פרק כ' (1) / חטאי ישראל בתקופות הקדומות

  • הרב אמנון בזק
א. פתיחה
פרק כ' הוא השני בסדרת הפרקים ההיסטוריוסופיים בספר יחזקאל,[1] דהיינו פרקים הדנים בהיסטוריה של עם ישראל לא רק מצד המציאות הריאלית, אלא גם מן ההיבט הרוחני של מציאות זו. שלא כפרק ט"ז, שהשתמש במשל הילדה האסופית, בפרקנו התיאור הוא בעיקרו ריאלי, ואינו משל.
מבנהו של הפרק מסודר למדיי. לאחר פסוקי הפתיחה מובא התיאור ההיסטורי בשלושה חלקים, המספרים על שלוש תקופות שונות שבהן חטאו בני ישראל שוב ושוב:
1.   פס' ה–ט – בני ישראל במצרים.
2.   פס' י–יז – בני ישראל במדבר: הדור הראשון.
3.   פס' יח–כו – בני ישראל במדבר: הדור השני.
בכל אחת מן התקופות מופיע מחזור של ארבעה שלבים: ה' מזהיר את ישראל, הם ממרים את פיו, ה' מבקש לכלות את ישראל, אך נמנע מכך כדי למנוע את חילול שמו. המחצית השנייה של הפרק (פס' כז–מד) עוסקת במה שקרה לאחר הכניסה לארץ ובתגובת ה' להמשך החטאים האלה.
ניגש אפוא לפסוקי הפתיחה של הפרק:
(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי: (ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם[2] אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:
זוהי הפעם השלישית שזקנים באים לשבת לפני יחזקאל, לאחר הנבואה הארוכה בפרקים ח'–י"א והנבואה בפרק י"ד. וכבר עמדנו על ההבחנה בין הכינוי "זִקְנֵי יְהוּדָה" (ח', א), המציין קבוצת אנשים שיחזקאל נוהג בה באופן ענייני וחיובי, לבין "זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" שבכאן ושבתחילת פרק י"ד, שהתגובה כלפיהם חריפה ביותר, ובכללה מחאה על עצם בואם אל הנביא לדרוש את ה'. כבר בפרק י"ד נטען שלא ניתן לקבל מצב שאדם עובד עבודה זרה ובד בבד בא לדרוש את ה': "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם" (י"ד, ג). אך כעת אין מדובר באדם הפרטי, כי אם בעם ישראל כולו, שהזקנים הם נציגיו: כיצד ייתכן שעם ישראל אוחז בעבודה זרה, ונציגיו באים לדרוש את ה'?! אבל טענה זו נשמעת בפועל רק בפס' לא: "אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם, וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל?! חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם". החלק הראשון של הפרק עוסק, כאמור, בהיסטוריה של עם ישראל, הרוויה בחטאים בכלל ובעבודה זרה בפרט, והטענה המרכזית היא שעם ישראל אוחז עד היום בחטאים שאפיינו אותו לאורך כל הדרך, ועל כן בוודאי אין הוא ראוי שה' יידרש לו.
 
ב. תקופת מצרים
התקופה הראשונה שיחזקאל מתאר היא תקופת השעבוד במצרים:
(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם: (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי[3] הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם: (ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ[4] וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כבר ציינו בפרק ד' שיש כאן גישה ייחודית לתקופת מצרים, ולפיה בזמן שהיו ישראל במצרים הזהירם ה' שלא לעבוד עבודה זרה ושלא להיטמא בגילולי מצרים,[5] אך הם מיאנו לשמוע בקולו. משום כך ביקש ה' לשפוך את חמתו על בני ישראל ולכלותם בארץ מצרים, והוא הוציאם משם בכל זאת רק בגלל החשש לחילול שמו בגויים. לכל זה אין רמז בתורה עצמה, וכבר נאמר במדרש: "אמר ר' אלעזר בן פדת... קרוב לשמונה מאות שנה ופרטרוט היתה נבואה זו כבושה, עד שבא יחזקאל ופירשה" (מדרש הגדול שמות ד', יג).
אומנם אפשר שאין זה תיאור אובייקטיבי של המציאות שהייתה במצרים, אלא העצמה והגזמה מכוונות של עבודה זרה שהתקיימה בשולי העם, שתכליתן להציג את העבודה הזרה כתופעה המלווה את עם ישראל מראשית דרכו. כעת, במבט לאחור, ניתן לזהות במה שהיה במצרים את תחילתה של תופעה זו, שהלכה והחמירה בדורות הבאים. מגמה זו, להקצין תופעות חמורות שהיו בעם ישראל יותר מן המוכר לנו מהתורה עצמה, תופיע גם בהמשך הנבואה.[6]
הצגת יציאת מצרים כנובעת אך ורק מהחשש שאם יאבד עם ישראל במצרים יהיה בכך משום חילול השם, משתלבת היטב בשיטתו העקיבה של יחזקאל[7] שגאולת ישראל לא תגיע בעקבות צדקתם ותשובתם, כי אם על מנת למנוע את חילול השם שייגרם אם לא תבוא הישועה.
 
