וישב | יוסף

ספר בראשית פרק לז – המשך:

(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: (יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: (טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: (טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: (יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן: (יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה: (כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא: (לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

מלבד תגובתו הגלויה של יעקב לחלומו של יוסף הכתובים מתארים תגובה נוספת "ואביו שמר  את הדבר" שתי מילים בפסוק זוקקות בירור: שמר, דבר. מהי השמירה ששמר יעקב ומהו אותו דבר?

רוב ככל המפרשים הסבירו כי השמירה של יעקב  באה לידי ביטוי בזכרון[1] או יתרה מזאת בצפיה[2] וראיותיהם עמהם. אני לא באתי לגרוע אלא להוסיף שלעתים רבות במקרא הפועל לשמור אינו  מתבטא רק בתודעה אלא גם במעשים ממש דוגמת האמור בספר דברים פרק ח פס' יא[3]:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

 ואם כן יש לומר ששמירתו של יעקב בא לידי ביטוי לא רק בכך שזכר את הדבר אלא בכך שנקט קו אקטיבי יותר למענו. אך מהו אותו דבר? באופן פשוט הדברים מכוונים לתוכן החלום של יוסף שאותו זכר יעקב ופעל למענו. התנהגותו הפנימית של יעקב, אם כך, סותרת את התנהגותו החיצונית ואכן הבחינו בזה המפרשים כן[4]. אמנם בהחלט  ייתכן לומר שיעקב לא מדבר בשתי שפות: יעקב לא שמר את חלומו של יוסף אלא את התנשאותו על אחיו, חלומו של יוסף נראה לו  מוגזם לחלוטין והוא שומר את עצם החלום ולא את תכנו. יעקב זוכר את קנאת האחים בעקבות התנהגותו של יוסף והוא עשוי לפעול בכדי למגר אותן את התנהגותו של יוסף ואת קנאת האחים בו. ייתכן ששני הפירושים לפס' יא עומדים ברקע לשליחותו של יוסף שמתוארת בפס' יג ויד. לכאורה מדובר כאן על עוד שליחות של ריגול: יעקב שולח את יוסף בכדי לבדוק את המצב בצאן. אמנם הפעם הוסיף יעקב מטרה נוספת לשליחויותיו של יוסף: לא רק את שלום הצאן לך לראות כי אם גם את שלום אחיך. יעקב ידע אמנם שאחיו של יוסף לא יכולים לדברו לשלום אמנם הוא ציוה אותו למרות זאת ואולי דוקא בעקבות זאת "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" בכדי להפשיר את הקרח שבינו לאחיו. אמנם במודע או שלא במודע, יעקב במעשהו זה, גורם גם להגשים את חלומו של יוסף, בעקבות אותה שליחות יוסף ירד למצרים ושם יתמנה למשנה למלך שאליו ישתחוו אחיו ובני ביתו בהמשך.

אחיו של יוסף רועים בשכם, כנראה באותה חלקה שקנה יעקב במאה קשיטה וכנראה משום ששטחי המרעה שם היו טובים ופוריים יותר מן השטחים שבהר חברון. יוסף מגיע לשכם אך לא מוצא שם את אחיו. במקום שימצא הוא את אחיו מוצא אותו איש, רש"י היה ערני לצירוף המקרים הבלתי אפשרי וכמוכן לאקטיביות של אותו איש וכתב (פס' טו):

וימצאהו איש - (תנחומא) זה גבריאל שנאמר (דניאל ט) והאיש גבריאל:

וכמו שהסביר בפירוש הרע"ב על בראשית פרק לז פסוק טו:

וימצאהו איש זה גבריאל נראה דדריש ליה מדכתיב וימצאהו איש דמשמע שהיה אותו האיש מבקש את יוסף וע"כ אמ' שהיה מלאך שהיה מבקש אותו להורות לו הדרך בעבור שהיה טועה ואחרי שאנו רואים שהיה המלאך אנו אומ' זה גבריאל שנקרא איש כדכתיב ביה ואיש גבריאל וכו' בדניאל:

