לעיל כ', טז, "וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד".

[7] השבועה בשם ה' בפי אכיש מפתיעה למדיי. רד"ק כתב: "כי הכל מודים כי הוא הסבה הראשונה, ובעבור השבעו לדוד נשבע בשם שמאמין בו דוד". ייתכן גם שאכיש נשבע בשם אלוהיו, והמקרא החליף זאת בשם ה'.

[8] בכמה מקומות במקרא מופיעה המילה "שלום" כניגוד ל"רע", כגון: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיהו מ"ה, ז). ועיין תהילים ז', ה; משלי י"ב, כ.

[9] מעניין ששני אנשים נוספים, האישה התקועית (שמ"ב י"ד, יז, כ) ומפיבושת (שם י"ט, כח), השוו את דוד למלאך ה', ואין ספק שהדבר מעיד על מעלתו של דוד ועל אישיותו הכריזמטית. השוואה זו מנוגדת ליחסם של הפלשתים, שהשוו את דוד ל"שטן" (פס' ד) - מונח העומד בניגוד למלאך במקומות אחרים במקרא, עיין: זכריה ג', א-ב; איוב א', ו.

[10] אמנם ניתן לטעון שדוד ניסח את דבריו בכוונה כך, באופן שניתן להבינם גם כמתייחסים לפלשתים, אויביו של המלך שאול. ועדיין לא יצאה לשונו מכלל משמעות פשוטה המעוררת הבנה בעייתית בנוגע לדוד.

[11] תופעה זו חוזרת על עצמה גם בהמשך הדרך, בימי הממלכה המפוצלת בין דוד, המולך על יהודה, ובין איש בושת, המולך על ישראל. בתקופה קצרה זו (שמ"ב ב'-ד') נמשך התהליך של הידרדרות בית שאול והתחזקות בית דוד, כפי שמעיד המקרא במפורש "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים" (שמ"ב ג', א). הניגוד בין דימויי האור והיום לדימויי החושך והלילה מלווה גם שם את התהליך, וכך נאמר בסיום המערכה בגבעון בין יואב בן צרויה, שר צבא דוד, לבין אבנר בן נר, שר צבא בית שאול: "וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא... וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן" (שם ב', כט, לב).