ג. תקופת המדבר: הדור הראשון
מכאן הנבואה עוברת אל הדור הראשון במדבר, ושוב אנו מוצאים את ארבעת השלבים. בתיאור זה יש שימוש רב למדיי בפסוקים מפורשים בתורה:
(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: (יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:[8] (יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם:[9] (יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: (יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם: (טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: (טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ: (יז) וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר:
גם לתיאור חמור זה אין זכר בתורה. היכן נאמר בתורה כי "אֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד"? אדרבה, מן המקרים היחידים של חילול שבת המתוארים בתורה ניתן להסיק שהיו אלו מעשים יוצאי דופן. אומנם בפרשת המן מסופר על אנשים שלא שמעו אל משה ויצאו ללקוט מן בשבת – "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ" (שמות ט"ז, כז) – אך לאחר האזהרה המפורשת "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם, כט), נאמר: "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שם, ל). כיוצא בזה, אומנם היה איש אחד שיצא לקושש עצים בשבת (במדבר ט"ו, לב), אך הוא נתפס בידי אחרים, "וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה" (שם, לג), וכל העדה השתתפו בהמתתו: "וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת" (שם, לו). מלבד אלו, אין עוד סיפור של חילול שבת בתורה, ובכל הטענות שטענו ה' ומשה כלפי ישראל במדבר אין עוד תלונה על חילול השבת. נראה אפוא שגם כאן יש לפנינו הקצנה של תופעה שהייתה שולית בתקופת המדבר, והלכה והחמירה עם הזמן.
במסגרת מגמה היסטוריוסופית זו, אין הנבואה מציינת כלל את סיפור המרגלים. מן הפסוקים ניתן להבין, שמאחר שבני ישראל המרו את פי ה', ולא שמרו את מצוות ה' ככלל ואת השבת בפרט, רצה ה' להשמידם במדבר, ונמנע מכך רק כדי למנוע את חילול שמו – כשם שעשה במצרים – אך גזר עליהם שלא ייכנסו לארץ. גם התורה מספרת שכל זה קרה במדבר, אלא שבתורה הכול היה בעקבות חטא המרגלים: בתחילה אמר ה' למשה "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם י"ד, יב), ולאחר שעמד משה על חילול השם הצפוי – "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (שם, טו–טז) – ה' אכן סלח לעם, אך גזר "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם, וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (שם, כב–כג). יחזקאל איננו מזכיר כלל את חטא המרגלים, והסיבה ברורה: חטא המרגלים היה אירוע חד-פעמי שקרה בנסיבות שאינן אמורות לחזור על עצמן, ולכן מבחינת מגמתה של הנבואה אין מקום לציין אותו באופן מיוחד, אלא יש לראותו, מתוך פרספקטיבה מאוחרת, כחלק מתופעה כוללת של המראת פי ה', הממשיכה והולכת עד עצם ימי נבואתו של יחזקאל.
 