אחיו של יוסף נסעו לדותן. ויוסף הולך בעקבותם. מדוע זממו האחים להרוג את יוסף מיד כשקרב אליהם? ייתכן שרעייתם בדותן לא היתה בצורה כשרה. הרי אם נניח שהמרעה בשכם היה  בשדות העיר שנקנו על ידי יעקב, הרי שדותן היא שטח זר, ועובדת היותם שם אינהלרוחו של יעקב  מפני שהאכילו את צאנם משדות זרים ועברו בכך על איסור גזל. כעת יוסף מגיע למקום המרעה והאחים חוששים שהנה שוב בא  המלשין  שיעביר את הידיעה הטריה הישר לאזניו של אבא. אולי בשל כך הרגישו האחים מאויימים וזממו להרוג את יוסף עוד בטרם יקרב אליהם. אמנם הנימוק של האחים הוא נימוק אחר:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:

אם כן, מה הפריע לאחים יותר עובדת היותו מלשין או חלומותיו? צריך לזכור שהאחים היו רועים בשתי קבוצות:

בני לאה בקבוצה אחת

ובני בלהה וזלפה בקבוצה אחרת

יוסף כפי שמסופר בתחילת הפרק היה רועה יחד עם בני השפחות, ואם כן סביר שהוא יתקרב קודם כל אליהם. בני השפחות לא סבלו מהלשנותיו של יוסף אלא מחלומותיו: מחלומותיו בהם הוא מכריז שכל אחיו כולל הם, ישתחוו לו ולכן הם זוממים להרוג אותו. תחושת הדיכוי הרי קיימת ממילא אצל בני השפחות[5] וחלומותיו של יוסף רק הוסיפו לתחושת הנחיתות שלהם והובילו אותם לאותה עצה. קבוצת בני לאה ביקשו גם הם לשים קץ לחייו של יוסף אבל זאת מפני שהיה מלשין  עליהם, ואם כן יש להסביר כך את  הפסוקים:

וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:  וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:

עד כאן דובר על בני לאה שברגע שראו את יוסף חששו לכך שילשין עליהם ליעקב ולכן התנכלו לו להמיתו. אמנם הפסוקים שבהמשך:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:

הם הדברים שבקעו מגרונם של בני השפחות שביקשו להרוג את יוסף בשל חלומותיו בלבד.

כמה מפתיע שמי שנמצא בקבוצה זו יחד עם בני השפחות הוא ראובן. כנראה שמאז מעשהו עם בלהה הודח ראובן לא רק מבכורתו אלא גם ממעמדו בין האחים ולקמן נראה זאת בברור. מאז שהודח היה רועה יחד עם בני השפחות. מעניין לגלות שכשהתורה מצווה על קיומו של מעמד הברית בשכם היא מחלקת את השבטים לשתי קבוצות אלה שיעמדו על הר הברכה ואלה שיעמדו על הר הקללה (דברים כז יג):

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:

אין בידי הוכחות מוחצות לכך, אמנם העמדתו של ראובן יחד עם בני השפחות במעמד שכם, לעניות דעתי נובע מפרשתנו, שם נראה שראובן נמצא יחד עם בני השפחות ומונע מהם להרוג את יוסף[6]. ואכן בני השפחות שומעים לקולו של ראובן, ומשליכים את יוסף אל הבור לא לפני שיפשיטו ממנו את כותונתו. לקמן נעמוד על מעשה זה, כעת נמשיך הלאה.

קבוצת בני השפחות יושבת לאכול לחם יחד עם ראובן ובשלב זה התרחקו מן הבור[7], בעוד הם יושבים לאכול לחם במקומם עוברת שיירת ישמעאלים שהם מבחינים בה אך לא רק הם כי אם גם קבוצת בני לאה. כעת הכתוב עובר לתאר את המתרחש שם - בקבוצת בני לאה. יהודה מציע לאחיו הצעה שלא ניתן להבינה אלמלא דברינו. יהודה מציע שבמקום להרוג את יוסף ימכרו אותו ישמעאלים שזה עתה נראו. כיצד מציע יהודה להרוג את  יוסף אם  כבר היה מנוי וגמור להשליך אותו אל הבור? אלא מוכח מכאן שאכן האחים התחלקו לשתי קבוצות והפתרון של ראובן להשליך אותו אל הבור נאמר רק לקבוצת בני השפחות שעמה הוא היה בעוד שקבוצת בני לאה נשארו עם הצעתם להרוג את יוסף, וכעת עם מעבר השיירה הם רוצים למכור להם אותו.