ד. תקופת המדבר: הדור השני
כעת הנבואה עוברת לדור השני במדבר, ושוב חוזרים ארבעת השלבים:
(יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ: (יט) אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם: (כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם: (כא) וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר: (כב) וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם: (כג) גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: (כד) יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם: (כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם: (כו) וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם[10] לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה':
המגמה שהרחבנו עליה בחלקים הקודמים חוזרת גם כאן. שוב מתוארת מציאות שאין לה רמז בתורה: גם את בני הדור השני ביקש ה' לכלות במדבר בגלל חטאיהם בכלל וחילול השבת בפרט, ושוב נמנע מכך רק בגלל החשש מפני חילול שמו. אלא שכאן גם נוספים שני נושאים חדשים.
ראשית, הנביא קובע שבתקופה זו כבר נשבע ה' "לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת", הווה אומר: עוד בטרם נכנסו ישראל לארץ, כבר נגזרה עליהם גזרת הגלות ממנה![11] ואף כאן ניתן לומר שקביעה זו היא במבט לאחור, ולא תיאור ריאלי של מה שאירע בפועל באותה שעה.
שנית, ה' טוען טענה שקשה מאוד להבינה: "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם. וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה' ". כיצד יש להבין את האמירה שה' נתן לבני ישראל "חֻקִּים לֹא טוֹבִים"? וכיצד טימא אותם בהעברת כל פטר רחם?
פירושים רבים הוצעו לפסוקים אלו. רש"י כתב: "מסרתים ביד יצרם להכשל בעוונם", כלומר ה' נתן להם ליפול ביד יצרם ולעשות משפטים לא טובים, ובהמשך: "אותם מתנות שחקקתי להם לקדש לי כל בכור מסרתים ביד יצרם להעבירם לאותם בכורות למולך", ושוב הדגש הוא ביצר הרע שהביא את ישראל לעשיית הרע. רד"ק פירש: "כיון שהם מאסו בחקותי מסרתים ביד אויביהם שישימו עליהם חקים שלא יהיו טובים להם".[12] ר"י אברבנאל הבין שהכוונה לקללות שבתוכחה, שבסיומן נאמר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא כ"ו, מו). ואילו רי"ד פירש שבעיני בני ישראל לא היו החוקים טובים, ועל כן לא קיימו אותם, ולא זכו להיות נידונים לחיים בשכר קיומם.
עם זאת, ניתן להציע הסבר אחר, העולה בקנה אחד עם האמור במקומות אחרים בנבואת יחזקאל. בכמה מקומות בספר עולה הטענה שה' גרם לבני ישראל לחטוא, כגון לעיל ג', כ: "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת", ולעיל י"ד, ט: "וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל". ניתן אפוא לפרש גם כאן, שאומנם ככלל מצוות ה' הן מצוות "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", אך יש בהן גם פוטנציאל של מכשלה: כאשר מתבוננים בהן מתוך תפיסות ואידאלים שגויים, הן עלולות להתעוות ולהביא לחטאים חמורים.[13] פס' כו הוא דוגמה לכך: מצוות פדיון בכורות – "בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם" – נעשתה לעם למכשול, והם זיהו אותה עם "בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ" (להלן פס' לא). כמובן, כל זה לא היה קורה אילו נשארו ישראל מחויבים לדבר ה' כפי שהוא, ולא הושפעו מתפיסות אליליות.[14]
 
[1]   הפרק הראשון בסדרה היה פרק ט"ז, והפרקים הבאים בה הם כ"ג ול"ו.
[2]   המילה "הֲתִשְׁפּוֹט" איננה תמיהה, אלא משמעה: 'הלוא תשפוט', כמו "כֹּה אָמַר ה' הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" (שמ"א ב', כז), כלומר 'הלוא נגלה נגליתי', וכמו "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (משלי כ"ג, ה).
[3]   "צבי" – לשון תפארת. ועיינו לעיל ז', כ.
[4]   הפסוק מזכיר את דברי משה לעם: "כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם, וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם" (דברים כ"ט, טו–טז).
[5]   כפי שציינו שם, רק במקום אחד נוסף במקרא כולו נאמר שבני ישראל עבדו עבודה זרה במצרים, ואף זאת ברמיזה בלבד – בדברי הפרֵדה של יהושע מהעם: "וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה' " (יהושע כ"ד, יד). הפירוט שלפנינו, שה' הזהיר את ישראל והם המרו את פיו, איננו מופיע בשום מקום אחר במקרא.
[6]   הקצנה של עובדות אובייקטיביות ראינו גם בפרק ט"ז, כגון בביטוי "אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית" (ט"ז, ג).
[7]   כגון להלן ל"ו, כ–כג; ל"ט, ז, כה.
[8]   זוהי חזרה על ויקרא י"ח, ה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' ". וכבר עמדנו על הזיקה המיוחדת של יחזקאל לספר ויקרא (ראו פרקים ה', ו' וז').
[9]   זו חזרה על שמות ל"א, יג: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".
[10]  מלשון שממה: "אשים ואחריב אותם" (רש"י).
[11]  על משמעותה של קביעה זו עמדנו בהרחבה בפרק ד'.
[12]  אומנם את פס' כו פירש מעין פירושו של רש"י: "אולי יאמר זה על שנצמדו לבעל פעור שנתחברו לו חבור חזק עד שהעבירו כל פטר רחם שצויתי לקחתם לי לקדושה".
[13]  בבחינת "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע י"ד, י), וכדברי רבי יהושע בן לוי (יומא עב ע"ב): "מאי דכתיב 'וזאת התורה אשר שם משה' (דברים ד', מד)? זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה – נעשית לו סם מיתה".
[14]  מעין פירוש זה מצינו גם בדברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב ה"ג), אף כי בהקשר ספציפי: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה... ואלו המינים שאומרין שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר: 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' ".