אמנם מן הכתובים בהמשך לא ברור מה קרה לבסוף. הכתוב אמנם מתאר:

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

אך לא ברור מי משך והעלה את יוסף מן הבור: המדינים הסוחרים או האחים? אם אכן נפרש שהאחים העלו אותו מן הבור מה הטעם באזכור העובדה שעברה שיירת מדינים אם האחים מכרו אותו לישמעאלים? בנוסף, ברור מסוף הפסוק שהישמעאלים הביאו את יוסף למצרים ואילו בסוף הפרשה נאמר (בפס' לו): וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

זהותם של המוכרים והתגלגלותו של יוסף בדרך למצרים הטרידה הרבה מן המפרשים[8] אנחנו נלך בדרכו של האב"ע שנראית הסבירה ביותר על דרך הפשט וכך הוא כותב:

ויעברו - וכאשר עברו עליהם הישמעאלים הסוחרים כי המדינים יקראו ישמעאלים וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם:

למעשה האב"ע טוען כי לא היו שתי שיירות כי אם שיירה אחת שפעם נקראת שיירת מדיינים ופעם שיירת ישמעאלים[9]. יהודה ואחיו משכו והעלו את יוסף מן הבור בעוד ראובן ואחיו היו רחוקים משם. ראובן שב אל הבור ומגלה שיוסף נעלם הוא קורע את בגדיו מפני שהוא חושש שקבוצת בני לאה או רצחה אותו או מכרה אותו. ולכן הוא רץ אל קבוצתו וזועק:

הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

בכדי להשקיט את דאגותיו של ראובן מפני תגובתו של יעקב[10] מבצעים בני השפחות את מה שתכננו מראש, הם שוחטים שעיר עזים ומטבילים את הכותונת בדם. ושולחים אותה אל יעקב.

סביב שילוח הכותונת קיימת בעייתיות בתיאור של הפסוקים: מחד נאמר 'וישלחו את כתונת הפסים' ומשתמע שנשארו בדותן אמנם מיד אחר כך כתוב 'ויביאו אל אביהם' ומשתמע שבאו איתה יחד. ואכן לפי דברינו לעיל הדברים מתבארים ומתבהרים: הכותונת לא הובאה על ידי כל האחים אלא קבוצה אחת מבין השתיים הביאה אותה אל יעקב, סביר להניח שהיתה זו קבוצת בני השפחות ואכן כך גם מפרש תרגום יונתן על בראשית פרק לז פסוק לב:

ושדרו ביד בני זלפה וביד בני בלהה ית פרגוד מצייר ואייתוהי לות אבוהון ואמרו הא אשכחנא אשתמודע כדון הפרגודא דברך היא אין לא:

רק לאחר מכן הצטרפו שאר האחים בכדי לנחם את אביהם וכפי שנאמר בפס' לה:

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:

לפני סיום ניגע בנקודה האחרונה והיא כתונת הפסים. האחים הפשיטו את הכותונת מעל יוסף והטבילו אותה בדם. הפשטת הכותונת לכאורה נועדה בכדי לרמות את יעקב אמנם טמון בה עניין נוסף, אולי לא במודע בקרב האחים. כבר עמדנו בשיעור הקודם על הקשר שבין כתונת הפסים  של יוסף לכתונת הפסים של תמר. לאחר שנאנסה תמר ומאבדת את בתוליה היא קורעת את  כותונתה ושמה אפר בראשה. הפשטתה הכותונת מעל יוסף מסמלת את ניתוק הקשר שבינו לבין אביו. האחים 'אונסים' את יוסף להיפרד מאביו. מעשה האחים מזכיר לחלקנו בודאי, במיוחד לאור ההשוואה לסיפורה של תמר, את מעשה שכם בדינה. האחים עושים ליוסף מעשה דומה למה ששכם עשה לדינה[11]. לא רק אנחנו מקשרים בין שני הסיפורים כי אם גם המדרש בבראשית רבה פרשה צח פסקה ה:

שמעון ולוי אחים אחים לדינה ולא אחים ליוסף

המדרש מביע ביקורת על תגובתם של שמעון ולוי למה שנעשה לדינה בשעה שהם עשו בדיוק אותו דבר ליוסף. כזכור עמדנו על  כך שיעקב ראה במה שקרה לדינה עונש על התנהגותם הפסולה של ילדיו (שיעור 64 לפרק לד) כעת ניתן לראות כיצד התעלמותם מדבריו מצמיחה את אותו מעשה בדיוק כלפי אחיהם[12].